עושק בחסות החוק / שלום רוזנברג

בהיעדר מענה בחוק, רק הרגש המוסרי יכול למנוע את ניצולו של החלש. מבט על היהדות בעקבות חזיונות הסיבילה


בין ציוריו של מיכלאנג'לו בקפלה סיסטינה שבוותיקן בולטות כמה דמויות נשיות, הסיבילות. היו אלו מעין נביאות אליליות. בספרים שיוחסו להן חיפשו הכוהנים הפגניים את המפתח לניחוש העתיד.

בימי הבית השני ובתקופה הראשונה שאחרי החורבן התפתחה ספרות "סיבילית" שלמה כחלק של פולמוס תרבותי בין עמים ותרבויות. היהודים השתתפו באופן פעיל בפולמוס זה, וחיברו ביוונית ספרי חזון, שבהם הפכו הסיבילות למעין 'בלעם' נשיות. היהודים שמו בפי הסיבילות דברי תוכחה נגד האלילות ומנהגיה (כולל האנטישמיות!), תוך שהן חוזות את קריסת הפגניות.


רק כמה מכתבים אלה השתמרו, והם מובאים באוספי הספרים החיצוניים, למשל בכרך החזיונות שבתרגומו של א"ש הרטום. במבואו לחזיונות הסיבילות העיר דוד פלוסר הבלתי נשכח שמאוחר יותר נהנו הנוצרים "מפרי עמלם של המחברים היהודים. אבות הכנסייה יכלו לצטט את דברי הנבואה האלילית, כביכול, כהוכחה לאמיתות האמונה בא-ל אחד". הנוצרים הוסיפו ספרי סיבילות כדי להפיץ את דעתם אך גם הוסיפו קטעים נוצריים לסיבילות היהודיות. מתוך כך זכו הסיבילות להיכלל בציוריו של מיכלאנג'לו, ולשכון כבוד בלב הוותיקן.

במאבק עם היצר

מבין חיבורי הסיבילות ששרדו, שלושה הם ללא ספק יהודיים: חזיונות הסיבילה השלישית, הרביעית והחמישית. מדברי הסיבילה השלישית (כט-מא) רוצה אני להביא כמה קטעים שבהם היא מציגה את היהדות קבל העמים. העולם הקלאסי, הנערץ על החכמים מאז הרנסנס, זכה בפי הסיבילה לביקורת הרסנית: "הוי זרע שמח על הדם, רמאי ורשע, זרע אנשים חטאים משקרים בעלי שתי לשונות ומדות רעות, מנאפים… הוגי מרמה, אשר בלבם שיגעון רשע".

היהדות דורשת שלוש דרישות יסודיות המהוות שלושה מוקדים במאבק נגד ביטוייו היסודיים ביותר של יצר הרע. המוקד הראשון הוא המאבק נגד עבודת האלילים – "ואינכם עובדים, אינכם יראים את א-להים… ומשתחווים לרמשים ועובדים לחתולים ולפסילים אילמים מאבן ומעץ". האלילות אינה מאפשרת לאדם למצוא את א-להי האמת, ומתוך כך עובדיה "יושבים לפני דלתות מקדשים בלי א-ל". ביטול האלילות פירושה גם ביטול הבלי ניחוש העתיד, אחד מתאוותיו הגדולות של האדם. בני אברהם "לא ישעו אל מרוצת השמש והירח בסיבובים… ולא אל ציפורי הקוסמים, ולא למנחשים ולא לחוברי חבר ולא לחרטומים ולא אל נכלי דברי האיוולת של האובות, ולא ידרשו אל הכוכבים לפי דרכי הנחש של הכשדים… כי כל אלה מעשי מרמה הם, ולהם ידרשו בכל יום אנשים כסילים, אנשים אומללים" (רכא-רל).

המוקד השני מצוי בכבוד לקדושת המשפחה שמשמעותו מאבק בניאוף ובמנהגים המיניים הרווחים בעולם העתיק: "זכר אל זכר יקרב וישימו את הבנים בבתי בושת" (קפה-קפו). הסיבילה דורשת מהאנושות לכבד את קדושת המיניות: "יזכרו בני האדם את המיטה הקדושה (!) ולא ישכבו בטומאה ילדים כאשר עושים הפניקים, המצרים, הלַטינים, אנשי יוון… ועמים רבים אחרים מן הפרסים והגַלַטים ומכל אסיה, העוברים על תורת א-ל חי הקדושה". 'תורת א-ל חי' זו הוא המוסר הטבעי הבסיסי המחייב את האנושות כולה (תקצו-תר).

המוקד השלישי של היהדות הוא החברתי. כאן מצוי הבדל יסודי בין ירושלים לרומא, שאנשיה "שודדים… אין להם בושה. כי אין אחד העשירים ובעלי ההון נותן חלק לאחר". בדברי הסיבילה נוכחת רוחה של פרשת בהר: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו… וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי… ְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ… אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית… וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ… ".

חובה בלתי אנושית

נעזוב לשורות מספר את הסיבילות ונחזור אל עולמנו. בעקבות 'יהדות ומהפכה', אחד מעיוניו של עמנואל לוינס (תשע קריאות תלמודיות, עמ' 117 ואילך), קראתי שוב את המשנה הפותחת את הפרק השביעי של מסכת בבא מציעא: "הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכֻפָּן. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן, לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה, יְסַפֵּק. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה". בקריאה שטחית נאמר כאן שעלינו לנהוג לפי מנהג המקום, החוק הבלתי כתוב. עיון עמוק יותר מלמד אותנו, לדעתי, שלפנינו לא סעיף קטן נוסף בספר החוקים, אלא עיקרון מוסרי יסודי, אנטי-ליברלי: אסור לנו לנצל את חולשתו של האחר למרות הסכמתו לכך!
מעתה עלינו לחזור ולעיין בפסוקים הקלאסיים שבספר דברים (כד, יד-טו): "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְך… כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁו". ביטוי מופלא! הרשב"ם, בעל הפשט, מפרש "נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ – מתאווה נפשו כדי לאכול שכרו". סבו, רש"י, פירש בעקבות המדרש (ה'ספרי'): "אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן". לאמור: בעקבות האבטלה יוותר הפועל על זכויותיו, כולן או חלקן, כדי להביא לחם עוני לביתו. הוא יעבוד אף בתנאים המסכנים את החיים.

בעל 'אור החיים' הכליל קביעה זאת: "שהגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון אף על פי כן אין עונשו ממון אלא נפשות". דיני ממונות עם פועל או פקיד עני החי ממשכורתו הם דיני נפשות! ומוסיף 'אור החיים': "ומעתה יהיה המשפט נפש תחת נפש". גזלה נעשית בכוח ובאלימות, נגד רצונו של האדם. אולם העושק יכול להיעשות אף בהסכמת הנעשק. "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" מבטא לדעתי גם עושק זה, את ניצול החולשה האנושית על ידי החזק, ניצול הפועל המסתכן, העובדת המוטרדת בעבודתה, האישה המדורדרת לזנות, ואף האיש הקטן העומד חסר ידע ואונים מול הטכנאי המטפל באחד ממכשיריו. המאבק בעושק זה הוא כמעט דרישה "בלתי-אנושית", אך היא חובתנו, אף עם העושק נעשה במסגרת החוק.

במסגרת החוק? על כל פנים, מול אין-האונים של החוק, המאפשר באופן פרדוקסלי את העושק. ניתן לקבל תחיקה חברתית ומרשימה, אבל המציאות האכזרית מכניעה אותה דרך סדקיה. אם עובד מקבל קביעות אחרי תשעה ירחי עבודה, הרי שבמציאות יפוטרו רבים אחרי שמונה. חברות כוח אדם יעקפו את כל ההוראות שבאו לתת רווחה לעובד. ואם כלו קיצים אלה, ניתן להעביר לחו"ל את המפעלים כדי להשתמש בכוח אדם זול יותר. כך מייצאים אנו את העבודה המכבדת את בעליה וממירים אותה בייבוא אבטלה.
אין מזור בחוק. חוקי העבודה הפכו לרבים כלים ריקים מתוכן או מלאי כלימה, וגם ארגוני הפועלים, על פי רוב, מגינים על החזקים שגם הם לא נקיים מעושק. אין לנו להישען אלא על הרגש המוסרי שבתוכנו. איך היה מנסח זאת רבי נחמן מברסלב, ניהפך למדינה עשירה שרוב תושביה עניים ומובטלים. ואולי עדיף שמדינתנו תהיה קצת פחות עשירה, אך תושביה יהיו קצת יותר מאושרים; היום, ולא באחרית הימים הכלכלי.

אקורדים מרכזיים

הסיבילה השלישית כתבה שרומא "תהרוס הכל ותמלא הכל רָעות, באהבת בצע מבישה בעושר העשוי ברשע" (קפח-קפט). תלמידיו של אברהם אבינו לעומת זאת נדרשים להישמע "אל הצדק… ולא אל אהבת בצע המולידה רבבות רעות… ולהם מדות צדק בשדות ובערים ולא יעשו בניהם שוד לילה… ולא יסיג שכן את גבולות ארץ שכנו. ולא יעצור איש עשיר את האביון, ולא יענה אלמנות כי אם יעזור להן תמיד בספקו להן בגד, יין ושמן, ותמיד ישלח העשיר בעם חלק מקצירו, לאשר אין להם דבר וחיים בעוני. וימלא דבר הא-ל הגדול, שירת התורה, כי יָצר שוכן שמים את הארץ לכל בני האדם יחד" (רלד-רמז). המצוות החברתיות הן אקורדים מרכזיים בשירת התורה הזאת. ואנו, האומנם הגשמנו את שלוש הדרישות של הסיבילה?

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון בהר תשע"ב - 770, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: