תינוק בלב ירושלים המופגזת / מרים וייטמן

אולי מעין אות וסימן של ברכה ניתנו בה בראשיתה של אותה מלחמה בירושלים, שמשרצתי אל ביתי פגשתי ברחובות ירושלים תינוק שנולד בו ביום והוא מעורסל בזרועות אמו, וביקשה האם בבכי להביא אליה את אביו של תינוק. פעמים רבות סיפרתי מעשה זה שקרה בי, ורק עתה מתפרש הוא לי כעין אגדה על הולדת הגאולה ברחובות ירושלים בעת משבר. וזכיתי לראות בה.

ומעשה אמת שהיה כך היה.

א

שלושה שבועות יורדות היינו יום יום אל מסדרונות אפלוליים של בית החולים "הדסה זיו" שבירושלים. תלמידות כיתה ז' בבית הספר "חורב" היינו. צריפים ירוקים קטנים היה בנוי בית ספרנו בחצר אחת שברחוב שטראוס שבירושלים, מול בית החולים "ביקור חולים". ומכיוון שמלחמה הייתה מתרגשת ובאה על ירושלים באותם הימים, ומכיוון שקומה שלמה של מרתף סבוך מסדרונות הייתה לו לבית החולים "הדסה זיו", שצמוד היה באותם הימים לבית ספרנו, הפכו מרתפי בית החולים למקלט לתלמידות בית הספר.

כך היה ריח תרופות מקדם פנינו בכל יום מאותם שלושת השבועות שבהם ערכנו תרגילי ירידה למקלט. מיום ליום הצלחנו לרדת מהר יותר, עד שנחה דעתם של מנהלי בית הספר ושל פקחי הג"א שהיו דואגים לנו שמא תפרוץ מלחמה בעת שהותנו בבית הספר.

שלושה שבועות ניסרו ניסויי צופרים את חלל האוויר עד אותו היום. העיר שינתה פניה וצליליה. גברים גויסו למילואים, גם אוטובוסים ומכוניות פרטיות גויסו למילואים. גברים שנותרו בעיר הציעו עזרה לעקרות בית עמוסות בסלי קניות של ערב מלחמה שספק תגיע ספק לא תגיע, ונהגים שנותרו עם רכבם הציעו טרמפים למי שחיכו לאוטובוסים שלא הגיעו.

שלושה שבועות שררה עלטה בלילות עירנו מפחד הפצצות אויב שיגלה מקום האור. תריסים הוגפו, אורות הבתים עומעמו, פנסי רחובות נותרו כבויים ופנסי מכוניות נצבעו כחול. שלושה שבועות האזינו מבוגרים וילדים בדריכות לרדיו הסח במצרים שסגרה את מצרי המים והכניסה כוחות וכלי לחימה אל מרחבי מדבר סיני, ועל סוריה שמאיימת במלחמה, ועל ממשלת ישראל המנסה להניא את מלך ירדן מלהצטרף אליהן.

שלושה שבועות של המתנה דרוכה נותרו לכל משפחה למצוא לעצמה מקלט מתאים לעת מלחמה. ומשפיזרה עיריית ירושלים שקים ריקים וערמות של חול בשכונות שבהן לא היו מקלטים פרטיים או ציבוריים וקראה לתושבים למלא שקי חול ולשומם באחד החלונות על מנת ליצור בכל בניין חדר דמוי מקלט, הפכו שני חדרים בדירת השכנים למקלט עבור כל אנשי הבניין.

שלושה שבועות חתמנו את תפילת הבוקר בבית הספר באמירת פרקי תהלים לשלומם של חיילי צה"ל ולשלום מדינת ישראל העומדת במשבר. שלושה שבועות זמזמנו שיר אהבה חדש לירושלים, שיר שחיבר בין ירושלים שלנו לירושלים של זהב של רבי עקיבא, המאמין הגדול בגאולתה של ירושלים. שלושה שבועות היה משהו שבין פחד ודאגה לבין ציפייה וכיסופין ותפילה שורר ברחובותינו וגודש את לבנו עד כלות.

ב

ובבוקר יום שני כ"ו באייר תשכ"ז הלכנו כבכל יום לבית הספר. הייתה זו פעם אחרונה שהילכנו ברחובות ירושלים של ילדותנו לפני שנפרצו גדרות האבן וסוללות התיל שלה, לפני שהוסרו שלטי "עצור גבול לפניך" ותמרורי "מוקשים סכנה" והתראות "שטח הפקר" אשר היוו חלק מנוף ילדותנו.

אל הצפירה שנשמעה עם שהגענו לבית הספר בשמונה בבוקר התייחסנו כולנו, מורים ותלמידים כאחד, באדישות של מביני עניין, ותיקי שלושה שבועות של ניסויי צופרים, כאל עוד אחת מצפירות הניסוי הרבות ששמענו בימים אלו. ולא ידענו שבעת הליכתנו לבית הספר החלה מלחמה אשר בעוד שעתיים תגיע אלינו, ובעוד יומיים וחצי תשנה את פניה של עירנו. לא ידענו שבעת הליכתנו לבית הספר טסו מטוסי חיל האוויר של צה"ל למדבר סיני ולארץ הנילוס בטיסה בגובה נמוך שהסתיר אותם מעין המכ"ם והפציצו את חיל האוויר המצרי באחד עשר שדות תעופה במצרים, וכך אפשרו לכוחות הקרקע לנהל את לחימתם תחת "שמים נקיים", ומבלי שהעורף יהיה צפוי לסכנת תקיפה מן האוויר. ולא ידענו שבעת הליכתנו לבית הספר נהרגו שבעה מטייסינו, נפצעו שלושה, ושניים נפלו בשבי המצרי.

יום הלימודים שלנו החל באותו יום שני כ"ו באייר תשכ"ז כמו בכל יום בתפילה ובאמירת פרקי תהילים, ואחר כך שיעור תורה או משנה או חשבון או אנגלית. ובשעה תשע עשרים וחמש, בעוד אנו שוקדות על לימודינו, או שלא, נשמעה ברדיו הירדני הכרזת מלחמה נגד מדינת ישראל. תקווה שתלו מנהיגינו שהמלך חוסיין לא יצטרף למלחמה – נכזבה. ומיד התקבלה הוראה בבתי הספר שבירושלים לשחרר במהירות את התלמידים לביתם, וניתנו הוראות בהולות אך ברורות האם וכיצד ניתן להגיע בדקות הקרובות לכל אחת משכונותיה של ירושלים.

ג

עם כל תלמידי ירושלים שבכל בתי הספר שבעיר יצאתי מבית הספר ברגליים נחפזות אך רועדות, כשלפנַי כרבע שעת ריצה הביתה. אך טרם שהספקתי לרוץ שניים או שלושה צעדים, עצרנו, שתי חברותיי ואני, לקריאתה החרישית והנואשת של אישה אחת מעברו השני של הכביש. משחצינו את הכביש וניגשנו אליה, פגשנו תינוק בן שעות אחדות נתון בזרועות אמו. והיה אותו תינוק עטוף בשמיכה קטנה של בית החולים "ביקור חולים", והייתה אמו לבושה בכתונת של בית החולים "ביקור חולים" ובחלוק של בית החולים "ביקור חולים", ולרגליה נעלי בית קלות, ועמדה בפתח בית החולים "ביקור חולים", ובקול רועד ביקשה מאיתנו שנביא אליה את אביו של אותו תינוק.

ובין רעד לרעד סחה לנו האישה שמשהוכרזה בדקות אלו מלחמה בירושלים, עבר בית החולים למתכונת חירום של היערכות לקבלת פצועים רבים, ועל כן פינו במהירות מבית החולים את כל החולים שאין בהם סכנה. וקבע מי שקבע שאותה אם ותינוקה שנולד לה לפני שעות אחדות יֵצאו מבית החולים וילכו הביתה.

אינני יודעת כמה חיילים ואזרחים פצועים הגיעו באותה מלחמה לבית החולים "ביקור חולים", אך לבי אומר לי שבחסדי שמים מרובים שזכינו להם באותם הימים, היה מספר הפצועים קטן בהרבה ממספר המיטות שפינו באותו בוקר בבתי החולים שבירושלים. ואין בעל הנס מכיר בניסו. ובינתיים עומדת יולדת בפתח בית החולים דקות ספורות לפני שתהפוך ירושלים לזירת רותחת של אש ואבק ויריות מנשק קל והפגזות ארטילריה כבדה, ותינוק קטנטן מעורסל בזרועותיה ותרמיל קטן עם מוצץ ושני חיתולים נתון על שכמה ברחובה של עיר.

פלאפון לא היה לאותה אישה, גם טלפונים היו מצרך נדיר בבתי ירושלים, ואיש לא התקשר מבית החולים לאבי התינוק. ופחדה האישה ללכת הביתה עם התינוק לבדה, ואף משהתברר שביתה מצוי בדרכנו שלנו הביתה, ואף משהצענו לה שנלך עמה, לא זזה ממקומה. כנראה שאבירות כיתה ז' לא נראו בעיניה משענת מספקת בעת ההיא. לכן אמרה לנו כתובתה שברחוב יחזקאל, וביקשה מאיתנו לרוץ בכל כוחותינו אל בעלה ולומר לו שהיא ממתינה לו עם התינוק כאן, בפתח בית החולים, עד שיבוא אליה.

אל ביתו של תינוק לא הגענו. אל אביו של תינוק – הגענו.

דקות ספורות הספקנו לרוץ, עד שהחלו קולות הפגזה להישמע סביבנו, ועד שפקח הג"א נזעק לעברנו ועצר את מרוצתנו. ולא עזרו טענות ומענות נרגשים על תינוק המחכה לאביו ועל אם בכתונת בית חולים המצפה לבעלה, והורדנו כלאחר כבוד אל מה שהתברר כמקלט תת קרקעי גדול בפינת הרחובות גאולה ורחוב יחזקאל.

הייתה זו קומת קרקע רחבה, והמון אנשים היו שם. רובם ישבו לאורך קירות האבן הארוכים, כמו שלמדנו בשלושת שבועות הירידה למסדרונות האפלוליים של בית החולים "הדסה זיו". משפחות משפחות, גברים, ובעיקר נשים וטף, זקנים ונערים, ילדות וילדים, תינוקות וזאטוטים. ובצד, ערמות ערמות של מזרנים, בקבוקי מים ודליים, כיכרות לחם וקופסאות שימורים, סלים ושקיות ניילון, עגלות תינוקות ומשחקי ילדים.

בהתעשתות של רגע החילונו לעבור בין היושבים ולשאול אם מכירים את אבי התינוק, ואולי היה זה פקח הג"א אשר הוריד אותנו אל המקלט שהציע לנו לעשות כך. ואכן משעבר שמו במקלט מאדם לאדם, קם לו איש צעיר מאצל הכותל, ונבהל לשמוע שאשתו עומדת ברחוב המופגז עם תינוקם הפעוט, ויצא מיד החוצה, אל רסיסי המתכת הלוהטים הנופלים ברחובה של עיר, ואל קולות הנפץ המפחידים, ואל כל אותה בוקה ומבוקה ומבולקה שנפלה עלינו. ומעבר לכך אינני יודעת דבר.

ד

ואתה, ניסים או ציון, יגאל או שלום, ואולי שם אחר קורא לך, בלי קשר למאורעות הגדולים שליוו את לידתך, אתה שנולדת בכ"ו באייר תשכ"ז בבית החולים "ביקור חולים" וכנראה גרת עם הוריך באותם הימים ברחוב יחזקאל בירושלים, היכן אתה? מה עבר עליך כל השנים? האם אתה יודע עד כמה נצרב סיפור שעותיך הראשונות בעולם בנשמתה של ילדה בת שתים עשרה שעם כל תושבי ירושלים הייתה מבוהלת ונסערת ונפעמת באותן השעות? האם סופר לך סיפורה של מלחמה בה נטלת חלק, תינוק חייל שכמותך, סיפורה של עריסתך שפונתה למען חיילים שיילחמו על גאולת עמם וגאולת ירושלים, סיפורם של חיילים שלחמו בגבורה ממש סמוך לביתך, בבית הספר לשוטרים ובגבעת התחמושת?

ילד, האם הגעת בשלום עם הוריך אל המקלט? האם גם המקלט שלכם רעד לקול ההפגזות הכבדות כמו החדר שבו שהיתי אני עם משפחתי וכל שכניי, לאחר שרצתי (עוקפת בהצלחה את פקח הג"א) מהמקלט שלך אל הבית שלי? האם בכית ברעש הגדול? האם נבהלת? האם גם אמא שלך, כמו אמא שלי, יצאה החוצה בין ההפגזות, לתלות בשמש חיתולים שכיבסה לתינוק, בימים שבהם לא הכרנו טיטולים, אף לא ידענו לחלום עליהם? האם סופר לך סיפורה של שיירת טנקים שעברה בלילה ליד הבית שלי, כנראה גם ליד המקלט שלך, בדרכה אל הר הצופים? אצלנו לא ידעו אם אלו הם חיילי אויב או חיילינו שלנו, ורק לאחר שהעז מי שהעז לצאת מן המקלט וראה שאלו הם טנקים שלנו, יצאו שכנים לברך את החיילים ולזרוק עליהם תפוחים.

האם גם אתם פענחתם את מהלכי המלחמה בירושלים על פי צללי ההפצצות, קודם הן נשמעו קרובות ומאיימות, ולאחר יומיים הן נשמעו רחוקות יותר? האם לאחר חמישים שעות ארוכות ארוכות שמעתם גם אתם את שידור הרדיו "הר הבית בידינו. אני חוזר, הר הבית בידינו"? האם גם אתם שמעתם ברדיו את קול תקיעת השופר שבכותל? קולות תפילה של חיילים? קולות בכי של חיילים? האם גם אצלכם זלגה דמעה אי שם במקלט, ועוד אחת, ועוד אחת? האם סופר לך סיפורה של אבן? סיפורו של הרב הנזיר אשר הגיע באותן שעות גורליות אל הכותל והביא משם אל ביתו שבשכונתנו אבן קטנה? האם גם אתה יצאת עם הוריך מהמקלט לכיוון ביתו הקטן של הרב הנזיר ברחוב עמוס בשכונתנו?

האם אתה זוכר את כל אנשי השכונה מצטופפים בחדר המדרגות הצר בביתו של הרב הנזיר ועולים בתור בזה אחר זה אל ביתו שבקומה השנייה כדי לראות את האבן… לגעת בה… למשש אותה… לנשק אותה… לדמוע עליה? זוכר? זוכר? האם גם אתם סובבתם ברחובות השכונה שיכורים מאושר, לא שבתם עוד אל המקלט, למרות ששבו והודיעו ברדיו שצפירת ההרגעה טרם נשמעה? האם הצטרפת בחג השבועות, עשרה ימים כבר מלאו לך אז, אל כל תושבי ירושלים ואורחיהם שהלכו כבחלום לכותל המערבי? זוכר את השביל היחיד שפולס בין שדות המוקשים שטרם פונו? זוכר את הריקודים בדרך? את השירה? את ההתרגשות מרקיעת השחקים? האם סופר לך סיפורה של גאולה שנולדה יחד איתך?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012

פורסם ב-18 במאי 2012,ב-גיליון בחוקותי תשע"ב - 771, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: