מלחמת ההישרדות שלנו, הבלתי פוסקת והלא מוכרעת, תימשך כל זמן שלא יוזכר שם שמים. באין יתרון רוחני יזכה החלש באהדת העולם. עיון עכשווי בפרשת דוד וגוליית

רגילים לראות את המיתוס של דוד וגוליית כמשקף התמודדות של מי שהוא קטן וחובבני עם אויב גדול ומקצועי. כך היו הקריקטורות ערב מלחמת ששת הימים ואחריה. אלא שמאז צה"ל התעצם, ולפי אותו סגנון לקחו אויבינו את המיתוס ואת הקריקטורה והם מציירים עצמם כדוד עם הקלע והאבן. כך, מהאינתיפאדה הראשונה ואילך. גם כיום, כשאויבינו מתחמשים בקצב מוגבר, הם עדיין מציירים עצמם כדוד הקטן מול ישראל הענקית. כל כך הוטמעה בנו תפיסת דוד הקטן, עד שמספרים שכאשר לוי אשכול נשאל לאחר מלחמת ששת הימים כיצד יבקש מעתה סיוע מארה"ב, שכן עד כה היינו המסכן הזקוק לרחמים, ענה בלשונו היידישאית: "נהיה שמשון דער נעבעכדיקער" (שמשון המסכן).

נעיין שוב בפרשייה מופלאה זו ונמצא שהיא סולפה עד כדי היפוכה הגמור.

בראשית דרכו הוציא שאול את העם למלחמה נגד בני עמון כשהוא מנתח את בקרו ומאיים: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (שמואל א יא, ז). מאוחר יותר הוא ניסה לעורר מוטיבציה בדרך ההפוכה והבטיח נישואין עם בת המלך, עושר ופטור ממס לכל המשפחה.

דוד מגיע לשדה המערכה ונדהם למראה עיניו ולמשמע אוזניו:

וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ […] וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם: לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל. בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ, וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה. תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד.

וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בִּרְאוֹתָם אֶת-הָאִישׁ, וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל: הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת-יִשְׂרָאֵל עֹלֶה, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל? כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר: כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ. […] וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן. וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיִּקָּחֵהוּ (שמואל א יז, ד-לא).

קלע האמונה

מדוע שואל דוד שוב ושוב מה ייעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי? האם לא הבין בפעם הראשונה? השאלה לכאורה אינה שאלה, שכן היא מסתיימת באמירה של דוד, המביע את דעתו המזלזלת בגוליית. תמיהה נוספת היא למה מגיעה שאלתו של רועה צעיר לאוזני המלך.

נראה שדוד ביקש להביע עמדת מוצא שונה באופן מהותי מזו ששררה במחנה העברים עד אותו רגע. שאלתו לא הייתה לשם קבלת תשובה, אלא מתיחת ביקורת על סגנונה הרוחני של מלחמת ישראל בפלשתים בהנהגת שאול. לאורך זמן לא מעוררים מוטיבציה באמצעים חיצוניים, ודאי לא בעזרת איום בהשמדת הבקר, ואפילו לא בעזרת פיתוי, אלא רק בשם ה'! אדרבה, פגם מוסרי חמור הוא כשהחייל הנדרש למסור את נפשו יעשה זאת בעבור אישה וכסף. הדבר נכון בכל עם ולשון. המינימום המוסרי הנדרש מאזרחי כל מדינה הוא מסירות נפש בהגנה על מולדתם ועמם מתוך הכרה בערכו של הכלל הגובר על חיי הפרט. על אחת כמה וכמה כשמדובר במלחמות ישראל, שאינן אלא מלחמות ה', ותמיד ניצבת בהן היריבות הרוחנית בעומק היריבות הצבאית: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק? יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ" (תהלים ב, א-ב).

עד כה הייתה זו מלחמה לאומית ושם שמים לא הוזכר בה. אלא שכשצריך להכריע את האויב יש לומר את האמת: אין לנו אפשרות לנצח ללא עזרה מלמעלה – "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו). לכן, לעומת הסגנון הראשוני של הפלשתי, "חירפתי מערכות ישראל", מציב דוד את האמת במלואה – לא חירוף מערכות ישראל יש כאן אלא חירוף מערכות א-לוהי ישראל! דוד מזכיר שם שמים הן בפגישתו עם שאול, הן בשיחותיו עם החיילים והן כשהוא נואם את נאום הקרב שלו באוזני הפלשתי ובעיקר באוזני העם:

וַיֹּאמֶר דָּוִד: ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ. […] וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד בֵּא-לֹהָיו. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-דָּוִד: לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה', כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד, וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ, וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ, וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ. וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן, וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן. וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם, וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ (שמואל א יז, לז-נד).

אלה היו דבריו לפני שקלע אל מצחו של גוליית את האבן, ולא כדברי השיר, המצטט רק פסוק אחד: "ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן […] וחרב אין ביד דוד", או "קלע לו בול בפוני", במנותק מן ההקשר שהוא למעשה העיקר.

וכך דרשו חכמים: "'לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה' […] – ירד למלחמה ונצח, ואמר: לא מגבורתי נצחתי, אלא הוא עזרני והוא הנצחני […] 'ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה' ­– אימתי למד את אצבעותי? כשהרגתי את גלית. וכן הוא אומר: 'וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משם אבן' וגו', 'ויפול על פניו ארצה'. וכך הוא הדרך? מי שהוא מכה את אדם מלפנים אינו צריך שיפול אלא מלאחריו, ולמה זה נפל מלפניו? אלא מלאך הלך עם האבן והשליכו בכונה על פניו, ולא עוד אלא כובע נחושת על ראשו, והיאך טבע האבן בנחשת? אלא שהיה הקב"ה עמו. לכך נאמר: 'ברוך ה' צורי' וגו'. ולא הייתי יודע מלחמה אלא שמו של הקב"ה יהי מבורך הוא למדני, וכן שאול אומר לו: 'לך וה' יהיה עמך'" (מדרש תהלים קמד).

משכתבי ההיסטוריה

כלומר, דוד לא ידע באמת מה לעשות. לא הייתה לו תוכנית טקטית. לא יתרון זריזותו של הנער הלבוש בגדי רועה הייתה כאן. דוד בטח בה' שיעזור לו ברגע הנכון, מה שהיה נכון תמיד – החל מפגישתו המוצלחת עם הארי והדוב ועד סוף ימיו. סייעתא דשמיא, ורק היא, נתנה לדוד את הניצחון במלחמותיו. לעתים הייתה גלויה יותר ולעתים נסתרת. זהו המיתוס של דוד וגוליית, כפי שברגעים ההיסטוריים של מלחמת ששת הימים הכירו הכול בכך ש"אצבע א-לוהים היא", כדברי שר הביטחון אז. שגב מעמד האמונה שזכינו לו בכ"ח באייר הוא שזקף את קומתם של יהודים בכל העולם, פרץ לתוככי רוסיה הגדולה והעלה ארצה יהודים רבים ששבו וזיהו את הניצוץ היהודי שבהם.

אלא שהשעה הגדולה התחלפה ביום קטנות ומשכיחי א-לוהים תפסו את חלל השיח הציבורי, את רסן השלטון ואת עיצוב דעת הקהל. בדרך זו לא ניתן לנצח. בהיעדר מוטיבציה אמונית לא ניתן להכריע את האויב. לא נעים לומר זאת, אבל נראה שמלחמת ההישרדות שלנו, הבלתי פוסקת והלא מוכרעת, תימשך כל זמן שלא יוזכר שם שמים. כל זמן שהאידיאולוגיה של דוד – "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים יח, לח) – לא תהיה סדר היום הלאומי שלנו. באין יתרון רוחני יזכו החלש והמסכן באהדת העולם. כשנבוא בשם ה' מול המשתמשים בשם אללה נוכל לנצח ולהכריע.

לא זו בלבד. הניסיונות הלא מוצלחים להפוך מאבק זה למאבק לאומי הפכו מסוכנים לעצם קיומנו. מתברר שכמו בנושאים רבים, גם בנושא זה איננו יכולים להיות עם ככל העמים. מלחמה על בסיס לאומי, כמו גם מתן תמריצים כלכליים שלאחרונה מרבים לעסוק בהם, לא ישמשו תחליף לאמת הרוחנית הפנימית שלנו. לחרפתנו, דווקא הערבים משתמשים בכלי הנשק החשוב ביותר: כוח האמונה, בעוד חיילינו נדרשים להצניע את אמונתם ולהילחם רק על הקיום הלאומי, שמאבד עם השנים את חִנו בעיני העם בעודו מרוּקן מתוכנו הפנימי, ואינו אלא חיקוי חיוור של תרבות מערבית רקובה. לכשנשוב אל המיתוס של דוד הלוחם בגוליית ובשם א-לוהינו נדגול – ימלא ה' כל משאלותינו.

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת 'גבורת מרדכי' בגבעתיים ור"מ בישיבת ההסדר ברמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012