שנתה של מלכות / איתמר אלדר

המצווה המרכזית בשנת היובל, שאף מעניקה לה את שמה, היא התקיעה בשופר שמכריזה על מלכות ה'. שאר המצוות הן פועל יוצא של הכרזה זו


וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים
וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ
בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ
יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כה, ח-י)

שלוש מצוות מונה התורה ביחס לשנת היובל: העברת שופר תרועה ביום הכיפורים, שחרור עבדים והחזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים, על פי חלוקת השבטים.
במבט ראשון נראה כי עיקר עניינה של שנת היובל הוא שחרור העבדים והחזרת הקרקעות, בעוד תקיעת השופר בעיקרה היא הכרזה על פתיחת שנת היובל. אלא שמשתי סיבות אי אפשר להסתפק בהבנה זו. ראשית, שמה של שנה זו – יובל – ניתן לה על שם התקיעה בשופר המכונה במקרא יובל: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יג); "וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים" (יהושע ו, ד). שמו של אירוע או מועד ניתן לו בדרך כלל על שם תוכנו הפנימי, ולא על שם האמצעי שבעזרתו מכריזים על הגעתו. יום הזיכרון לחללי צה"ל לא ייקרא יום הצפירה בשל הצפירה הנשמעת בו.

שנית, גם להלכה, מעמדה של העברת השופר דומה ואולי אף עולה לעתים על מעמדן של שתי המצוות האחרות. כך לדוגמה משמע מהרמב"ם הפוסק: "שלשה דברים מעכבין ביובל: תקיעה ושלוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן וזו היא שמיטת קרקע" (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ג). ממילא מתבקש לומר שהעברת השופר ביובל איננה מעשה טכני שעניינו תזכורת, כי אם פעולה מהותית הקשורה לתוכנה של שנת היובל ואולי אף מגדירה את תוכנה יותר משתי המצוות האחרות.

שופר של המלכה

שני תפקידים ישנם לשופר בתנ"ך. התפקיד הראשון קשור למלחמה, כשהתקיעה באה לצורך איום, אזהרה או אות למתקפה (אהוד בן גרא; גדעון; שאול במלחמתו בפלשתים), או לעתים להכרזה על הפוגה (יואב). התפקיד השני קשור בהמלכת מלכים: "…כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן" (שמו"ב טו, י); "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכ"א א, לט). וכן הוא במספר פעמים בספר תהלים, כגון: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'"(צח, ו). נראה שכך גם יש להבין את קול השופר הנשמע במעמד הר סיני, המכריז על בואו של המלך, כפי שבמספר נבואות מופיע השופר כמבשר על בואו של הקב"ה.

על פי דברים אלו נראה שהעברת השופר בשנת היובל נושאת תוכן פנימי שהוא הרבה מעבר לתזכורת. ביום הכיפורים של שנת החמישים ממליכים את ה' בקול שופר. תקיעת השופר ברחבי הארץ מבשרת לכולם: ה' מלך, ה' מלך!

מעתה יש להפוך את הקערה על פיה, ולהתבונן בשתי המצוות הנוספות של שנת היובל – שחרור העבדים והחזרת הקרקעות – כמצוות נלוות וכפועל יוצא של העברת השופר הממליכה את ה'. בשעה שכל הארץ אומרת 'ה' מלך', לא ייתכן לקיים את מוסד העבדות: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (כה, מב). ישנה סתירה פנימית בין קיומו של מוסד העבדות, שבו יש עבדים ואדונים, לבין ההכרה העמוקה שכל בני האדם באשר הם הינם שווים, בהיותם כולם עבדי ה'. הדגש כאן איננו על הגבלת שנות העבדות, כפי שעולה במקומות אחרים בתורה ביחס לעבד, כי אם על ביטול העבדות, ועל כן העבד יוצא לחופשי בכל מקרה, ולא משנה כמה שנים עבד עד היובל.

כך גם ביחס להחזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כה, כג). כשאדם קונה קרקע בכספו, בהיותו בעל הון רב, הוא יכול להחזיק בקרקע זו שנים רבות, ובזאת הוא עלול לשקוע בתחושה מדומה שהוא 'בעל הבית', שהארץ שייכת לו. הידיעה הגלויה שיהיה אדם עשיר ככל שיהיה, קנין הקרקע שקנה הוא זמני, מקנה לו תחושה של ארעיות, של גרות. וכשאדם חש שהוא גר ותושב, הוא מפנה את מבטו כלפי הבעלים האמיתיים של הארץ – הקב"ה. הוא הבעלים והוא הנותן את הארץ לשבטיו באותו גורל שיהושע עשה לאחר כיבוש הארץ, גורל שמחדד את העובדה שהארץ ניתנה מאת ה' ולא מכוח אדם.

תודעה גלויה ואינטנסיבית של מלכות ה' בעולם איננה מאפשרת לאדון להחזיק את עבדו ולעשיר לאחוז בקרקע שקנה בכספו, וממילא שחרור העבדים והחזרת הקרקעות הם הפעולות המתבקשות נוכח המלכת הקב"ה בעולם.

הסתרה לשם עצמאות

השאלה שנשאלת היא מדוע פעם בחמישים שנה? האין מלכות ה' תמידית? וכי מכירת קרקע בשנה הארבעים ושלוש או מכירת עבד לאדון בשנה השלישית למניין היובל אינן סותרות וחותרות תחת מלכות ה' בעולם?

במעשייה של ר' נחמן מברסלב הקרויה 'מעשה ממלך ענו' ישנו תיאור של מלך המסתתר מאחורי פרגוד. הסתתרות זו יוצרת דיסוננס עצום בין האמת והשקר. בין מציאות אמיתית שבה ברור מי הוא המלך ומי הם העבדים למציאות מדומה של 'עבד כי ימלוך'. אולם על אף הדיסוננס הזה, המלך בוחר להישאר מאחורי הפרגוד.

כמו הורה, שכדי לאפשר לבנו לצמוח, לגדול, לפתח רגשות של עצמאות, עליו להסתתר, להמעיט עצמו, לתת מקום לילד לפרוח, כך הקב"ה מסתיר את מלכותו ארבעים ותשע שנה כדי לאפשר לעולם לגדול, להתפתח, לפתח כלכלה עצמאית, לאפשר תחרות, לאפשר לנטיות הטבעיות של בני האדם – להיות עבדים או להיות אדונים – להתממש. אלא שפעם בחמישים שנה מציץ עלינו בעל הבירה, ומזכיר לנו את האמת. אל מול האמת הזו כל הקלפים נטרפים, וכל המציאות מתאפסת. מעין reset שעושים במחשב בשביל להתחיל מחדש.

התחלה זו לא רק מעניקה הזדמנות מחודשת לעבדים ולאלו שאיבדו את קרקעותיהם עקב מצוקה כלכלית, אלא גם משנה לרגע את התודעה הרוחנית ואולי עוברת מסוג של קפיטליזם תחרותי הקשוב לצורך האנושי, ליצר התחרותי, לשאיפה לכבוש ולהתקדם – לסוציאליזם דתי, שבמרכזו ניצב לא האדם, לא האומה, כי אם ה' יתברך – ה' מלך.
המתח שבין הסתרה לגילוי, בין מלכות ה' חבויה למלכות ה' גלויה, הוא המתח שבין היותנו בני חורין בעלי בחירה, בחינת 'ותחסרהו מעט מא-לוהים', לבין היותנו עבדי ה', כנועים ומבוטלים מפניו.

בפרשת המועדות מופיע חג עלום, בראשון לחודש השביעי בכל שנה, הקרוי 'זכרון תרועה', ונאמר בו 'יום תרועה יהיה לכם'. מעבר לזה לא נאמר בו דבר. חז"ל ביקשו להקיש מן התרועה של שנת היובל המתרחשת אף היא בחודש השביעי (אמנם ביום כיפור ופעם בחמישים שנה) ליום התרועה המתרחש בראשון לחודש השביעי בכל שנה ושנה, וקבעו שכשם שתרועת היובל בשופר כך גם התרועה בא' בתשרי אף היא בשופר.

אולי יש בהקשה זו לא רק משמעות טכנית של קביעה כי התרועה גם בא' בתשרי תיעשה בשופר, כי אם רצון של חז"ל למשוך מההמלכה משדדת המערכות של שנת היובל המלכה זוטא, מצומצמת יותר, אל כל שנה בראשון לחודש השביעי – יום המלכת ה' בעולם בא' בתשרי. המלכה שאמנם לא מובילה למהפכה דרמטית כדרך המלכת שנת היובל, אך יש בה תזכורת גם ברצף החיים שבו המלכות נסתרת ומאפשרת בענווה שאין כדוגמתה לנו, בני האדם, לחיות, להתקיים ולהתממש – אך להיזכר לעתים "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון בהר תשע"ב - 770 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: