שאפילו בירושלים ביקשתי את ירושלים / יונתן ברג

מה היא ירושלים? מקום גיאוגרפי, עיר ההולכת וכובשת גבעות סביבה, מוסיפה להוליך סמטאות עתיקות ומגדלים חדשים, מקום בו הקיום יכול להופיע בהרמוניה ופאר ברגעי ההתאספות החברתית, כאשר קטורת ובגדי הכהן מלווים את חגיגת התפילה והאחדות? או שמא מחוז חפץ, שם אחר לגעגועים, אלו הפועלים לא בין איש לרעהו אלא בין אדם למקום, בין תחושת החיסרון והריחוק, שפועמים באנושי תמיד, לבין התחושה כי ישנו מקום של הפוגה, של מפגש עם השלמות, עם המענה לצמא וחיפוש?

בשירה ירושלים היא גם וגם. משתנה וצמודה לחוויות ההיסטוריות, נייר לקמוס לתחושות העם והזמן. לכן דרכם של הכותבים בזמנים בהם אנו מצויים בגלות, רחוקים ועקורים וחשים את הריחוק, לבקש בשורות לא רק תיאור של אותו ניתוק, אלא גם לתת כלים לעבודת הזיכרון של הכלל, כלים של מילות הכיסופים והבערת הרצון לשוב, לצייד את הרבים באותו דלק נפשי לשם התנועה חזרה. בשל כך כותב רבי יהודה הלוי:
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב / לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב
הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם / כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב
וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד / אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב
דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם / צְרִי גִּלְעֲדֵךְ – נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב
הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם / וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב.

אמנם אין לנו שירת לווים מימי המקדש, אבל יש לנו יהודה עמיחי, משורר רב דמיון ומעוף. הנה ראו כיצד הוא משתעשע במחשבה על ילדי הלווים בזמן המקדש, המזכירים בזקנתם, בגולה, האחד לשני: "אַתֶּם זוֹכְרִים שֶׁשִּׂחַקְנוּ מַחֲבוֹאִים מֵאֲחוֹרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, בֵּין כַּדֵּי לְבוֹנָה וּלְיַד תְּעָלוֹת הַמִּזְבֵּחַ וּבְצֵל הַפָּרֹכֶת הָרְקוּמָה, בֵּין הַכְּרוּבִים?". עמיחי מצייר, כהרגלו, תמונת חיים צבעונית ועזת צבע. את משחקי הילדות הוא מעמיד בין חפצים ואתרים – הלבונה, המזבח, הפרוכת – המשמשים בידע הקולקטיבי שלנו כשמות קוד למעשה המקדש. הווה אומר – לחיים מוגנים ובטוחים בנחלה ויותר מזה להופעת הא-ל בינינו ומולנו, הופעה שפירושה המיידי והפשוט הוא מענה, מענה לבעיות ולקושיות, מענה לצורך להיטהר ומענה לצורך לחוש חום ציבורי ולאומי.

היא רוצה לבכות

ימינו שלנו מצויים במתח פרדוקסלי. מצד אחד ירושלים המוחשית פתוחה בפנינו, אנו מהלכים ברחובות, שלטים בעברית מכוונים ממקום למקום, ערבי שירה מתרחשים בחוצות – ומאידך ירושלים מכאיבה בהעדר כוחה המלא, קרועה במאבק עיקש בין מגמות ורצונות. במקום להיות מקום עלייה לרגל, ובשיאה מקום שאליו נוהרים העמים כולם, רחובותיה גדושי מתח ואלימות (עדות נפשית למתח זה ניתן למצוא ב"סינדרום ירושלים", אותה התפתחות נפשית המציירת בנפש האדם את אותו מתח ומובילה אותו אל ספו של שיגעון). במתח כזה, מה יכתבו משוררי זמננו, אותם נושאי זיכרון המבקשים לצייר לקהל את הקיים אך גם את האפשרי, הממתין להתממש?

הנה, רות קרא-איוונוב קניאל מהפכת את הבדידות, ומסמנת את ירושלים כזו שממתינה לנו, בודדה ומייחלת לאותה תנועה של חיפוש ובקשה, לדיבור שמאמין בכוחה לשוב, להיות מקור אור ונוכחות: "יְרוּשָׁלַיִם הָיְתָה לָנוּ סָבִיב וְאָנוּ הָיִינוּ לָהּ דּוּמָם". המשוררת מבקשת להעיר, ועושה זאת דרך תנועה קדחתנית בלב השיר, תנועה דחוסה של מילות פעולה: "רוֹצָה לִמְשׁוֹת אֶתְכֶם לְהִתְבּוֹלֵלְ להִתְבַּלְבֵּל, לְהִתְבַּטֵּל רָעָב טָהוֹר לְכֹתֶל קִיר".

הקצב הסוער הזה כמו מטלטל את אותה עייפות ותבוסה שמזהה המשוררת בגישה אל ירושלים, אולם בסוף השיר מופיעה מסקנה נוספת, מעט מובסת גם היא, ובה גם המילים שאנו אומרים, ההד שאנו מייצרים מול ירושלים, חלשים מדי, ואולי איבדו את כוחם המאגי. השאלה שנותרת פתוחה בסוף השיר מהדהדת בנקישה קשה, האם איבדנו את יכולת הדיבור הנחוצה, הראויה לירושלים המתוקנת? – "וְאָנוּ מְשִׁיבִים לָהּ הֵד הָמוּם, עוֹטִים פָּנִים מְכֻרְכָּמוֹת דּוֹבְרִים וְצוֹחֲקִים (אַךְ אָנוּ רַק מִלִּים. שְׁכָבוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת) וַאֲבָנֶיהָ מִתְרַכְּכוֹת וְהִיא רוֹצָה לִבְכּוֹת –" .

אצל יורם ניסינוביץ' ההליכה היא כוח מרכזי. שירתו רוויה בתנועה שנופה הראשון, התדיר, הוא ירושלים. למהלך כזה יש איכות של הנְשמת המקום. ביד מאומנת ניסינוביץ' מגלף את יפי העיר: "רוּחַ קַלָּה חֲרִישִׁית/ עוֹבֶרֶת בַּסִּמְטָאוֹת מְצַנֶּנֶת/ נָשִׁים, בְּעָלִים/ יַלְדֵי כְּפָר זְרִיזִים/ פִּתּוֹת צְבוּעוֹת קָרָמֶל/ מִנְיָן מָהִיר מִתְאַרְגֵּן לְיַד/ בֵּן דָּוִד/ גַּם אֲנִי עִתִּי וְשָׁלוּחַ/ בָּשֵׁל וּמְרֻמֶּה". ירושלים מתגלה פה בחייה היום יומיים, בטקסי השוק הססגוניים, בריבוי הקולות. רוח ערב עוברת לתת ברחובות רוגע והפוגה, אבל סוף השיר, בחכמה, מצייר את המורכבות כאשר המשורר חש בשל כמראה הרחוב ותחושת המתק המצוירת בו, אך מיד לאחר מכן מרומה. תמונת היש חסרה, ותרמית השגרה אינה מסתירה מעיני המשורר את ההעדר והחסר.

בשיר אחר, ניסנוביץ' מדברר את אותו חסר, את התחושה כי העיר זקוקה להתחדשות ולשינוי מהותי ועמוק. הנה, בשיר בעל הכותרת הכפולה ורבת המשמעויות "עמק רפאים" מגיע המשורר כדמות מסוכנת, אשר בתוכה טמון מטען נפץ רב-עוצמה, משנה סדרים, המבקש לעורר מחדש את העיר וכוחה הקדום:

אֲנִי מְבַקֵּשׁ בְּרִית חֲדָשָׁה/ כְּמוֹ אָז כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי לְעַם/ וַאֲצִילוּת/ וְעוֹר פָּנַי קוֹרֵן/ לִפְנֵי שֶׁנָּתַתִּי עָלָיו מַסְוֶה וּמַסֵּכָה/ אֲנִי רוֹצֶה לִפְגֹּעַ/ בּוֹ, לִרְאוֹת מַעֲשֵׂה לִבְנַת/ הַסַּפִּיר/ בְּתוֹךְ הַקּוֹלוֹת וְהַבְּרָקִים שֶׁל הַלֵּב/ כִּמְעַט אַפְעִיל אֶת/ הַמַּנְגָּנוֹן /שֶׁיַּעֲצֹר אִישׁ/ אַהֲבָה מְגַמְגֵּם/ שֶׁגֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת/ בְּתוֹךְ פִּיו.

ירושלים שבאדם

אם כן, שירת ירושלים של ימינו מבקשת לתקן את המקום מתוך הימצאות בו, אבל גם מתייחסת לירושלים כמקום כיסופים אחר, מופשט, המצוי בנפש תמיד – בין אם תוך מגע באדמתה ובין אם בריחוק ממנה. המשורר שחר מריו מרדכי משתמש בשיר ההייקו המפורסם ביותר של באשו הגדול – "אפילו בקיוטו, בשומעי את קריאת הקוקייה, אתגעגע לקיוטו" – כדי לצייר את ירושלים הפנימית שבאדם, זו אשר הנה געגוע למקור, לנקודת המוצא הנפשית, למקום שבו האדם הנו בן בית: "פְּעָמִים הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ/ בָּעוֹלָם/ הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם/ וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתַּהִים בִּי/ שֶׁחָזוּ בָּהּ/ הוֹלֶכֶת אַחֲרַי".

הפרדוקס הוא כי המקום שבו תחושה זו הנה העזה ביותר הרי זה בירושלים עצמה, מכיוון שלא המקום עושה את הגעגוע אלא המושג, המילה ירושלים שצופנת בתוכה גאולה, שיחה אחרת עם הא-לוהות והמציאות, ובתוך רחובות העיר עצמה הריחוק מאותה שיחה מכאיב עשרת מונים יותר – "שֶׁאֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם,/ בְּשָׁמְעִי אֶת הֶמְיַת הַכֹּתֶל,/ בִּקַּשְׁתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם". במובן זה תיקון המקום הגיאוגרפי לא יועיל לתיקון השבר הפנימי.

לסיום, שירה של סיון הר שפי, המצליח לשלב בין העיר הממשית אשר חציה בחופש וחציה האחר מרוחק ומבוטל ובין האיכות הרוחנית של המושג, של הכמיהה.

שירה "בשעריך" נע ונד בין תמונות מירושלים של זמננו, זו העמוסה אתרי בנייה ובעיות חברתיות, בריות מסוכסכות נפש ומנהרות קדמה והתחדשות, אבל בכל אלו מחפשת המשוררת את ירושלים הפנימית – "כְּקַבְּצָן נוֹבֵר בָּאַשְׁפַּתּוֹת לִמְצֹא לֶחֶם/ אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁבָּאָדָם" – וזו מאפשרת לממשי להפוך רוחני ולהפך, ובכך אולי לפייס בין אותה תחושה חזקה של צורך בהתעוררות, של שינוי ושיבה לעיר אחרת, בנויה ומאכלסת קודש, לבין הגעגוע המתמיד אל מקום לא קיים של שלמות ושלווה. הנה, בשורות הסיום של השיר צובעת הר שפי בדימוי חזק את ירושלים שאפשר לחשוב עליה גם כמחוסרת דיור רוחנית, רחוקה מביתה השלם, ככזו שיש בה, ותמיד יהיה, ניצוץ ההבטחה לימי שלום ומלך: "בִּירוּשָׁלַיִם מְחֻסְּרֵי דִּיּוּר/ אֵינָם חַסְרֵי בַּיִת:/ בְּכָל אָדָם, גַּם נִרְדָּם/ גַּם עַל סַפְסַל רְחוֹב/ גַּם בִּבְלוֹאָיו/ וּבְנָבְרוֹ בְּאַשְׁפַּתּוֹת/ יֵשׁ בּוֹ מוֹרִיָּה/ קַרְתָּא דְּשֻׁפְרַיָּא/ קִרְיַת מֶלֶךְ רָב".

"משיב הרוח" מקיים אירוע קריאת שירה לכבוד יום ירושלים בכ"ה אייר, 17/5, יום חמישי, 21:30, ברחוב קק"ל (גינת הכוזרי), ירושלים. מערכת כתב העת "משיב הרוח" עובדת כעת על אנתולוגיית ירושלים החדשה. ניתן לשלוח שירים למערכת

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון בהר תשע"ב - 770, שירים ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: