אתגר חידוש ההלכה / יוסי סופר

שומרי הלכה מצויים בדיסוננס קוגנטיבי מתמיד בין ההלכה למציאות. מבעד לזעקות הדחייה הקבועות – 'רפורמה', 'מדרון חלקלק' – יש להתמודד בכנות עם מורכבות האתגר האמיתי הניצב בפנינו

בספרה "תריס" כתבה אמילי עמרוסי על "מבט מבחוץ" של שמאלן-הומו-תל-אביבי ושל מעצבת-פלשתינית-גרושה, המסתכלים על התנחלות צעירה. תקלה מקרית בכביש המוליך אל היישוב מביאה את השמאלני לדמיין כיצד תיראה גופתו בתצלום בעיתון, בעוד שאר נוסעי המכונית מקבלים זאת כדבר שבשגרה. "מוזיקה מזרחית", המתנגנת ברכבה של המתנחלת, רחוקה מלהיות מזרחית באוזניה של הפלשתינית, והחומוס התעשייתי הוא מאכל בלתי מוכר לה.

מבט מבחוץ הוא אתגר עצום לכל קהילה או קבוצת התייחסות. במבט מבחוץ על עצמנו, לא פעם סיסמאות נשמעות נבובות, טענות אינן מובנות, הנחות יסוד נתפסות מופרכות. מסתבר שחלק גדול ממה שאנחנו עושים מקבל את משמעותו רק בתוך הקשר מסוים. על כן "מבט מבחוץ" הוא אתגר קשה, שלא רבים עומדים בו. אבל יש בו גם יתרונות רבים. החשיפה לעיניים חיצוניות יכולה לרענן את השיח, לשאת אותו אל מחוזות חדשים. לא פעם התקדמות משמעותית של מערכת מתרחשת דווקא כאשר מתקיים מבט מבחוץ.

 הלכתי בביתך

ההלכה היהודית שבויה בתוך שיח פנימי, שרק בוֹרוּת מגִנה עליה. מה שאנחנו אומרים לעצמנו כשאנחנו לומדים הלכה או מקיימים אותה, לא היינו מעִזים לומר בהקשרים אחרים. בתוך בית הכנסת יישמע לנו סביר שכלי נירוסטה בולעים מן המאכל שמתבשל בהם, אבל במעבדה לפיזיקה נתייחס לכך בביטול; בבוקר ניטול ידיים שלוש פעמים כדי להעביר את הרוח הרעה, אבל בערב ננוד ברחמים לגיבור הסרט המאמין ברוחות רעות; באוניברסיטה נאזין ברוב קשב לפרופסורית המכובדת ולהרצאתה המעניינת, ואילו בבית הכנסת שלנו אין זה "כבוד הציבור" שהיא תעלה לתורה, ואפילו לא שהיא תגיד דבר תורה בפני הקהל; נתפלל לחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, אבל נמליץ לתלמידים שלא להצטרף למשטרה משום שהם עלולים להידרש לחלל שבת כדי לתפוס גנבים, וזה לא פיקוח נפש כידוע. הֱיה הלכתי בביתך ואדם בצאתך.

אינני טוען שיש בזה צביעות. צביעות צריכה מודעות, זדון ורווח מצופה כדי להתקיים. זהו דיסוננס קוגנטיבי, ששומר ההלכה נדחף אליו משום שהוא קרוע בין המציאות של המאה ה-21 לבין ההלכה שנמצאת היכן שהוא במאה ה-18. מחד גיסא הוא אוהב את ההלכה, ומבקש שתהיה מדריכה של חייו, ומאידך גיסא הוא בן בית בעולם אחר.

כמו בכל מקרה שבו מוצגת בפנינו תביעה קשה, אנחנו נוטים לברוח אל המגננות המוכרות, לחסות בצל ההווה, אף שאנו יודעים שאיננו מושלם. מיד יעלו הביטויים "רפורמה", "מדרון חלקלק" ו"מי בעל הסמכות לחדש את ההלכה" ויסגרו את הדיון. ומן הצד השני תישמע האמירה "היכן האומץ של פוסקי ההלכה היום?". כאילו הכול הוא עניין של אומץ, כאילו בשעה של דיונים בין כמה רבנים גדולים ייכתב "שולחן ערוך" דגם התשע"ב.

שני הצדדים לא מאפשרים דיון אמיתי, מעמיק ויסודי, רגיש וזהיר ועם זאת נחוש ומלא ביטחון, כפי שדיון כזה צריך להתרחש. הוא זקוק לזמן להתבשל, הוא זקוק למרחב מוגן כדי להתקיים, הוא זקוק לביטחון כדי להתנסח.

במאמר זה אני רוצה להציג מעט מחשבות ראשוניות על התאמת ההלכה למציאות זמננו, ועל המורכבות שעמה תהליך כזה צריך להתמודד.

לא לבלבל עם עובדות

בחודש אדר השנה פורסם שהתובע הכללי של ברוקלין פתח בחקירה בעקבות מותו של תינוק יהודי בספטמבר 2011. התינוק עבר ברית מילה, והמוהל מצץ את הדם באמצעות קשית, כמנהג. נגיף הרפס הוא שהרג את התינוק, ויש חשד שהנגיף חדר לגופו של התינוק מן המוהל, בזמן המציצה. בדיווח נחשף שאין זה המקרה הראשון שבו התביעה האמריקנית חושדת שקיים קשר ישיר בין המציצה לבין מותם של תינוקות נימולים, ובמקרים קודמים אכן נמצא כך.

המציצה במילה, במקורה, נועדה להגן על התינוק, וערכה שווה לחיטוי ולחבישת פצע המילה. היא מופיעה יחד עם "נותנים עליה אספלנית" (משנה, שבת י"ט ב'). כך היא הוסברה בתלמוד הבבלי "מדקא מחללי עליה שבתא – סכנה היא" (בבלי, שבת קל"ג ע"ב), וכך כותב הרמב"ם: "מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה" (הלכות מילה, ב' ב'). במבט של המאה ה-21 יש דרכים מקובלות ומוכחות למניעת זיהומים. מציצת האיבר הנימול לא רק שאינה אחת מהן, אלא שכאמור היא יכולה להעביר זיהומים מן הנימול למוהל ולהיפך. אם כן, מתבקשת ההחלטה לבטל את המציצה במילה ולהחליפה בחיטוי יסודי ובשמירה על סטריליות עד כמה שניתן.

לפני שנחליט על כך, בואו נקשיב לקולות המתנגדים לשינוי. היו מי שרצו לתלות במציצה טעמים נסתרים, שלא נודעו:

גם אשר רצו לשנות ממצות התורה, ח"ו לא נאבה ולא נשמע להם אפילו בדבר קטן ופרט אחד מפרטי המצות, ואפילו במנהג ממנהגי ישראל הקדושים כאשר כתבנו, כאשר רצו לעקור המציצה… ואם אמור יאמרו כי דבר זה אמרו על פי דרכי הרפואה ועכשיו נשתנו הטבעים ואין בזה משום רפואה, לא נשמע להם, כי מי יודע עוד כמה טעמים אשר כיונו בזה, ולמשכילים בחכמה נודעים טעמים גדולים ונוראים על זה, וכך היה דרכם של חכמים שלא גלו הטעמים הכמוסים עמהם בכל דבר אשר תקנו… (הרב יצחק אייזיק טיקטין מברסלאו).[1]

זה נשמע כמו התחמקות. אם יש טעמים נוספים – יתכבדו הרבנים ויציגו אותם בתוך הדיון כדי שנוכל להתייחס אליהם. השערה בדבר טעמים נסתרים אינה מאפשרת שום משא ומתן, ואינה תורמת להעמקת ההבנה בנושא המציצה ובכלל.

אחד מגדולי ישראל טען שייתכן שמציצה במילה היא הלכה למשה מסיני:

אבל דברי חכמינו ז"ל מיוסדים הרבה מהם על הלכה למשה מסיני איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום אשר כל דברי אלקינו יקום לעולם, ואיך נבטל דברי אלקים חיים ואפשר שהוא הלכה למשה מסיני, מפני אומדנא וסברת הרופאים על פי החיפוש והניסיון שאינו על פי הרוב (הרב משה שיק [מהר"ם שיק]).[2]

ואנחנו תמהים – אם הייתה מציצה במילה הלכה למשה מסיני, מדוע לא נזכר הדבר בכל המקורות עד שהתעורר הוויכוח בין רפורמים לאורתודוקסים בנוגע אליה? אין זאת אלא שהמהר"ם שיק הולך בדרכי רבו, רבי משה סופר – ה"חתם סופר" – שכתב: "טוב להעלות האיסור",[3] כלומר, לתת לאיסור קל משקל רב כדי להגדיל את דרגת החיוב שלו, ולגרום לכך שיקיימו אותו.

ומול אלו מופיעה תשובתו של החתם סופר עצמו בנוגע למציצה במילה:

והרי אספלונית וכמון גופיה אין אנו נוהגין בכמון כלל, גם לא באותם אספלונית שנזכרו שם בש"ס באביי ורבא, שמע מינה כיון דמשום רפואה הוא אין להקפיד אם המציאו הרופאים רפואות אחרות במקומם, והוא הדין נמי מציצה, אפילו היה מוזכר במשנה מציצה בפה, מכל מקום יכולים להמיר בדבר אחר כיוצא בו.[4]

אבל הבה נרחיב את הדיון. נתייחס אל מציצה במילה כדוגמה להלכה המבוססת על ידע מדעי שכיום נחשב שגוי. יש מאות מקרים כאלו: אדם המחובר למכשירי החייאה וגזע מוחו מת לחלוטין נחשב כחי על פי ה"שולחן ערוך" וכמת על פי הרפואה העכשווית (נפקא מינה להשתלת איברים המצילה חיים); בהלכה מקובל שֶׁכינה אינה פרה ורבה אלא נוצרת מן הזיעה, אך על פי המדע של היום ברור שהיא פרה ורבה כחרקים אחרים (נפקא מינה להריגתה בשבת); תינוק שנולד בחודש השמיני הרי הוא כאבן על פי ה"שולחן ערוך", אך כתינוק לכל דבר על פי הרפואה (נפקא מינה לחילול שבת להצלתו); טריפה, על פי הדעה המרכזית בהלכה, היא בהמה שלא תוכל לחיות 12 חודש, ואנו מכירים מקרים לא מעטים שבהמות כאלו חיו (נפקא מינה להלכות כשרות); בשלושת חודשי ההיריון הראשונים האישה עדיין צריכה לצפות למחזור החודשי לפי ההלכה, ואילו רופא הנשים יסביר בחוסר סבלנות שהריון ומחזור חודשי סותרים זה את זה ולא יכולים לדור בכפיפה אחת (נפקא מינה ל"פרישה סמוך לווסת"); ניתן להוכיח בניסויים שונים שכלי נירוסטה, זכוכית ופיירקס אינם "בולעים" מן המאכל, אף שבהלכה הם נחשבים לבולעים (נפקא מינה להלכות כשרות ולהכשרת כלים לפסח); "כזית" לדעה השלטת בהלכה כיום הוא כ-45 סמ"ק ואילו לפי הידוע לנו מן הארכיאולוגיה הוא כ-4-6 סמ"ק, כגודלו של זית מזן סורי של היום (נפקא מינה להלכות רבות).

קשה מאוד לקבל את שני הטיעונים המתגוננים שלעיל בהקשר של מציצה במילה, אבל האם בכל המקרים יהיה זה נכון להתעלם מהם? אני סבור כי כחלק מבירור ההלכה, שחייב להיעשות לקראת חידושה, יש לבחון טענות אלו ברצינות לגבי מקרים אחרים. למשל: האם בדיני טריפות סביר יותר להגדירן כבלתי ניתנות לשינוי בדומה ל"הלכה למשה מסיני", כפי שאכן הגדירו אותן הרמב"ם ופוסקים רבים אחרים? באיזו מידה פסיקה המתאימה בין ההלכה למציאות מחויבת לקוהרנטיות פנימית ולשיטתיות? האם ייתכן שבהלכות טריפות תהיה הגדרה אחת למושג "מציאות" ואילו בהלכות השתלת איברים היא תהיה שונה?

וכמה שאלות כלליות יותר: איך מבררים את המציאות? מי קובע את המציאות – הרב או איש המדע? איזה איש מדע יקבע? ומה נעשה במקרים של מחלוקת בין אנשי מדע, מי וכיצד יכריע ביניהם? כיצד לשקלל את האמירות הסטטיסטיות של אנשי המדע לכדי קביעה שתהיה בסיס לפסיקת הלכה?

אלו הן מקצת השאלות הגדולות שפסיקת הלכה בת דורנו צריכה ותצטרך לתת עליהם את דעתה.

איזון אקולוגי הלכתי

את ההתבגרות שלנו אנו חווים דרך הילדים: "כמה הילד שלך גדל, זה מדהים". רק אתמול נפגשתם והוא נשא תינוקת במנשא ועכשיו עומדת לידו בתו, אישה קטנה, בערך בגובה שלו. אתה מביט בבת, מביט באב החבר, ואז מבין כמה שנים עברו עליך.

תהליכי שינוי בהיסטוריה הם בדרך כלל איטיים, ואנו מתקשים לשים לב אליהם. זה השורש של מחלת האנכרוניזם. כמה שונים אורחות החיים שאליהם התייחסה ההלכה בשנות גיבושה המרכזיות מאורחות החיים של ימינו? לפעמים הבדלים אלו בולטים לעין, אך לא פעם אנחנו נדרשים למאמץ מיוחד כדי להבחין בהם.

במצוות קריאת שמע סברו בית הלל שהמילים "בשכבך ובקומך" הן הוראה לזמני החובה של קריאת שמע – בזמן השכיבה ובזמן הקימה – "בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים" (משנה, ברכות א', ג'). מהי השעה שבה "בני אדם שוכבים"? מתי "בני אדם עומדים"? את זאת המשנה לא קבעה, שהרי לא היה בכך כל צורך. עד העת החדשה רוב בני האדם הלכו לישון סמוך לשקיעה, כיוון שהתאורה הייתה מוגבלת, ולא ניתן היה לנהל חיים רגילים בלילה (תנועה ממקום למקום, עבודה, לימוד). עם הזריחה התחדשה הפעילות האנושית, ואנשים יצאו לעמל יומם. בני האדם לא קמו בזריחה ושכבו לישון בשקיעה מכוח ציווי התורה או תקנת חכמים, אלא מתוקף התנאים שסיבוב כדור הארץ הציב בפניהם.

בעת החדשה יצרו בני האדם תאורה מלאכותית, המאפשרת להם לעשות בלילה, כמו ביום, כל מה שברצונם. המצאת התאורה המלאכותית (קודם באמצעות גז ואחר כך באמצעות חשמל) גרמה לשינוי עצום בחיי בני האדם, עד שנותק הקשר בין זריחת השמש ושקיעתה לבין שעות השינה והערות של בני האדם. שעות העבודה, שעות הלימודים, שעות נסיעת התחבורה הציבורית, שעות הפעילות של המשק, שעות פתיחת החנויות, ולמעשה כל זמני היום של האדם המודרני – נקבעים על פי השעון, בהתעלמות מן הזריחה והשקיעה. לכן גם שעות השינה והעֵרוּת נקבעות על פי השעון. אולם זמני קריאת שמע נשארו תלויים בזריחה ובשקיעה. כך נוצר נתק בין טעמה של ההלכה לבין הנורמה שנקבעה לקיומה. שעה 6.00 בבוקר של חורף, כשבחוץ חושך מוחלט, האין היא שעת "בקומך" של מאות אלפים בישראל?

כאן אנו ניצבים בפני אתגר לא פשוט – כיצד נקבע את השעה שבה בני אדם בימינו הולכים לישון ואת השעה שבה הם קמים? האם נלך על פי רוב? ואם כן – איזה שיעור מן האוכלוסייה ייחשב לרוב? ומי יערוך את הסקרים הדרושים כדי לאבחן את הרוב הזה?

סוף זמן קריאת שמע נקבע לסוף הרבע הראשון של היממה – "רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות" (משנה ברכות א' ב'). כיצד נתרגם לשפה עכשווית את המושג "בני מלכים" ואת קימתם המאוחרת? האם הכוונה לאותם אנשים שאין להם מחויבות להגיע לעבודה? אולי השעה שבה קמים מובטלים (שאין להם ילדים בגיל גן-בי"ס!)? האם יש שעה כזו? ואולי אלו בני הנוער, שקמים בחופשת הקיץ בסביבות הצהריים? האם נפנה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לקבל נתונים על הרגלי היקיצה והשינה של פלחים שונים באוכלוסייה כדי שנוכל לקבוע הלכה?

"בשכבך ובקומך" אינם לבד. כיצד נגדיר את "עד שתכלה רגל מן השוק" לעניין סוף זמן הדלקת נרות חנוכה? האם מדובר בשעת סגירת החנויות (בסביבות 20.00 ברוב הערים; בסביבות 22.00 במרכזי קניות סגורים)? האם מדובר בשעה שבה אנשים לא מסתובבים עוד ברחובות (ו"שוק" הוא במובן של רחוב)? אם כן – כמעט אין שעה כזו. לא מדובר רק בשאלה הלכתית אלא בשאלה של אומדן המציאות ושל הכרעה איזו התאמה בדיוק צריכה להיות בין ההלכה למציאות.

נניח שנצליח להגדיר שעות מסוימות כשעות קימה ושכיבה, עדיין מחכה לנו אתגר לא פשוט. ההלכה היא לא רק אוסף של פרטים, היא בראש ובראשונה מערכת. במובן מסוים יש "איזון אקולוגי" בהלכה, וכל שינוי של הלכה אחת עלול להשפיע השפעה מכרעת על הלכות רבות אחרות. הקביעה ההלכתית של "בשכבך ובקומך" הייתה הבסיס לתקנה של ברכות קריאת שמע: בבוקר – ברכת "יוצר אור" ובערב ברכת "מעריב ערבים". ניתוק זמני קריאת שמע מהזריחה והשקיעה יצמצם את הפער שבין שעות הקריאה לבין הרגלי החיים של האנשים בימינו אבל יגדיל את הפער בין שעת הקריאה לבין נוסח הברכות. להגיד ברכת "יוצר אור" כשבחוץ חושך נראה מעט בעייתי. האם זה מעכב את שינוי זמני קריאת שמע? האם הפער בין זמני הקריאה לבין הנוסח הוא מספיק משמעותי כדי לנקוט פעולה או להימנע מפעולה?

יש הלכות שחידושן הוא מקומי, אבל יש הלכות לא מעטות שיש להן השפעה על מאות הלכות אחרות. האם נקבל את הנתונים המדעיים המעידים שהזית של ימי חז"ל דומה לזית מזן סורי של ימינו (לחומרא ולקולא)? האם נקבל את הטענה של הרב אליעזר ברקוביץ שיש לבחון מחדש חלק מן ה"חזקות" שעליהן ביססו חז"ל מאות הלכות? האם אנו יכולים לטעון שהיום "טב למיתב טן-דו מלמיתב ארמלו", כלומר שאישה סבירה תעדיף להיות נשואה עם בן זוג דוחה מאשר להיות לבדה?

שולחן ערכים

הַךְ אִשְׁתְּךָ מַכַּת בְּלִי סָרָה, אִם / תִּמְשׁוֹל בְּךָ כָּאִישׁ וְתָרִים רֹאשָׁהּ

אַל-נָא בְּנִי אַל-נָא תְהִי אַתְּ אֵשֶׁת / אִשְׁתָּךְ, וְתִהְיֶה אִשְׁתְּךָ אִישׁ אִישָהּ

(שמואל הנגיד, ספר בן משלי, עמ' 117).

יש משפטים שהם לא פוליטיקלי קורקט, ואסור להשמיעם, וזה אחד מהם. האם יעלה על הדעת שההלכה תתיר לאיש להכות את אשתו מסיבה כל שהיא? לא נעים, אבל כן. ישנן גישות המתירות לבעל להכות את אשתו כדי לשמר את כפיפותה לבעלה (שמואל הנגיד, לעיל, בהנחה שדבריו כוונו להיות הלכה למעשה), כדי לאלצה לעשות את המלאכות שהיא מחויבת על פי תנאי הנישואין (רמב"ם, הלכות אישות, כ"א י'), כדי לחנכה (רבי יצחק מוינה, ספר אור זרוע, ח"ג, פסקי ב"ק שמ"ז), או כדי להפרישה מאיסור (רבי ישראל איסרליין-מהרא"י, שו"ת תרומת הדשן, רי"ח). מולם יש דעות האוסרות על הבעל לחלוטין להכות את אשתו, ובראשן נמצא רבנו שמחה משפירא (מצוטט בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ח"ד [דפוס פראג] סימן תתקכ"ז) – "ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת [לבדה] ודמעתה מצויה".

מחלוקת זו משמעותית בבואנו לדון בכפיית גט על בעל המכה את אשתו. בעוד שרבנו שמחה משפירא תומך באפשרות זו, הרי שרוב הדעות אינן תומכות בה. ד"ר מיכל וולף הוכיחה את מה שכל אחד מאיתנו היה אומר אינטואיטיבית, שיש קשר בין רמת הלגיטימיות שהפוסק מייחס להכאת אישה על ידי בעלה לבין רמת הסנקציות שהוא מחייב להטיל עליו במקרה של הכאה בלתי מוצדקת.[5] מכאן עולה שאי כפיית גט על בעל מכה משמעה, בעקיפין, הצדקה כלשהי לזכותו להכות את אשתו במצבים מסוימים. כאשר בתי דין רבניים נמנעים מלכפות גט על בעל מכה הם מגבים אותו על חשבון האישה המוכה.

הרבנות הראשית כבר מזמן הפכה להיות שק החבטות של מבקשי הצדק, והיא הרוויחה את זה ביושר, לדעתי. אבל הנושא הוא לא הרבנות אלא ההלכה. אנחנו חיים בעולם ערכי שבו אדם המכה את אשתו הוא נבל ופושע, ואין שום דבר שיצדיק אלימות כזו. ההלכה שלנו, כולל חלק מזו הנפסקת כיום, משקפת ערכים אחרים, בלתי נסבלים מנקודת מבטנו.

אין זה משנה כלל מנין קיבלנו את הערך הקובע איסור מוחלט על הכאת אישה על ידי בעלה – האם הוא "ערך חילוני" שחדר אל ההלכה וגויר בה, או שהוא ערך פנימי, שהתבטא בדעות שוליים בעבר ועכשיו תפס את מרכז הבמה, או שהוא ניתן למשה בסיני. די בכך שאנו מתייחסים אליו כערך דתי שאין לוותר עליו. "אדם המכה את אשתו אינו בן תורה", כתב הרב יובל שרלו באחד מהפסקים היותר מרגשים שקראתי אי פעם.[6]

ההשפעה של ערכים על ההלכה היא מורכבת, ומעלה לא מעט תהיות. מי הוא זה שיקבע שערך מסוים הפך לנחלת הציבור ושההלכה צריכה לקחת אותו בחשבון? האם ערך השוויון בין המינים מחייב להתאים את סדרי הנישואין או שההלכה מתנגדת לכך, ואנו נידונים לחיים של דיסוננס קוגנטיבי בתחום זה? האם הערך ההומני של כבוד לחיי האדם באשר הוא אדם יתיר לנו לעבור על איסורי תורה בשבת כדי להציל חיים גם במקום שאין "מפני דרכי שלום" או "מפני איבה"? ערכים המשפיעים על ההלכה מעלים גם שאלות דתיות כבדות משקל, והם מאתגרים את העולם הדתי במובנו הרחב.

דובר שקרים

נעשה לרגע תרגיל מחשבתי. דמיינו את סב סבכם, או מישהו בשושלת שנפטר לפני 1900. דמיינו את עצמכם חוזרים אל הזמן שלו, ומספרים לו שבשנת 1948 (או תש"ח) תהיה מדינה יהודית, ושבשנת תשע"ב (2012) יהיו בה (כמעט?) רוב יהודי העולם; שהיא תהיה עצמאית כמו שרק ממלכת החשמונאים הייתה בזמנו; שיהיו בה יותר ישיבות משהיו בכל תולדות העם היהודי מאז ומעולם יחד; שהזהות היהודית בה תלך ותתחזק (ראו סקר גוטמן). נדמה לי שבשלב זה סב סבכם יפרוץ בבכי של שמחה, ויברך בשם ובמלכות על הבשורה הטובה.

רוב הציבור הציוני-דתי/דתי-לאומי חוגג את יום העצמאות, ושמח במדינת ישראל. לובשים בגדי חג ומתכנסים בבית הכנסת. אבל תפילות יום העצמאות נראות כמו אוסף של גזרי תפילה שהודבקו זה לצד זה, ללא אמירה חד משמעית, מבוישות משהו, לא משקפות את ההרגשה שבלבבות. הרב יעקב אריאל פרסם לפני כמה שנים נוסח מעניין של "על הנסים" ליום העצמאות, אבל כתב שאפשר להרהר בו בברכת "מודים".[7] האם יש איסור להוסיף הודאות (ולא בקשות) בברכת "מודים"? מדוע החשש מתוספת כזו בתפילה? ומדוע שלא נגבש נוסח תפילה קוהרנטי, חדש, עם פיוטים חדשים בניחוח עתיק? מדוע שלא נקרא בתורה בברכה? האם יש איסור להוסיף קריאה בתורה על שמחה?

האבסורד הגדול מגיע בתשעה באב. בחור ירושלמי טיפוסי מתפלל במנחה על "העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה…". אחר כך הוא יוצא לרחוב הסואן של ירושלים, ונדחף בין ההמון עד לביתו. הרב חיים דוד הלוי כינה אדם כזה "דובר שקרים לפני ה'".[8] קיימות נוסחאות אלטרנטיביות שכתבו רבנים (הרב שלמה גורן והרב חיים דוד הלוי זצ"ל, ויבלח"ט הרב דוד שלוש). מדוע הן לא אומצו על ידי ציונים-דתיים (למעט הקיבוץ הדתי)?

אהבת ההלכה

רציתי להראות שאתגר חידוש ההלכה אינו פשוט, אפילו שניתן להבחין בקלות בינו לבין רפורמה, וניתן להוכיח שאין בו חשש "המדרון החלקלק". הוא דורש לימוד מעמיק של המקורות, הכרעה בשאלות מורכבות, ותשומת לב רבה.

האם להשאיר את המלאכה ל"גדולי הדור"? הייתי מאוד שמח אם "גדולי הדור" – יהיו מי שיהיו – ייקחו על עצמם את המשימה. תארך כאן היריעה להסביר מדוע יעלו עשבים בלחיי לפני שמישהו שמכונה "גדול הדור" יעשה זאת. נסתפק רק בקביעה הברורה לכול, שברגע שפוסק יצטרף למהלך שכזה הוא יחדל להיות "גדול הדור", ויהפוך להיות רֶבָּלֶ'ה, דתילוני, ניאו-רפורמי.

לצערי הגדול והכן, רק אנשים שאהבת ההלכה בלבם, וכבודה הרמוס לא נותן להם מנוח, שמכירים אותה וחולמים על היום שהיא תתפוס את מקומה הראוי בעם היהודי, רק הם רוצים ויכולים לעשות את השינוי. הציבור הרחב, ברובו הגדול, ילך בעקבותיהם. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואסור להחמיץ את השעה, שכבר היא מוכשרת לכך.

יש להתחיל בהעלאת הנושא אל סדר היום הציבורי. רבנים ברוח זו צריכים לפרסם פסקי הלכה המתאימים בין ההלכה למציאות, לאחר שיקול הדעת הראוי. אחר כך יגיעו שלבים מתקדמים יותר, שבהם תיעשה ההתאמה בין ההלכה למציאות באופן שיטתי, ובצורה מאורגנת ורחבת היקף.

אני מאמין שבעוד עשרים שנה יהיה מהלך זה בשיאו. לא נפתור את בעיית כל הדורות הבאים, והם יצטרכו לעשות את התאמותיהם שלהם (כיצד שומרים שבת במסע של שנים בחלל? כיצד מתפללים בבית כנסת בשבת כאשר אין בנמצא ספרים מודפסים ויש רק ספרים אלקטרוניים?). אנחנו לא יכולים להתחמק מאחריותנו לדורנו, לנו ולילדינו. זהו "בניין התורה" של הדור. זוהי "תורת ארץ ישראל" שלנו.

הרב יוסי סופר הוא מנהל בית המדרש "רשות רבים" במרכז יעקב הרצוג בעין צורים, ומנחה מורים במסגרת "YRF להתחדשות בחינוך", לשעבר ראש ישיבה תיכונית. שיעוריו בנושא חידוש ההלכה מופיעים באתר "שאלה של שיעור", בכתובת http://sheela.org.il

 פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012


[1] תשובה בתוך: תורת הקנאות, צבי הירש לעהרן (עורך), אמשטרדם תר"ה, ט"ז ע"א.

[2] שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סימן רמ"ד.

[3] מכתבו של החתם סופר לר' צבי הירש חיות, דרכי ההוראה, זולקווא תר"ג, י"ט ע"ב.

[4] בתוך: כוכבי יצחק, מנחם מנדל שטרן (עורך), וינה 1845, עמ' 41-42. תשובתו של החת"ס ניתנה לפני שהתעורר הוויכוח על המציצה, ובהחלט ניתן לשער שהיא היתה שונה אילו נשאלה בזמן הוויכוח.

[5] וולף מיכל, "הפעלת כוח מצד בעל כלפי אשתו: בחינת יסודות בדיני עונשין כאמות מידה במשפט העברי בתקופת הראשונים", בתוך: נחם אילן (עורך), עין טובה, דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה, 1999, עמ' 639-663. וראו גם מאמרה "פסיקות הלכתיות בדבר כפיית גט על בעל מכה כסימן מבחין בין פוסקים המתירים הכאות חינוכיות לבין אלו האוסרים לחלוטין הכאת אשה בידי בעלה", Hebrew Union College Annual, Volume LXXV, עמ' פ"א- קט"ז.

[6] הרב יובל שרלו, תשובה באתר "מורשת", פורסם בי"ז שבט תשס"ב, נמצא באתר דעת בקישור http://www.daat.ac.il/daat/mishpach/sharlo-2.htm , פורסם גם בספרו "רשו"ת רבים".

[7] בתוך סידור ליום העצמאות "גואל ישראל", שהוצא ע"י ישיבת רמת גן, נמצא בקישור  http://www.yeshiva.org.il/midrash/goel/sidur.htm, עמ' 168.

[8] כדברי הרב חיים דוד הלוי, שו"ת "עשה לך רב", חלק א', סימן י"ד. ההסבר שתפילת "נחם" היא על בית המקדש אינו קביל, כיוון שנוסח התפילה אינו מזכיר את בית המקדש כלל.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2012, ב-גיליון שבת הגדול 2 - אייר תשע"ב ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 43 תגובות.

  1. לגבי נושא המציצה, המקרה (והמקרים) שהיו בארצות הברית מקורם דווקא במציצה ישירות באמצעות פה המוהל, עד כמה שידוע לי לא תועדו הדבקה במחלות בעקבות מציצה בכלי. להיפך, מציצה בכלי הונהגה מסיבות של סטריליות בדיוק בגלל הבעיות של מציצה בפה.

    • בס"ד ט' מרחשון ע"ג

      הסבר רפואי לחובת המציצה במאמרו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין, 'מציצה ורחיצה לאחר ברית מילה – תעלומות רפואיות ופתרונן', בתוך: הרב יוסף אליהו מובשוביץ (עורך), ספר רפאל – מאמרים ומחקרים בתורה ובמדעי היהדות לזכרו של ד"ר יצחק רפאל ז"ל [= סיני, כרכים קכב-קכג], ירושלים תש"ס, עמ' קסא-קעו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים', ירושלים

      • על ספרו של הרב ד"ר הלפרין 'רפואה, מציאות והלכה', ראו סקירתו של הרב יצחק שילת, 'רפואה והלכה במבחן המציאות', מוסף שבת, גליון ג' חשון תשע"ב.

  2. האמת היא לדעתי שהאתגר האמיתי איננו חידוש ההלכה אלא חידוש הנבואה.
    ההלכה "הידרדרה" מטה מטה , בגלל שהיסוד האלוהי שבעבר היה מחיה אותה ומפכה בה , נעלם ממנה כמעט לחלוטין.
    מאחר וכך נוצרה הלכה המבוססת כמעט רק על הסכמות בני אדם , עם פירורי פירורים של היסוד האלוהי שהיה בה פעם.
    או ליתר דיוק – אנו ניזונים ממעט היסוד האלוהי שנשאר בתקופת האמוראים , אחרי שגם הם עצמם לא זכו לראות בית מקדש והשראת שכינה וחיו בגלות , וכפי שאמרו הם עצמם "במחשכים הושיבני כמתי עולם – זה תלמודה של בבל".
    אפשר למנות מקרים פרטיים רבים של "הלכה שאיננה מתאימה לדורינו" , כפי שעושה מחבר המאמר , אך בכך שננסה לתקן כל מקרה פרטי לא פתרנו כלום – גם כי התיקון לא יהיה מוסכם על דעת הכל , וגם כי לא תהיה בזה שיטה ברורה ומוסדרת אלא טלאי על טלאי על טלאי , כפי שנעשה במשך כל ימי הגלות.
    לכן האמת היא שנדרשים מאיתנו שני דברים – האחד נבואה והשני סנהדרין. ונבואה הוא הדבר החשוב מבינהם. נדרשת השבת היסוד האלוהי לתורת ישראל ולעם ישראל וההכרה ביסוד האלוהי כלגיטימי – בניגוד למצב היום בו אומרים האנשים ה"רציניים" (במרכאות כפולות ומכופלות) – "אויל הנביא , משוגע איש הרוח".
    התרבות המערבית והסתכלותה היכתה שורשים עמוקים בתורת ישראל.
    תרבות מערבית זו שהיא היא ידי עשיו ואריסטו , מקדשת את החומר והחומריות וההסתכלות החיצונית , ומתעלמת וכופרת בהתגלות היסוד האלוהי במציאות.
    כך נוצרה הלכה יבשה ומתה ללא לשד רוחני. כי היפרדות הגוף מהרוח יש רק תוצאה אחת.
    גם העולם המערבי עצמו נמצא מהסיבה הזו בשבר גדול , ותעיד על כך פריחת הנו אייג' , פאגאניזם ועוד (אך כרגיל העולם הדתי יקלוט את השינויים מאוחר יותר , ועד שתיחשב נבואה כדבר לגיטמי במקומותינו יקח זמן).
    (אומנם הרמב"ם כתב שלא מחדשים הלכות על פי נבואה , אך חידוש זה איננו מוסכם על הכל. מה גם שהנביאים הם שהעידו לפי הגמרא על מיקום המזבח ועוד ועוד בתקופת בית שני , וכן יש שות' "מן השמיים" לאחד מבעלי התוס' בו נעשו הכרעות בספקות הלכתיים על פי שאלת חלום ועוד דוגמאות.
    בתורה שבכתב עצמה נכתב כי נביא שקר הוא רק זה אשר לא יתקיימו דבריו , וזה המתנבא בשם עבודה זרה , לא נזכרו דברי הרמב"ם הנ"ל שכנראה נכתבו גם כהתייחסות ליש"ו ודומיו).
    אני מאמין כי השבר ההלכתי שאנו עדים לו , היוצא על פני השטח במאמרים כגון אלו , בא בדיוק כדי לעוררינו למטרה זו.
    בדיוק כפי שבאירופה עוד עשרות שנים לפני השואה מטיבי הראות אמרו כי אין ליהודים תקווה ללא ארץ ישראל , ולקח עוד זמן עד שכולם הבינו , כך גם כאן. אני אומר כי אין ליהדות סיכוי לשרוד ללא חידוש הנבואה ! זה יכול לקחת עשרות שנים ויכול לקחת מאות שנים , אבל ככל שנלך במודע לקראת מטרה זו ונשאף לחידוש לשד החיים הנבואי בתוך היהדות – המעבר יהיה "חלק" יותר.
    שבת שלום.

    • יוסף,
      אתה צודק שצריך לתת לנבואה יותר מקום להשפיע על ההלכה, אבל חשוב לזכור שמדובר בשתי דיסציפלינות שונות בעליל , שבלבול בינהן עלול להזיק לשניהם.
      נבואה יכולה וצריכה לתת השראה ולגיטמציה לתהליך פיתוח ההלכה (וזה לדעתי מה שחסר לרוב המדברים על התחדשות ההלכה באתר הזה ובכלל , מה שגורם להם להיטפל לקטנות בעיקר סביב נושאים שבינו לבינה ) ופחות אם בכלל להשפיע על ההלכה והתורה עצמה שאין נביא רשאי לחדש בה מדעתו כלל. (עיין בריש מסכת מגילה)
      מאידך בדרך הטבע אני מתקשה לדמיין סיטואציה בה מגיע נביא ונעשים שינויים על ידו בעולם הריאלי , מבלי שיעשה שידוד מערכות יסוד ביותר בתפיסת המציאות של הנוגעים בדבר.
      אם כי ברור שלא יפלא מהשם לעשות כך לכשיראה הדבר לנכון.
      שבוע טוב.

      • שבוע טוב אשר.
        אני טוען שההפרדה בין נבואה והלכה , היא כנראה אחד ממאפייני הגלות שבזכותם הגענו עד הלום. ההלכה הפכה "לטכניקה" , נלמדת כטכניקה ומיושמת כטכניקה. ביטאה זאת יפה פעם בחורה צעירה בפורום שניהלתי בשאלה תמימה : "מה הקשר בין אלהים לבין ההלכה ?"
        אני מודע לגמרא במגילה , וכן ל"לא בשמיים היא" ותנורו של עכנאי , וכן לפסיקת הרמב"ם שנביא המשנה הלכה בנבואה הוא נביא שקר (אגב , אני מעריך כפי שכתבתי קודם כי דברים אלו באו בעקבות יש"ו ודומיו , ולא תמיד היה כך. גם בתורה שבכתב נזכר כי נביא השקר הוא דווקא המתנבא בשם עבודה זרה או הנביא אשר לא יתקיימו דבריו , ולא מעבר לכך).
        ועם זאת , גם אם אני מקבל את הגמרות הללו ודברי הרמב"ם , עדיין אני חושב שהבעיה היא ש"הפוסקים אינם נביאים". מהבחינה הזו שיש נתק רחב בין "רוחניות" לבין פרקטיקה.
        כיום הפרקטיקה נעולה בתוך הטכניקה – טכניקה שנוצרה בידי עשרות ומאות ספרים , שאין אפשרות לזוז מהם ימין ושמאל. "בל תוסיף" ו"בל תגרע" כבר איבדו מזמן את משמעותם המקורית.
        לנו אין את החופש שהיה לתנאים, ואפילו לא את החופש שהיה לאמוראים ב"דרישת התורה". אנחנו כבולים ! ולפעמים אנחנו כבולים אפילו לדברים שעובדתית אינם נכונים , אבל נכתבו באיזשהו ספר לפי הידע של אז.
        אני מעריך כי אולי האיסור של "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם" – בא בדיוק בגלל הסיבה הזו – ככל שאתה כותב יותר , אתה נהיה טכני יותר. עד שבסופו של דבר אתה הופך ל"טכנאי הלכות וספרים" ומאבד את הרוח שבתוך הדברים.
        וכפי שכתבת בסוף דבריך : "בדרך הטבע אני מתקשה לדמיין סיטואציה בה מגיע נביא ונעשים שינויים על ידו בעולם הריאלי , מבלי שיעשה שידוד מערכות יסוד ביותר בתפיסת המציאות של הנוגעים בדבר."
        אכן הבעיה היא בתפיסת המציאות – הבעיה היא ה"מסגרת" שנוצרה ותפיסת מציאות בה דבר ה' בא בעיקר באמצעות ספרים ולא באמצעות בני אדם "מחוברים".
        במצב האידאלי , הנתק בין רוחניות והרגשה פנימית לבין תורת ה' איננו קיים , וכך כתב הנביא ירמיהו :
        כִּי זאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:
        אגב , כאשר משה הסמיך את הזקנים , הם קודם כל התחילו להתנבא.
        כי כנראה היכולת להיות אדם "רוחני" , היא חיונית גם לעניין הפרקטיקה !
        (גם אם את הפסיקה עצמה נעשה בכלים אחרים).
        זו גם הסיבה בגללה הסנהדרין ישבה דווקא בלשכת הגזית , ואם היא איננה שם אז אין אפשרות לדון דינ נפשות.
        המסגרת של "תורת הגלות" אותה אני רואה לנגד עיני , היא מסגרת שלדעתי צריכה להישבר יום אחד. היא פשוט קטנה בכמה וכמה מידות על הדור שלנו, ואין הקומץ משביע את הארי. אני רואה את זה כתהליך טבעי שכבר התחיל.
        ואם אנחנו רוצים להיות מוכנים לדבר הבא , לתורת ארץ ישראל , אז חידוש הנבואה נראה לי כדבר החשוב ביותר , כי זה ישיב את "זרימת החיים" לתוך התורה וההלכה גם אם לא ישירות. סנהדרין זה הדבר השני.

      • יוסף,
        דברי כוונו למה שכתבת בסוף , כדי להגיע לפרקטיקה ההלכתית באופן נכון, שיגרום לשינוי משמעותי בזמן הזה , צריך לבוא מתוך השראה ושאר רוח. הטיעון של ברישא של דברי הוא שההלכה לא צריכה ולא יכולה להיבנות ישירות מההשראה הזו, אלא "רק" בהשראתה , וזאת בגלל שתכלית התורה וההלכה אינן ליצור העתק של ההשראה הנבואית בארץ , כפי שמקובל בדתות המזרח (ולגיטימי וסביר שיקרה גם אצל תלמידי חכמים ו"בני נביאים" בצורה וברמה כזו או אחרת) אלא לפעול על המצב המציאותי בארץ, ולהשפיע ולשנות אותו, באופן שיגבור על הקרע המובנה בין המציאות הארצית הכוללת מאבקי כח על משאבים לשטון וכד' , לבין המציאות השמימית השלימה והאחדותית .
        דבר שלא יכול להיווצר באופן של העתקה משם לכאן, ויכול להסביר היטב למה הרבה ניסיונות של צדיקים לאורך הדורות להביא משיח באופן כזה, נכשלו.
        כיוון למחשבה לעיונך, אם תרצה לפתח ולדייק אותו יותר, אשמח.

    • בס"ד י"ג מרחשון ע"ג

      עניין חידוש הנבואה לא תלוי בנו, אלא בקב"ה. אחרון הנביאים , מלאכי, חותם את דבריו:: 'זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על ישראל חוקים ומשפטים', ללמדנו, שבחוקים ובמשפטים נגנזה רוחה של הנבואה.

      אחת התשובות המרכזיות לטענות על אי-רלבנטיות ההלכה, היא שמעבר לטעם הגלוי שנזכר בדברי חז"ל (שלפעמים לא שייך בימינו) יש גם טעמים רוחניים. דוגמא לכך הביא הרב סדן בתשובתו (ב'עולם קטן' פרשת לך לך תשע"ב) את תקנת 'חזרת הש"ץ' שלפי פשוטה נועדה להוציא את מי שאינו בקי, ולפי הסוד זו עיקרה של תפילת הציבור.

      עיסוק קבוע במימד הרוחני שבהלכה ימצא המעיין ב'מורה נבוכים' לרמב"ם, חלק ג; ב'ספר החינוך' ושאר הספרות העוסקת בטעמי המצוות; ב'דרך ה" לרמח"ל, חלק ד; ב'ליקוטי הלכות' של רבי נתן מברסלב; ב'בן איש חי' לרבי יוסף חיים; ב'כף החיים' (על שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה) לרבי יעקב חיים סופר; בכתבי הראי"ה קוק, ובפרט ב'עין איה' על אגדות התלמוד וב'עולת ראיה' על סידור התפילה'; ובספריו ושיעוריו של הרב יהושע וייצמן נר"ו, ראש ישיבת 'מעלות'. 'תן לחכם ויחכם עוד'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב.

        קצת מהספרות על טעמי המצוות:

        'דרך פקודיך' לרבי צבי אליצלך שפירא מדינוב; 'מעשה בראשית' לרבי יוסף נסים בן אדהאן מסיאוטה, בהוצאת 'מכון הכתב', ירושלים תשמ"ה; 'כת"ר בתורה' לר' שלמה אלירם (אמסלם) נר"ו, ירושלים תשמ"ח; 'טעמי המצוות בספרות ישראל' לפרופ' יצחק היינימן.

      • נכון שאם ירצה ה' ויבחר במישהו תבא נבואה בלי קשר אלינו. ובכל זאת עניין חידוש הנבואה תלוי גם בנו. לא לחינם היו בעבר "בני הנביאים" שהיו מתלמדים בדרכי הנבואה. מנסיוני (ואני חוקר זאת לא מעט שנים) יש דרכים להגיע לשם או קרוב לשם.
        מעט כתוב בספרים , והרוב צריך השראה.
        לגבי השאר – גם אני יכול לעשות רשימות ספרים כאלו , וחלקם גם למדתי . . . ועדיין זה לא זה. חמורים נושאי ספרים יש הרבה.
        כנ"ל לגבי תורת הסוד , למרות כל מה שנכתב , רוב לומדיה הם כעיוורים המגששים קיר. וכדברי אליהוא לרעי איוב :
        "וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם"
        האמת היא שצריך את אותה "רוח באנוש" כדי להבין וכדי לפתח את הידע בספרים ולבוא ממנו לידי מעשה. והכי חשוב זה שאדם צריך להיות ישר עם עצמו בכל מאת האחוזים. לא להיות כמו ריעי איוב שנחפזו להגן על המוכר להם ולהצדיק את ה' גם במחיר הצדקות לא נכונות , אלא ראשית להיות אמיתי וישר מבפנים ללא פשרות.
        אם כבר יש ספרים שכן מביאים לשם אז מבחינתי אלו כתבי הרמח"ל וכתבי רבי נחמן (וגם ב"מסילת ישרים" יש הרבה יותר מהנראה לעיין בהקשר זה). בפרט בפרקים על מידת ה"זהירות" ומידת הקדושה.
        אבל עדיין , יש ספרים כמו חול ואין מה לאכול. ספרים ולמדנים לא חסרים , ולא זה מה שמביא את הנבואה. את הנבואה מביאה "עבודה" רוחנית יומיומית , וכן פרקטיקות של "כוונות" המזככות את הגוף הפיזי.

      • יש נבואה ונביאים כיום.
        פשוט מכל מיני סיבות לא מבינים ו/או פוחדים לומר ו/או להבין שזו נבואה.
        ולראיה התשובות המפולפלות שאקבל עכשיו, ו/או ההתעלמות מדברי…
        בדוק ומנוסה. 😦

      • אשר, הטיעון שלך לא ניתן להפרכה.
        ממה נפשך – אם מישהו ישיב לך, הרי הוכחה תחזיתך על 'התשובות המפולפלות' (כידוע: פשט, הוא מה שאני חושב; פלפול – מה שהשני חושב). אם לא ישיבו לך – הרי הוכחה תחזיתך על ההתעלמות מדבריך…

        בברכה, ח.מ. בוך-טרגר

      • ח.מ
        אפשר גם לענות תשובות ישרות ולענין, או סתם להסכים עם הדברים (לא מומלץ) ו/או לנסות לברר את טיבם. (מומלץ ביותר)
        זה לא ששתי האופציות היחידות הן פלפלנות טרחנית או התעלמות, אבל זה כן מה שבדר"כ נוקטים כי חוששים להתמודד עם הטיעון הזה , כנראה בגלל שמניחים מראש את השלכותיו, ולא תמיד באופן הנכון.

      • אייזל בוך-טרגר

        הוא אשר אמרתי: באתר דזיקוקין דנורא וביעורין דאשא, מאן מעייל בר-נפחא לתמן?

      • וכבר מילתי אמורה: אם מישהו מעלה טיעון רציונלי או מביא מקור שלכאורה מתנגד לדעתי, אני משיב, או מפנה לספרות המתייחסת לנושא. לשואל – ניתן לענות. למי שטוען על תקן של נביא – אנן מה נענה אבתריה?

        בברכה, ש.צ. לוינגר = אייזל בוך-טרגר [ביידיש: חמור נושא ספרים]

      • מר לוינגר ,
        בינתיים אתה הוא זה שטען אפריורית שאין כיום נבואה, מול טענה ללא נימוק סביר שתעמוד טענה נגדית ללא נימוק אף היא, באשר הנימוק הוא כלי שרת ביד החפצים להיות צודקים בעיני עצמם, במקום לחפש את האמת, ברגע שאתן לך נימוק מה שמן הסתם תעשה הוא לא תנסה לחשוב האם אני צודק, אלא תחפש מיד את ההסבר למה אני לא , ואם כך, למה שאקל עליך ועליו (והבן !) את המלאכה ?
        אכתוב את הטיעון , ורק אם וכאשר תיתן *אתה נימוק* (אם אכן תיתן) , אברר את התבן מן הבר שבתוכו.
        קל פשוט ונקי
        ליל מנוחה

      • בס"ד י"ד מרחשון ע"ג

        לאשר – שלום רב,

        אינני טוען אפריורית שאין כיום נבואה או שיש כיום נבואה. הבעיה היא ההבחנה בין נבואת אמת לבין דמיונות. בעיה שהיתה תמיד, והיא חמורה שבעתים בדור שבו 'מכבסת מילים' היא חזון נפוץ. ויש פוסט מודרנים שרואים ב'דקונסטרוקציה' עניין של לכתחילה.

        נביא אמת הוא בראש ובראשונה צדיק ותלמיד חכם, ושליחותו היא לעורר את העם לחיזוק התורה, לחיזוק האמונה ועבודת ה' ולתיקון החברה והעולם. כשהוא יגיע – הוא יאחד סביבו את גדולי הדור, כאשר יכירו בו, על פי הסימנים שנקבעו בהלכה, כנביא אמת.

        ובינתים, כפי שהזכרתי לעיל, רוח הנבואה גנוזה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בליבות חכמי לב ובספריהם בהם טמונה עוצמת אישיותם. כששוקדים על לימוד התורה ועל קיומה, זוכים לסייעתא דשמיא, איש כפי דרגתו, ומוצאים עוד ועוד טעם ועומק ומתחברים יותר ויותר ל'נשמתא דאורייתא'. התורה נמשלה לדד, שככל שיונקים יותר החלב מתרבה. זה ביכלתנו וזה תפקידנו.

        על זה תפילתנו 'והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות צאצאינו ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • מר לוינגר,
        אכן הבחנה בין נבואה לדמיונות הכרחית .
        מאידך אני לא חושב שנכון לקבוע את תפקיד הנביא אפריורית , מבלי להבין אל נכון את מצב העם והעולם בדורות האחרונים , והפתרונות לכך , נושאים שברור למי שעיניו בראשו שאותם שמכונים גדולי הדור (בצדק או פחות) לא ששים לעסוק בו.
        אם היית לומד קצת יותר את התנ"ך והאופן בו קיבלו נביאים בעבר , ומדמה אותו למצב כיום היית מבין שהציור שאתה מצייר לגבי אופן הגעתו של נביא כיום, לצערי תלוש ולא מציאותי בעליל.

      • בס"ד י"ד מרחשון ע"ג

        לאשר – שלום רב,

        הנביאים היו חלק אינטגרלי בשרשרת מקבלי התורה שבעל פה. כאמור בתחילת מסכת אבות: 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה'. הרמב"ם, בהקדמתו ל'משנה תורה' מתאר בפירוט את סדר הקבלה. המטרה הסופית מתוארת בבירור בהלכות מלכים: מלכות בית דוד, בית מקדש, סנהדרין ונבואה.

        לגבי מציאות דורנו – אנחנו אי שם באמצע הדרך. יש מדינה יהודית בארץ ישראל, שחלק ניכר מעם ישראל יושב בה והגבולות פתוחים לכל הרוצה לעלות יכול. מאידך יש בלי סוף בעיות – מדיניות, בטחוניות, כלכליות, חברתיות ורוחניות. כגודל הבעיות מיגוון הנסיונות של אנשים חושבים ואיכפתיים לפתרון. תופעה זו, שהיא ביסודה ברכה, כרוכה בבעיה חמורה שבחמורות – הבדלי דיעות בעניינים קיומיים, גורמת לקיטוב. ומ'מחלוקת לשם שמים' מגיעים ח"ו ל'שנאת חינם'.

        מתקבל על הדעת, שפתרון הבעיות מתוך אחדות יבוא על ידי אדם כריזמטי חכם ובעל שאר רוח שינהיג את העם, והעם יתאחד סביבו. הוא לא צריך להיות דוקא נביא, כי אם חכם. חכם בתורה – שידע מה המטרה; חכם בכלכלה, מדעי החברה והמדינה – שידע איך מיישמים את הערכים הגדולים בחיי המעשה; וחכם בחינוך – שידע למצוא מסילות ללב הציבור והיחיד, יבין מה כואב להם ובהתאם ימצא פתרון לבעיות.

        כל עוד שלא קם ענק כזה, חוזרת האחריות על כולנו, להשתדל לעבוד במידת האפשר מתוך 'עבודת צוות' עם 'כלל ישראל' למיגזריו ופלגיו השונים, ועם כל המחלוקות – לדעת להוקיר את הטוב שבזולת ולהבין את 'נקודת האמת' שמניעה אותו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        וראה במאמרו של אבי דנטלסקי 'התיקון הכללי' ('מוסף שבת', ערב ראש השנה תשע"ב) ובתגובותיי שם.

      • נ.ב. ראה גם במאמרו של אשר אטדגי, 'אריה, תשאג', באתר 'פוליטיק', מיום 9.2.12. אינני בטוח ששאגת אריה היא הדרך להביא לאחדות בעם ישראל, ואולי עדיפה דרכו של אליהו המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, בשעתו הציע הגר"מ אליהו זצ"ל שכל המפלגות הדתיות ילכו יחדיו. על כל פנים, כיוון מחשבתו הכללי של הכותב – מנהיג מדיני המביא להבנה וקירוב לבבות – נראה לענ"ד כיוון נכון.

      • רב לוינגר,
        יפה אמרת אכן נבואה אינה תנאי הכרחי.
        מאידך , חכמים גדולים היו לישראל מאז ומעולם, ולא בכדי תקופת השיא של שלטון החכמים היתה שלהי ימי בית שני ותחילת גלות ארוכה עד מאוד, מה גם שחכמים עצמם תיארו שלפני ימות המשיח הסדר יהיה שונה, חכמת החכמים תאבד וכו'. כך שההיצמדות שלך לנוסחאות הישנות והנוחות למעשה סותרת ישירות את מסורת חכמים ,שלא לדבר על דברי הנביאים, ועל תורת משה עצמה.

      • לווינגר,
        אתה מדבר באויר, רעיונות תאורטיים יש למכביר, בתור אחד שניסה לממש את חלקם (וגם חקר היטב את מה שקרה אצל אלה שניסו לפניו…) אומר לך שאלו דיבורים בעלמא, היום לא יתכן מנהיג יחיד שיסחוף את כל העם (בקצרה הסיבה לכך היא שהאמת נעדרת , ומחולקת לעדרים עדרים, ששפתו של זה לא מובנית לזה ולהפך, מה שגרם ליאוש וציניות מובנית כלפי כיוון כזה אצל חלקים נרחבים בעם) אלה אם יעשו לפני כן אי אלו צעדים תשתיתיים שישנו את המצב הזה מיסודו. (שזה ענין מה שאמרו קדמונים בענין "חדא כנישתא") יש מי שעומל בזה , רק מצחיק ומטריד בכל פעם מחדש לשמוע מלומדים גדולים, שמנסים בכל פעם מחדש להחזיר אותנו לנוסחאות הישנות שנכתבו לימים של גלות , וממילא מזה 2000 שנה לא הצליחו לפתור את מצבינו. (גם אם לשמר אותנו כעם, ולקדם את העבודת השם הפרטית של רבים מאיתנו היא בהחלט כן הצליחה)

      • הערה היסטורית:

        השיא של שלטון החכמים לא היה בשלהי ימי בית שני. אז היה קיטוב גדול – פרושים, שנחלקו לבית שמאי ובית הלל, צדוקים, איסיים, יהודים הלניסטים, וכיתות שונות ומשונות. קרא מעט ביוספוס ותראה כמה 'נביאים' צצו בתקופה זו כפטריות אחרי הגשם.

        אולי החזיר אותנו הקב"ה למצב זה של קיטוב, כדי שנעשה תשובה על 'שנאת חינם' – תשובה גמורה הבאה באותו מצב שבו היה החטא.

        השיא של שלטון החכמים בעם ישראל, בא בעקבות פעולתו של רבן גמליאל דיבנה, שאיחד את עולם התורה ביד רמה כדי 'שלא תיעשה כשתי תורות', ובעקבות חתימת המשנה על ידי נכדו, רבי יהודה הנשיא, שאיחד את עולם התורה על ידי כינוס כל הדיעות ויצירת 'קודכס' אחד. משנתו הפכה ליסוד תורה שבעל פה לעם ישראל כולו.

        שתי גישות אלה מקבילות לגישותיהם השונות של הרמב"ם ושל רבי יוסף קארו. הרמב"ם ב'משנה תורה' נתן הכרעה ברורה וחד משמעית. לעומתו רבי יוסף קארו, כינס את כל הדיעות והכריע על פי רוב דיעות, מעין 'סנהדרין וירטואלית'. יחד עם הרמ"א נוצר ה'שולחן ערוך' שיצר תשתית להלכה אחידה, עם הרבה פרטים שבהם 'מסכימים שלא להסכים'.

        במצבנו כיום, אנחנו עוד רחוקים מלחלום על איחוד של עולם התורה והכרעה במחלוקות. מה שכן ראוי שנצפה הוא להיות כבית שמאי ובית הלל שכיבדו זה את זה, ולא נמנעו מלהתחתן אלה עם אלה. ככל שתהיה בינינו יותר הערכה והבנה הדדית כן יהיו דברינו נשמעים יותר כלפי חוץ.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ולאשר אמר – יפה אמרת, 'האמת נעשית עדרים עדרים, ששפתו של זה אינה מובנת לזה' צריך איפוא 'מתורגמנים', שיתרגמו משפת הקודש לשפת החול ולהיפך. את התוצאות אתה מצפה לראות מייד? איך אומר הרה"ג אריה שטרן: 'חינוך הוא סבלנות'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. 'ואהרן אחיך יהיה נביאך', תרגם אונקלוס: 'מתורגמנך'

      • לווינגר,
        1. כשאמרתי שלהי בית שני, התכוונתי לשלהי תקופת התנאים לימי ר"ע וחבריו, שאני חושב שהיתה תקופה של הבשלה , להזכירך ר"ג "גיבש" את החכמים שלא כ"כ על דעתם, ו"התנגש" לא אחת בגדולי הדור דאז, ר' אליעזר ור' יהושע.

        2. בנוגע לאהרן, בימי משה זה היה הרבה יותר פשוט , כי העם היה מכונס כולו במקום אחד תחת תרבות אחת (מסורות מהאבות בתוך תרבות מצרית) , כך שהיה די במתורגמן אחד , היום צריך כמה וכמה כאלו.
        וזה חלק חשוב מענין "כנישתא חדא" שהזכרתי למעלה.

      • מי יכול להיות נביא?

        כותב הרמב"ם: "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דיעה רחבה נכונה עד מאד' (הלכות יסודי התורה, ז,א).

        לביאור ההגדרה: 'בעל דיעה רחבה נכונה עד מאד', ראה מה שכתב הרה"ג אברהם חמאמי בשו"ת 'מנחת אברהם', סי' לד.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לוינגר,
        אתה חושב שהרמב"ם קובע למי השם בוחר לתת את נבואתו ?
        אם כן אתה ודאי טועה.
        בכל מקרה עקרונית הקרטריון של הרמב"ם אכן הכרחי לנביא השלם , ונצרך גם לזה שאינו שלם.
        ובכל מקרה אני לא בטוח ששייך לפתח את הנושא הזה כאן, אבל אם אתה מעונין, הדלת פתוחה…

        נ.ב. בנוגע לרב אברהם חמאמי , איני מכיר אותו, ואין לי פנאי לחפש את ספרו , אם נראה לך שיש לו סברה של טעם בעניו, אתה מוזמן להביא אותה לכאן.
        בברכה.

      • ש.צ. לוינגר

        תמצית השיטות בעניין התנאי של הרמב:ם לנבואה: 'שיהיה בעל דיעה רחבה נכונה עד מאד', הבאתי בתגובה מיום 7.2.13 (שעה 2:55) למאמרו של הרב דב ברקוביץ, 'ושבות על המחיצה'.

  3. נ.ב.
    ולגבי דברי שמואל הנגיד – אני חושב כי הוא אמרם עצה טובה ובהומור ולא כ"הלכה" , ופלא לחשוב שמישהו הופך שירים להלכות פסוקות. וכך גם גדול הפילוסופים ניטשה אמר : "בבואך אל האישה קח עימך שוט".

    • בס"ד עש"ק לך לך ע"ג

      ליוסף – שלום רב,

      במחילת כבודו של ניטשה – גדול הפילוסופים, הוא הרמב"ם. והוא כותב: 'וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו… ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עימה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז' (הלכות אישות פרק טו, הלכה יט).

      רבנו יונה גירונדי כותב: 'ויש אזהרות שאין מקצת ההמון שומרים עיקר האזהרות… ורבים עוברים על הלאוין האלה בהכאת נשותיהם, ואמרו חז"ל (בסנהדרין נח,ב): "כל המרים יד על חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע" וכו', ואמרו רבותינו: "רב הונא קצץ יד המכה, אמר: וזרוע רמה תשבר"'.

      לא רק רבותינו הספרדים, אף חכמי אשכנז התייחסו לדבר בחומרא. וכל כותב מהר"ם מרוטנבורג (סימן פא): 'המכה את אשתו – דרך הישמעאלים בכך, אבל חלילה חלילה לשום בן ברית לעשות זאת. והעושה כן יש להחרימו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ את ידו אם רגיל בכך'.

      רבי חיים ויטאל מספר: 'פעם אחת חטאתי כי נתכעסתי עם אשתי והרימותי ידי להכותה, והוסר ממני כח הדיבור…' ורבו האר"י נתן לו תיקון.

      האדם המודרני סובל מרתיחה מתמדת. חיים סוערים גועשים ורועשים, כל יום צריך ריגוש חדש, להפוך את העולם ולבנות עולמות חדשים. יש בזה ברכה, כאשר האדם חי במערכת ערכית יציבה. על גבה יכול אדם להיות מוסיף והולך, בחכמה ברגשות נעלים ובמעשים טובים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. בס"ד י"ג מרחשון ע"ג

    הנושאים אותם מעלה יוסי סופר במאמר זה, נידונו – רובם ככולם – בספרות ההלכה, וחלקם כבר לפני מאות שנים. מבלי להיכנס לדיון הלכתי (אני ספרן ולא פוסק), אפנה את הקורא לחומר בנושא.

    א. באופן כללי, כדאי לעיין בספרו של הרב פרופ' נריה גוטל, השתנות הטבעים בהלכה, ירושלים תשנ"ה.

    ב. לגבי טרפות – בהבדלים בין המסורת לבין מציאות נצפית ודיעות רופאים עסקו כבר חז"ל ובעקבותיהם ראשונים ואחרונים. לספרות בנושא ראו: אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ערך 'טריפה (באדם)', עמ' ז-י; ערך 'טריפה (בבעלי חיים), עמ' מז-נ.

    ג. לגבי זמן קריאת שמע – בעוד רוב הפוסקים סוברים שזמן ק"ש נמדד בשעות זמניות, יש פוסקים (ה'פני יהושע', רבי יעקב עמדין ורבי יצחק אייזיק מקומרנא) שסברו שמודדים בשעות שוות, משום שלא סביר שבני מלכים שינו את שעות השינה שלהם לפי אורך היום. לפי פוסקים אלה מודדים מחצות הלילה (אמצע הזמן מתחילת הלילה לסופו) תשע שעות שוות. דיון בשיטות אלה בספר 'פסקי תשובות', חלק א, עמ' תקיח.

    ד. לגבי שיעור 'כזית' – הרב הדר יהודה מרגולין ב'קונטרס שיעורי אכילה לעניין ברכה אחרונה' [כלול בספרו של הרב אלכסנדר אריה מנדלבוים, וזאת הברכה – הלכות ברכות הנהנין, ירושלים תשס"ט], מביא כמה פוסקים שסברו ששיעור כזית הוא כזית המצוי בזמננו, הגר"ח מוואלוז'ין, ה'אבני נזר' וה'חזון איש' (שם, עמ' 368-371). שם, עמ' 368, הכריע ע"פ מטבעות 'דרהם' שנמצאו בימינו, שהעיקר כשיטה ש'רביעית' היא 86 גרם.

    ד. לגבי 'כבוד צבור' – מושג זה נזכר בהלכות קריאת התורה גם לגבי חומשים שאין קוראים בהם בצבור משום 'כבוד צבור'. חומשים היו בזמן חז"ל חשובים ביותר. הרי מותר היה למכור בית כנסת כדי לקנות חומשים ! הם שימשו ללימוד תורה שלא במסגרת ציבורית, שבה הקפידו על ההידור המושלם – ספר תורה שלם.

    'כבוד צבור' שנאמר לגבי נשים. לדעת הגרי"ד סולובייצ'יק עניינו הידור בצניעות, כעין ה'תיקון גדול' שהיה בבית המקדש. יש למצוא סמך לדבריו בדברי הירושלמי, סנהדרין ב,ד: 'מאן דמר האנשים תחילה מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו מביטין בנשים'.

    לדעת הגר"י קאפח, בפירושו לרמב"ם, הלכות תפילה, פרק יב, הלכה יז, ההידור הוא שיהיה הקורא מי שהוא חלק מהמצטרפים היוצרים את המניין. לדעת הגר"י הנקין נר"ו (שו"ת בני בנים, חלק ב, סי' יא, עמ' מה), כבוד הצבור הוא החשש שיאמרו שהגברים אינם יודעים לקרוא בתורה ולכן העלו אישה. השואל בשו"ת 'בני בנים', חלק ד, סי' ג, רצה לחדש שמדובר שהאשה קוראת מעזרת הנשים, ואין זה כבוד הצבור שהקורא עומד מחוץ לבית הכנסת. ראה תשובת הרב הנקין לדבריו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי מתכות שאינן בולעות, ראו תשובת הרה"ג דוב ליאור, 'בליעה ופליטה בכלי מתכות', באתר 'ישיבה'.

      • דיון בנושא ב'המעיין', גליון תשרי תשע"ג.

      • במאמר של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר, המעיין, תשרי תשע"ג, תוארו ניסויים שנערכו לפני כ-50 שנה ע"י שני חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן ובהם הוברר שגם אלומיניופ ונירוסטה בולעים, אך במידה פחותה מאשר פליז, הדומה יותר למתכות שהיו בימי חז"ל.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ו. לגבי 'נחם' – ראו ד"ר י' לוין-כ"ץ, 'נוסח תפילת נחם', תחומין כא (תשס"א), עמ' 71-90.

      ז. לגבי 'שלא עשני אשה' – יש מקום לקשר לדיון בשאלת 'שעשני ישראל' או 'שלא עשני גוי', שדנו בו הלבוש, הב"ח, הט"ז, המג"א והגר"א, באו"ח סי' מו. ראו גם בשו"ת 'זכר יהוסף' (לר' יוסף זכריה הלוי שטרן), או"ח סי' יג; 'בבני ציון' (לר' בן ציון הלוי ליכטמן), על שו"ע או"ח סי' מו, ס"ק ד, דף א,ג-ב,ג; שו"ת 'חבל נחלתו' (לר' יעקב הלוי אפשטיין), חלק ג, סי' יא; 'תוספתא כפשוטה', ברכות, עמ' 119-121.

      מעניין שדוקא רבי יהודה ששיבח את מעשי הרומאים שתיקנו גשרים ומרחצאות, הוא המדבר על 'שלא עשני גוי', ללמדנו שאע"פ שאנו מעריכים את הישגי האומות בתחום המינהל והאירגון, עלינו להכיר בתפקידנו להיות 'אור לגויים' במובן הרוחני.

      כדאי גם לציין שלפני שהאדם מכיר במעלותיו ביחס לבני אדם אחרים – הוא מודה בנחיתותו לעומת התרנגול (!), שבבחינה מסויימת זכה לבינה שאין באדם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. אני מאוד מזדהה עם תחושת הדיסוננס הקוגניטיבי. אני רואה אותו סביבי כל הזמן. (סוג של חוש שישי? :-))

    אבל מי קהל היעד?
    ומהי המשימה?

    הציבור שמתוכו צומחים כותבי המאמרים מסוג זה, והציבור שקורא באהדה מאמרים כאלה, הוא ציבור שלא מצמיח תלמידי חכמים. הוא לא מצמיח פוסקים.
    כל עוד זה יימשך כך, אפשר לכתוב למגירה באותה מידה.

    כל עוד לא תצמח קהילה שאכפת לה מהלכה ומשינוי, שמוכנה לשלוח ממיטב בניה ללימוד הלכה, ולרבנות, כל עוד לא תצמח קהילה תורנית, ושומרת מצוות, עם מסורת מצוות "ליבראלית" כל המלל הזה לא משנה.

    ואני אשם כמו כולם. וחבל.

    • צודק כאן יוסי בהודאת בעל דין שלו

      ללא קשר לדברי הרב יוסי סופר במאמרו המעניין שיש לדון טובא בלא מעט מהנקודות שהוא מעלה

      רוב הזועקים עלי בריקדות ש"צריך לשנות" הם לא כאלו שילבנו בכור הברזל של הש"ס והפוסקים כל סוגיא לעומקה אלא יחשבו ש"אני וסימון ומואיז הקטן נשב על כוס בירה ונשנה את ההלכה"

      לא לחינם כל ה"זועקים" האלו לא מהווים יותר משבריר אחוז מהציבור הדתי והם מהווים קוריוז בעלמא

      מספיק לראות כאן באתר את הרמה הרדודה של חלק מהמגיבים דורשי השינויים והרתיעה של חלקם כשהם נתקלים בריבוי מקורות רציני

      המאמר של הרב סופר הוא כן מפורט ומנומק ויש בו נקודות חשובות שמעלות נקודה אמיתית אבל כמו שש.צ כתב הרבה מהנושאים שהרב סופר מעלה כבר נידונו ולובנו ולא רק בגישה המתוארת מפי מהר"ם שיק

      הרב קוק זצ"ל כתב כמה תשובות ב"דעת כהן" בנושא המציצה בברית בדגש שהוא לא רואה בה הלכה למשה מסיני כדאי לעיין שם בדבריו[לא זוכר כרגע את הסימנים יש בתוכן עניינים ב"דעת כהן"]

      גדולי הפוסקים עושים בכל דור את המוטל עליהם להביא את דבר ה' בעולם לפי תנאי המציאות המשתנים

      וספרים בנושאים אלו נכתבים חדשות לבקרים כמו "הלכות מדינה" של הציץ אליעזר זצ"ל ותחומין ועוד ספרים רבים מכגון דא

      לאורם נלך

  6. בתכובה למעלה התכוונתי "נקודות חשובות שמעלות שאלה אמיתית" בטעות כתבתי "נקודה אמיתית"

    השאלה על החיבור של ההלכה לחיינו ואורך ימינו שהיא שאלה שאכן ראויה להישאל ולהיענות אך כמובן כמו שכותב הרב סופר בצדק מתוך עמקות ועיון ושמירת גבולות מסגרת מכוונים

    ולא כמו שכתבתי בדבריי למעלה על אלו שלדידם "אני וסימון……"

  1. פינגבק: הבו לנו הלכה « יעקוביזם

  2. פינגבק: תגובות לגיליון שבת הגדול II « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: תגובות לגליון שבת הגדול II « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: