שפת אם, שפת עם / רבקה מרים

שפה היא סף, היא גבול ופתח. שפת הים, שפת הנחל, שפת המדרכה. השפתיים הם סף האדם, דרכו הוא יוצא מעצמו אל העולם.

בפני אדם יש שבע נקודות שמקשרות אותו אל הסביב – שבע אנטנות, כשבעת קני המנורה, כשבעת ימי השבוע. באוזניים ובעיניים הוא רק קולט, בנחיריים הוא קולט ופולט, מכניס ומוציא, אלא שבתוך כך הוא נשאר פאסיבי – הוא לא שולט באוויר שנכנס לריאותיו ושנפלט מהן.

כְּשֶׁהַפֶּה הוא שונה. דרך הפה – השפתיים והלשון –  נכנס מזון, אבל משם יוצא הדיבור. זה מקור הפלא שבאדם, שם משתקף הצלם שבו, זאת המרכבה שמסיעה את הייחוד שבו אל המרחב.

הדיבור הוא התגלמות הנס שֶׁבָּאֶנוֹש.

למילה 'נס' יש, בעברית, משמעות כפולה ועמוקה. היא מבטאת כוח שמעבר לאדם, ולחילופין גם זקיפות שבאה מתוכו. 'נס' הוא פלא, ובמקביל גם דגל, אדם דגול הוא אדם בעל נס פנימי. מי שדוגל בדבר מה, כוח מתנוסס מנחה את חייו.

ואכן הדיבור, השפה, הם נס – הם נוצרו מעבר לאדם המסויים, אבל גם הוא עצמו שותף ביצירה – הוא מוסיף ובונה את השפה, משנה ומחבר מילים, משפטים, רעיונות. השפה הניסית היא חיבור בין ניסיון העבר של דורות להתנסות או לניסוי שנמשכים בהווה ואצל כל יחיד.\

צלילים ראשונים

כאן אצמצם את העדשה, ואנסה להתחקות אחר הצירוף 'שפת אם', כשעוד לפני כן אתמקד בעצם הקשר שבין תינוק לאימו.

שמעתי פעם סיפור, או מדרש, שתוהה מדוע האדם נולד, שלא כיונקים האחרים, כשהוא אינו יכול לעמוד על רגליו. אותו מדרש מספר שלאחר האכילה מעץ הדעת גדל מיד מוחו של האדם, לכן ניטל על וולדותיו לצאת לאוויר עולם בטרם עת, שמא לא תוכל האם לעמוד בלידה. אם נקשיב לאותו סיפור, הרי שכל ייסורי הלידה באים על האישה ישירות מתוך אותה ברכת דעת שבה עצמה אצורה הקללה – כשבגלל גודל ראשו של התינוק האישה מתייסרת ומוּחֶלֶת עליה הקללה  של 'בעצב תלדי בנים'. התינוק שוהה, כך נמשך הסיפור, רק מחצית מתקופת עוברותו בתוך אימו כשאת מחצית העוברות השנייה הוא עושה מחוצה לה, כך שבעצם בתשעת החודשים הראשונים לאחר היוולדו הוא חי עדיין כבגופה של האם.

ואמנם, בפשטות, גם בחודשים הראשונים אחרי שנולד יכול התינוק להתקיים כשהוא אפוף אך ורק באימו. הוא מקבל דרכה חלב וחום וריח ואת הניגון שבנשימה, שבדופק.

כך, דרכה, הוא מקבל גם את השפה הראשונית.

ידוע לנו שעוד בחביון הבטן שומע תינוק את הקולות שבאים מחוצה לו, הוא סופג אל תוכו כבר אז צלילים ורחשים, המיה ודיבור, בלא שהללו מתפענחים לו בצורה חותכת.

לכן השפה הראשונית של אדם אינה דווקא זו המילולית המפורשת. באותה שפה ראשונית חזק הניגון יותר מאשר הבנת הפשר. השפה הראשונית באה ממקום שבו האבחנות אינן חתוכות עדיין וגזורות – אין זו 'השפה אחת ודברים אחדים' שבמגדל בבל, זו עדיין שפה אחת ודבר אחד. באותה שפה הראשונית, המילה שמופקת מהשפתיים היא אחת עם הנשיקה שמופקת מהן ועם המזון שנכנס לתוכן.

אומר הפסוק 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך' – כאן בדיוק מתחבא  ההבדל – כשב'תורת אימך', הכוונה היא ששפת האם היא תורה, ובמילה תורה הרי חבוי הסמוי מן העין שבהיריון, בעוד שב'מוסר האב' מצוי כבר הניסור, החיתוך שבמילים, יכולת האבחון וחקירת הפשר.

מקצב היידיש

וכמה מילים על עצמי.

אני נולדתי בארץ. שמעתי עברית מראשיתי. אבל שפת אימי היא יידיש.

עברית, שבה אני שולטת היום הרבה יותר מביידיש, שבה אני חושבת וכותבת, הינה שפת האב שלי, או, אולי , במובן הקמאי והאינטימי כאחד, שפת העם שלי.

יידיש היא שפת הניגון הפנימי שרוחש בי, שפת הטרם-שפה, שפת הריח, הטעם והנגיעה שחקוקים בי. עד היום אני מריחה ביידיש, טועמת ביידיש, ממששת ביידיש, גם כשאני מדברת על כל אלה בעברית.

מאימי ומאבי גם יחד ינקתי את שפת אימי. במקביל, לאט, נפקחתי אל העברית העזה והאינסופית – והגעתי אל קרבי וספגתי את שפת עמי.

העברית היא שפה מצומצמת לכאורה, אבל היא פתוחה לכל עבר, היא שפת להטים, כשדווקא גבולותיה הם שמאפשרים לה לפרוץ כל גבול. השפה העברית היא סף פתוח לכל העברים.  אני הופכת בה והופכת בה כל ימי, כמו שגם היא מהפכת בי.  היא חג ומחול לי.

אבל גם אליה אני באה כאשר, כמו מטרונום סמוי, נותן בי מקצב הניגון של היידיש.

 פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2012, ב-גיליון שבת הגדול 2 - אייר תשע"ב ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: