שייקספיר והמיתוס האבוריג'יני / ירון אביטוב

תעלומת רצח של אנתרופולוג בריטי גזען באוסטרליה מעמידה במבחן את הקשר בין בתו ובין חברתה כהת העור. רומן מריר ומקסים על יחסי שחורים ולבנים

יום הסליחה
גייל ג'ונס
מאנגלית: איריס ברעם
כתר, 2011, 247 עמ'

בשעה שניקולס קין, אנתרופולוג אנגלי שנדד לאזור שכוח אל במערב אוסטרליה, נדקר בצווארו ומתמוטט, אשתו המטורללת סטלה ניצבת מעליו בשיער סומר, ובמבט חסר רחמים מדקלמת באוזני הגוסס בקול רועם מתוך המחזה "מקבת": "רפה ידיים! תן לי את הפגיונות… אם דם שותת הוא, אטוח בו את פרצופי שומריו" (עמ' 143). בתום נאומה התיאטרלי המטורף, שמערבב בין שייקספיר למציאות, מחווה סטלה קידה קלה בפני הקהל הקטן שלה ובפני הבעל הגוסס.

"הדת שלי היא שייקספיר. הוא נותן תשובות לכל השאלות הגדולות" (148), מסבירה סטלה. גם לבתה פרדיטה היא תטיף ששייקספיר הוא החכם באדם, ושבכתביו אפשר למצוא את כל מה שצריך לדעת על החיים. אבל הגם שלפרדיטה טרם מלאו תשע שנים, היא סבורה "שישנם בשמים ובארץ דברים שנפלאו מדעתו של שייקספיר" (47). את הדברים הללו היא שומעת ממרי האבוריג'ינית, שמלמדת אותה לאור המדורה ולקצב מקלות התיפוף את חוכמת האבור'גינים, המכילה את מרחבי הטבע, מרחבי החלום ומרחבי הציור והשירה. אלא שהלימוד נקטע, כשהמשטרה עוצרת באשמת הרצח של ניקולס דווקא את עוזרת הבית האבוריג'ינית. למה? כי הכי קל להאשים את השחורים בפשעים מן הסוג הזה.

נייל ג'ונס כתבה רומן שעושה הכלאה, לכאורה בלתי אפשרית, בין שייקספיר לבין המיתוסים האבוריג'יניים, והיא משתמשת במיומנות הן בסונטות והן במיתוסים. "יום הסליחה" הוא מעין וריאציה מקורית ל"אגדת חורף" של שייקספיר, שסונטה מתוכו משמשת מוטו לרומן. ב"אגדת חורף" מורה המלך להשליך את בתו בשל ספקותיו לגבי זהותה והיא גדלה אצל זרים. ב"יום הסליחה" הסיפור מורכב פי כמה, והילדה הנטושה לא חוזרת בתור נסיכה אלא בדמות אחרת.

לא פחות מאשר בסונטות השייקספיריות המשובצות לאורך כל העלילה, משתמשת ג'ונס בסיפוריהם של הילידים. גיבורי הרומן הם לכאורה הילדה פרדיטה ובני משפחתה, אבל למעשה הדמות הנוכחת-נפקדת בעלילה וזו שמעניקה לה את עוצמותיה המיוחדות היא הנערה האבוריג'ינית מרי והעולם הכמעט נכחד שהיא מייצגת. גם אם התרבות הזו מופיעה רק בשולי העלילה, הנוכחות הספרותית והספיריטואלית שלה היא בהחלט מרכזית בתודעת הקורא, ומתחזקת אף יותר לאחר מקרא "דבר המחברת" וה"תודות" בסוף הרומן. "אני מבקשת לאשר ולהכיר בכך שהאוסטרלים האבוריג'ינים הם בעליה ההיסטוריים של הארץ שאני כותבת עליה" (245), מסכמת ג'ונס את ספרה.

רק בעמודים האלה, החוץ-ספרותיים, חושפת למעשה ג'ונס את מניעיה הכמוסים לכתיבת הרומן, אולם מכיוון שמדובר למעשה בסוג של מידע שמובא לידיעת הקורא רק לאחר שהשלים את מלאכת הקריאה, אין הדבר פוגע כהוא זה באיכויות הרומן המקסים שלה, שאי אפשר לקטלגו ביתר עמודיו כרומן מגויס.

הספרות שנכתבת על האבוריג'ינים תפסה תאוצה במיוחד מאז "נתיבי שיר", ספרו החשוב של סופר המסעות ברוס צ'טווין, שיצא למסע בעקבות נתיבי החלום האבוריג'יניים וגולל את הסיפור המופלא של המיתוסים שלהם. הילידים באוסטרליה, שהיגרו לשם לפי ההשערות לפני כארבעים אלף שנה (יש הטוענים שאף יותר), היו ככל הנראה הראשונים בהיסטוריה שחרתו וציירו את עצמם ואת החיות שאותן צדו. ציוריהם העתיקים הצליחו להשתמר, וכשפבלו פיקאסו ראה פעם ציור כזה הוא אמר: "זה מה שניסיתי להשיג כל חיי!".

אבל לאחר גילוי היבשת החמישית, נדחקו הילידים ואף נטבחו על ידי האדם הלבן, שראה בהם תת-אדם ואף צד אותם כמו שהם צדו את החיות. בהמשך ניסו להטמיעם בחברה הלבנה, וילדיהם נלקחו מהוריהם ונמסרו לחינוך מחדש על מנת להפכם לבני תרבות כביכול, בפרשה המכונה "הדור הגנוב", המזכירה במשהו את פרשת חטיפת ילדי תימן אצלנו.

רק בשלושים השנים האחרונות הוחזרו בהדרגה לאבוריג'ינים, שהפכו בינתיים לאחוז שולי מאוד באוכלוסייה, זכויותיהם וחלק מהאדמות שמהן נושלו, וב-1998 אף הוכרז על "יום הסליחה הלאומי" על מנת לתקן במשהו את עוולות העבר. שם הרומן מרמז למעשה על אותו יום סליחה, אבל במקרה זה מדובר בסליחה פרטית שמבקשת הילדה פרדיטה מאחותה כהת העור מרי. אלא שכמו במקרה הלאומי, מדובר בבקשת סליחה מאוחרת מאוד.

הרומן הוא סיפור של סליחה אך גם סיפור של הגירה, זהות וניכור, העוסק בבדידות, בעוני ובכאב, בשיגעון ובשפיות, בגזענות ובחמלה, בחיי הטבע מול חיי העיר, בבעלי החיים מול בני האדם (למשל הכלב של פרדיטה, שהוא אולי היצור התבוני והשפוי ביותר בעלילה) ובעימות שבין הלבנים והשחורים.

זוג אנגלים שנוחת באוסטרליה לא מצליח להיקלט בארץ הקנגורו והאבוריג'ינים. ניקולס הוא בן לאב עשיר, המתחנן בפניו שיירש את עסקיו. אבל לניקולס יש חלומות אחרים: הוא שואף להפוך לאנתרופולוג מפורסם שיחקור את המיתוסים של האבוריג'ינים – חלום שהגשים למעשה בריטי אחר (צ'טווין). לשם כך נודד ניקולס לאזור נידח באוסטרליה שתאם "את משיכתו אל הטירוף" (15). כמו לבנים בריטים רבים שהגיעו לאזור לפניו, ניקולס הוא קולוניאליסט טיפוסי המתייחס לאבוריג'ינים בהתנשאות ורואה בהם גזע נחות. הוא אף מתעלל מינית ואונס את נערותיהן.

ניקולס מתחתן עם סטלה המבוגרת ממנו, שלא יכולה להציע לו יופי או אהבה אלא דקלום אובססיבי של סונטות שייקספיריות שעד מהרה מטריפות את דעתה. לבני הזוג המוזר הזה נולדת ילדה כתוצאה ממה שמוגדר כ"תאונה", ושניהם מתייחסים אליה בניכור וכ"מין הפרעה מביכה" (8). לימים, תעבור הילדה לחיות אצל משפחה אומנת.

חלומותיו של ניקולס להפוך לאיש-שם בתחומו מתנפצים והוא הופך לאדם מריר ואלים, המוצא נחמה רק בהררי הספרים שמתרבים בצריפו הדל כמו עכברושים. הוא נתקע באוסטרליה עם פריצת מלחמת העולם השנייה באירופה, מלחמה שתאיים בהמשך גם על אוסטרליה. ניקולס סובל מהלם קרב ממלחמת העולם הראשונה, שבה נהרגו שני אחיו, ואת הלם הקרב הוא מתרגם למעקב אובססיבי אחר המלחמה בעזרת גזרי עיתונים שהוא תולה על קירות הצריף, שמסייעים לו להשמיע באוזני בתו והעוזרת מרי אזהרות מסמרות שיער על הקטסטרופות שעוד צפויות להן כשהיפנים והנאצים ינחתו בחופי אוסטרליה.

כל הדמויות המרכזיות ברומן הן חריגות. האב הוא פגוע הלם, האם היא חולת נפש המאושפזת חליפות בבתי חולים, ואילו הבת פרדיטה, המנהלת מערכת יחסי אהבה-שנאה עם אמה, מצולקת אף היא בנפשה בגלל הוריה ולאחר מכן גם בגלל אישיותה ומעשיה. אבל בעוד הוריה חשים אבודים במרחבי אוסטרליה, דווקא פרדיטה, שפירוש שמה הוא אבודה, היא "בת המשפחה האבודה פחות מכולם" (49). נחמה היא מוצאת בקריאת ספרים, ולימים, כשתתבגר, גם בכתיבת זיכרונותיה המסופרים ברומן בחלקם בגוף ראשון ובחלקם בגוף שלישי.

פרדיטה אבודה קצת פחות מהוריה, הרבה בזכות ה"אחות" שהיא מוצאת לעצמה, העוזרת האבוריג'ינית הצעירה והחכמה, מרי, המובאת לביתם על ידי האב כשהאם מתאשפזת למשך תקופה ארוכה. העוזרת נשארת איתם גם כשהאם משתחררת מאשפוז, והיא משמשת כמשענת היחידה וכקרש הצלה של פרדיטה בכאוס המשפחתי. "אחיות, כן?" (59), אומרת לה מרי כבר ביום היכרותן, ולאחר מכן היא מוכיחה זאת גם במעשים ומקריבה את עצמה למען פרדיטה. חכמתה של מרי מביאה עליה את האבדון, אבל זהו למעשה אבדון מרצון. היא גדלה אצל הנזירות, שיננה את סיפורי הקדושות והחליטה להפוך לאחת מהן.

מרי, שהיא מעין פראית אצילה, מלמדת את פרדיטה את שפת הסתרים של בני עמה ומראה לה כיצד לחשוב כמו אבוריג'ינית. ברומן מתרחש דיסוננס מעניין: האב חוקר האבוריג'ינים לא מצליח להתחבר אליהם באמת, ואילו דווקא בתו עושה עבורו את מחקר השדה, והיא נתפסת בעיניהם לא רק כצופה משתתפת אלא כבת משפחה לכל דבר.
ההתייחסות הזו גורמת לפרדיטה לראות את האבוריג'ינים כבני משפחתה (כמו גם את משפחת הקנגורו השלווה המובאת כהנגדה סימבולית למשפחה המטורפת שלה עצמה) ואילו את בני משפחתה האמיתית ככמעט זרים לה. משום כך היא נוקטת לבסוף צעד קיצוני כנגד בני משפחתה שלה, וכל זאת על מנת להגן על מה שנתפס בעיניה כזכויות של "אחותה", שצבע עורה אולי שונה מעורה שלה אבל לא מצבעי הנפש שלה.

יותר מסיפורה של הילדה הנטושה למחצה ומשפחתה המטורללת, "יום הסליחה" מעמת בין התרבות של האדם הלבן ובין תרבות האדם הילידי. שניהם בזים בעצם זה לזה ולעתים עולה השאלה מיהו האדם הנאור באמת. "בני הכלאיים חסרי התוחלת האלה… השחורים הבטלנים האלה" (41), חושבים הלבנים על הפועלים שלהם, ואילו הפועלים הצבעוניים רואים למשל בניקולס לא יותר מאשר "בטלן לבן" (48) ובכלל הלבנים "דפוקים בראש".

הצבעונים מקבלים לשורותיהם רק לבנים היכולים להיחשב כאחים למסדר, כאלה שהם יכולים לדבר איתם בגובה העיניים, שהרי הלבנים בדרך כלל "לא רואים כלום ממה שיש להם מול העיניים" (67) ובמיוחד לא את יפי הטבע. לבנים כאלה הם הנער החירש-אילם בילי, שיש לו בעיניהם איכויות של שחור ("כמו שחור הוא הילד הזה", 41), וכמובן גם פרדיטה, שמרי מעניקה לה חיזוקים באומרה: "אם תישארי כאן מספיק זמן, אולי תהפכי לשחורה. אולי תתחתני עם שחור ויהיו לך תינוקות שחורים" (86).

עימות מעניין מתרחש ברומן גם בין הנרטיב הלבן לנרטיב הצבעוני. "בסיפורים של שחורים", מסבירה מרי לפרדיטה, "הדברים משתנים כל הזמן: עץ הופך לאישה, אישה הופכת לעץ" (77). ג'ונס מאמצת למעשה את הנרטיב האבוריג'יני, כיוון שגם ברומן שלה דברים משתנים כל הזמן. הדמויות עוברות ממצב צבירה נפשי אחד למשנהו, משפיות לשיגעון, ממקום למקום, מפתיעות ומופתעות, והן למעשה מתות וקמות לתחייה באמצעות הסיפורים עליהן.

הרצח של ניקולס, שמפרק לגורמים את משפחתו ומתערבב באווירת שפיכות הדמים במלחמת העולם ובסונטות המדממות של שייקספיר, עומד במרכז העלילה ומטיל עליה צל. ג'ונס נוקטת תחבולה ספרותית שתגרום לקורא להאמין לאורך עמודים רבים שהוא יודע את זהותה של הרוצחת, אבל דווקא הסונטות של שייקספיר משמשות כאן כמעין כתב חידה העוזר לפרדיטה, שאיבדה לאחר הרצח את זיכרונה ואת לשונה והפכה למגמגמת, ובהמשך עוזר גם לקורא, שכמדומה מגמגם מתוך הזדהות יחד אתה, לפענח מי באמת רצח את ניקולס קין.

אבל כיוון שאין מדובר בסיפור בלשי אלא בסיפור אינטימי, פענוח התעלומה אינו משנה למעשה, ונותרת חשיבותו של סגנון הכתיבה העדין והרגיש של הרומן המר אך היפהפה הזה, שעשוי להקפיץ את הספרות האוסטרלית בקפיצת קנגורו אל מקום של כבוד במדף הספרים המתורגמים בישראל.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהר תשע"ב - 770, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: