מופת הכישלון / שמואל פאוסט

שלא כאנטי-גיבור ברומן המודרני, ושלא כגיבורים הסינתטיים של סיפורי הצדיקים, סיפורי חז"ל על עצמם מעצימים הן את האמונה באדם והן את הפיכחון לגבי חולשותיו. המודל שפיתחו נועד להגן על בית המדרש מפני היהירות, העיוורון והקיבעון האורבים לו

בתוך עולם האגדה העשיר של חז"ל, בולטים 'מעשי חכמים' – סיפורי העלילה שגיבוריהם הם רבותינו, חכמי המשנה והתלמוד. סיפורי עלילה אלה נמסרים ומסופרים מדור לדור מתוך הבנה עמוקה שאין מדובר במעשיות בעלמא או בתיאורים היסטוריים גרידא. משום כך מוצגים החכמים, גיבורי הסיפורים, כדמויות מופת וסיפוריהם מהווים אבן יסוד בחינוך היהודי. אך ייתכן מאוד שלמרות הפיכתם של הסיפורים לכלי חינוכי, מגמת היוצרים נתהפכה והמסר העיקרי מוחמץ באורח טראגי.

מעשי החכמים נועדו לטלטל חשיבה, עמדות, תפיסות והשקפות עולם מקובעות. בשפת הסיפור המייצגת והמרומזת הזהירו חכמים קודם כול את עצמם מהליכת שבי אחר מעמדם, יוקרתם ותפיסתם העצמית הגבוהה כלומדי התורה ומחזיקיה. שוב ושוב הם מלמדים את עצמם פרק בענווה ובסכנת היוהרה האורבת לדעתם דווקא לספונים באוהלה של תורה. השתקפות דיוקנם במראה שהציבו חכמים בפני עצמם בסיפורים שיצרו לא נועדה להחמיא, אלא אדרבה להציב תמרור אזהרה מנפילה ערכית ומוסרית.

'מעשי חכמים' הם אפוא ביקורתיים ביסודם ובמהותם. ביקורת שכפי שנראה להלן, היא כשלעצמה מעשה דתי ומוסרי ממדרגה ראשונה, שקשה להפריז בעומקו וחשיבותו. והנה, מעשים אלה נתפסים בחלקים של העולם הדתי כמין אגדות-גן, שיוצרות אמנם תשתית רוחנית, ערכית ותרבותית, אך היחס אליהן תמים ונעדר התמודדות של אמת. תחת מעטה דידקטי מרודדים מעשים אלה לסיפורי שבח פשטני, שהם יפים אמנם לחינוך בסיסי של הילדים אך הם מעשה הגיוגרפי ("סיפורי קדושים") נמוך, חף מאתגור החשיבה ומנוטרל מרפלקסיה מוסרית ותאולוגית.

את רוח החרות שאפיינה את יצירתם של חז"ל החליפה כניעות, ורדיפת האמת שלהם הומרה באפולוגטיקה. הנחלת ערך הביקורת נכשלה, יכולת האירוניה העצמית נמוגה כמעט כליל והעדרה האישי, המנהיגותי והציבורי חוצה מחנות והשקפות עולם.

יצרו של אביי

כדי להבין את עולם הביקורת של חכמים אפתח בהצגת סיפור מוכר, מעשה שגיבורו הוא אביי, אמורא בבלי בן הדור הרביעי ומן החכמים הידועים ביותר בתלמוד הבבלי, שכולו מכונה על שמו ועל שם חברו "הוויות אביי ורבא".

אביי שמע איש אחד שאומר לאישה אחת: מחר נשכים ונלך בדרך. אמר: אלך ואפרישם מאיסור. הלך אחריהם שלוש פרסאות. כשנפרדו זה מזה, שמע אותם שהם אומרים: חברתנו מתוקה ודרכנו ארוכה. אמר אביי: אילו שונאי היה זה (=אילו אני הייתי זה), לא היה (הייתי) יכול להעמיד את עצמו (=עצמי). הלך ותלה עצמו מקורת הגשר והוא מצטער. בא זקן אחד ושנה לו: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (בבלי, סוכה נב ע"א). [1]

אביי הוא עד שמיעה לתכנון מסעם של האיש והאישה. מתגובתו מובן שאביי סבור שהיה עד לתכנון חטא, או שהוא בטוח שהחטא הוא תוצאה בלתי נמנעת של המעשה המתוכנן. אביי רואה כחובתו להציל את האיש והאישה מן החטא, והוא טורח לשם כך טרחה מרובה – הוא עוקב אחריהם וצועד מאחוריהם דרך ארוכה. כאשר הם עוצרים, מאזין אביי בפעם השנייה לדבריהם, כשהפעם הוא מסיק מהם שכוונתם תמימה.

המסקנות החמורות שאליהן הוא מגיע בפעם זו מכוונות כלפי עצמו (כפי שפירש רש"י בפשטות: 'ועל עצמו היה אומר'. אף שהוא מרחיק, כדרך לשון נקייה, ומשתמש בביטוי "שונאי"). אביי מתפעל מתמימותם ותומתם של האיש והאישה בסיטואציה זו, שבה הם מטיילים הרחק מחברת אנשים, ומהרהר שלוּ היה מדובר בו – הרי שלא היה עומד בפני הפיתוי. הוא מבין עכשיו שנוּרת ה'איסור' שהבהבה בתודעתו עם שמיעת תכנון המסע היא פרי יצרו שלו.

מחשבה מדכאת זאת שולחת אותו למעשה חבלה עצמית. רק הזקן הפלאי מניח את דעתו, ואולי מציל את חייו, בהבהירו לו שלא מתוך קטנות ושפלות פעל אלא דווקא מתוך גדלות בתורה, המתקיימת ביחס ישר לגודלו של היצר הרע.

האופן הגלוי והמפורש שבו מובאים הרהוריו של אביי על ידי המספר אינם יכולים אלא להצביע על ביקורתו העצמית המפותחת; בכנות מוחלטת ובביקורת אישית נוקבת ומכאיבה מעמיד אביי את עצמו במקומו של האיש הזר, ומגלה – לחרדתו – שהוא לא היה עומד ביצרו בסיטואציה זהה.

הופעתו של הזקן האנונימי בסוף הסיפור באה להרגיע את אביי ולהצילו מייאושו. דבריו יאפשרו לאביי 'לרדת מן העץ' (או מקורת הגשר), וללמוד להתמודד עם הדיאלקטיקה שבמהותו של היצר. בד בבד, טמונה בה אמירה החורגת מסיפורו הפרטי של אביי והמפגינה ביקורת עצמית גבוהה מאוד של עולם החכמים על עצמו. ביטוי להבנה עמוקה, שמחיר גדלותם של חכמים ומודעותם הגבוהה הוא היצר הרובץ כל העת לפתחם.

מספר הסיפור החז"לי לא הסתפק בהעמדת דמותו של אביי באור מביך ושלילי לכאורה – כפי שאביי מעיד על עצמו ועל יצרו בסיפור – ולא נתקררה דעתו עד שניסח קביעה מפורשת על מידת היצר הרע בקרבם של החכמים, שהיא ביקורת עצמית קבוצתית המוסבת על חברת החכמים כולה.

בדרך השלילה

חשיבה פשטנית, הרואה שבח לדמויות החכמים רק באשר הן מוצגות כנעלות מכל יצר, חטא וטעות אנוש, תתאמץ לקיים בכל סיפור מסוג זה לוליינות פרשנית כדי לזכות את גיבור הסיפור ולא להעמידו באור שבו מעמיד הוא את עצמו. אך האמירה הישרה והפשוטה היא שכאן בדיוק מוצגת גדולתו של החכם. במקום שבו הוא מצליח לפלח את שלל מנגנוני ההגנה האישיים, לחדור עד קרביו מתוך כנות טוטלית ולזהות את טעותו ביחס לאחרים ואת נטייתו האישית לחטא – שם מצויה גדולתו. שם מצוי המופת לקהל שומעי לקחו, שאינם ממהרים לרוב להטות את דין עצמם לכף חובה.

סיפור זה הוא אחד ממאות סיפורי חכמים – ברבים מהם עסקתי בהרחבה במקום אחר[2] – שבהם מוצגת דמות החכם באור שלילי לכאורה ומופיעה ביקורת עצמית. סיפורי מעשי חכמים רבים כאלה, בעיקר בתלמוד הבבלי, מתגבשים לכדי דמות גיבור אופייני מפתיעה: דמותו של אדם טועה, נכשל, חוטא, תחרותי, כוחני, בעל יצרים, תאוות וחולשות אנוש. יש שהדמות מאופיינת גם בהבנה מחודשת בעקבות הטעות, חרטה בעקבות הכישלון, חזרה בתשובה בעקבות החטא, תיקון נקודות החולשה, ובקצרה: בתכונת הביקורת העצמית.

בין החולשות האופייניות המתגלות בסיפורים אלה אפשר למנות את רדיפת הכבוד, את היוהרה ותחושת העליונות, ולעתים אף את מה שנדמה כאטימות רגשית ומוסרית שמגלות דמויות החכמים כלפי אנשים שסביבן. מבעד לדמות העולה מסיפורים אלה נגלית דמות התשליל החיובית – הדמות האידאלית של החכם: צנוע וענו, הכבוד רודף אחריו ולא הוא אחר הכבוד, נדיב לזולתו ואינו מתנשא עליו או בז לו, בעל רגישות אנושית ומוסרית לזולת, היודע לזהות את העיקר הדתי ולהבדילו מן הטפל ועוד.

אם אלה הן התכונות האידאליות, הראויות לחיקוי, השאלה היא שאלת הדרך: מדוע לבחור בסיפורי ביקורת המציגים מופת שלילי, במקום להשיג אפקט דומה על ידי הצגת מופת חיובי? מדוע עיצבו חכמים דרך הפוכה מזו של רוב התרבויות, המציגות גיבורים חיוביים?

עולם סיפורי שבמרכזו דמות המתאפיינת בחולשותיה מייצג עולם לא מושלם שבתוכו פועלים בני אדם לא מושלמים. לפי תפיסה זו, החולשה האנושית מוכרת כמרכיב מהותי באדם, והכישלון כמובנה באופיו. אך בסיפורי מעשי חכמים אין מדובר בייצוג פסימי של דמות האנטי גיבור, האיש הקטן, הנכשל תמיד ומתמודד מתוך ייאוש בעולם חסר תקווה, כמו בספרות המודרנית. עיצוב דמות החכם בסיפורים אלה הוא ייצוג של האדם הגדול, המבקש להתעלות, המודע ומתמודד עם חולשותיו ואינו נותן להן להדריך את קיומו – אלא נענה לאתגר ומצוי במאבק בלתי פוסק עם נטיותיו ותכונותיו השליליות.

עולם סיפורי זה הוא ייצוגה של תפיסת עולם הרואה כאידאל מציאות של מאבק פנימי והתמודדות בלתי פוסקת. את המגמה הזאת מבטאים מעשי החכמים בשתי דרכים עיקריות: במישור אחד, הצגתו של האדם הגדול כמי שלעתים נכשל; ובמישור השני, הצגתה של תכונת הביקורת העצמית כמאפיינת של דמות האדם הגדול. הביקורת הפנימית של התרבות המספרת על גיבוריה הנכשלים והביקורת העצמית של הדמות המודעת לפוטנציאל הכישלון שלה הן הביטוי האופטימי המציע מודל של תיקון והשתלמות עצמית.

בתארם את המציאות (הכואבת) לא ביקשו מספריהם של מעשי חכמים לתאר את האידאל המתוקן; באמצעות הכישלון הם בחרו לתאר – את הכישלון! המופת החיובי, הערכי והחינוכי שסיפורים אלה מבקשים להציג באמצעות עיצוב דמות הגיבור הוא מופת ההתמודדות; כאשר ההצגה הדרמטית ביותר של ההתמודדות שסיפור יכול מטבעו להמחיז היא באמצעות הכישלון. הדמות המתמודדת היא הגיבור האידאלי בתפיסת המספרים. לתפיסתם אין מדובר במופת האדם השלם אלא במופת האדם המשתלם. ואם כך, הרי שהצגת הכישלון היא לא רק בלתי נמנעת, אלא מחויבת המציאות.

ברובד עמוק יותר נוכחת כאן תפיסה תאולוגית, הנמשכת מן המקרא, המציבה את האדם במקומו ביחס לא-לוהות. אל מול הא-ל, האדם לעולם אינו שלם; הכוח שניתן בידו הוא כוח התיקון, השאיפה לשלמות. דווקא 'אמונת חכמים' תמימה, המייחסת לדמות האדם – תלמיד-חכם במקרה זה – שלמות חסרת פגמים מסתכנת בהאלהה הגובלת בעבודה זרה.

חברת הלומדים

המודל הביקורתי מציב אפוא במרכז הסיפור את הדמות המתמודדת, והשאלה היא מהי ההתמודדות המרכזית בעולמם של חכמים. המכנה המשותף של עשרות דוגמאות מעלה שהתכונה או הנטייה האישית המבוקרת של דמות החכם בסיפורים מתקשרת בעיקר לנושא לימוד התורה, ובמקרים רבים אף מוצגת כנובעת ממנו.

נושא לימוד התורה מצוי במוקדו של התלמוד הבבלי, כעיסוק עיקרי וכערך עליון בעולמם של חכמים. נקודה זו עצמה נקבעת כמטרה מרכזית לחיצי הביקורת המושחזים ביותר שלהם. רדיפת הכבוד, המבוקרת בסיפורים, כרוכה תמיד בכבוד התורה, שנשאיה ראויים לגינוני קימה, לצורות פנייה מסוימות, להקפדה באזכור שמם בעת ציטוט וכל כיוצא באלה. שגיאות ביחס הרגשי והמוסרי לזולת באות גם הן על רקע זהה, של חשיבות לימוד התורה והמעשה הדתי. גם היוהרה ותחושת העליונות על הזולת מקושרות למקור נביעתן – רמתם הרוחנית והמוסרית הגבוהה של החכמים האמורה לנבוע מהלימוד, או עצם לימוד התורה כעיסוק העליון והנחשב ביותר.

בהקשר זה ניקח לדוגמה שני סיפורים ידועים ונלמדים מאוד: סיפורו של ר' שמעון בן אלעזר וסיפורם של ר' שמעון בן יוחי ובנו ר' אלעזר. בבבלי, במסכת תענית (כ, ע"א-ע"ב), מופיע סיפורו של ר' שמעון והאיש המכוער. נביא כאן את חלקו הראשון: [3]

מעשה בר' שמעון בן אלעזר שבא ממגדל גדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים והיה דעתו גסה עליו מפני[4] שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו. אמר לו: ריקא, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית! וכיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, אמר לו: נעניתי לך מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך ותאמר לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.

מלבד שהסיפור הוא דוגמה מובהקת נוספת לביקורת עצמית נוקבת של הגיבור החכם מרגע שעמד על חטאו ("וכיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, אמר לו: 'נעניתי לך מחול לי'"), הרי שפתיחתו מעידה במלוא העוצמה מהו הגורם לחטאו: דעתו שהייתה גסה עליו "מפני שלמד תורה הרבה"!

תגובתו הקיצונית של רבי שמעון נובעת מהחיבור שנוצר אצלו בין שני העולמות – הפיזי והרוחני, ובהתאמה החיצוני והפנימי. הוא קורא לאדם שנזדמן לו 'ריקא', ביטוי גנאי שמשמעו ריקנות רוחנית, מכיוון שהוא מזהה אינטואיטיבית את הכיעור החיצוני עם התכונה הפנימית. עולמו של רבי שמעון הוא עולם יפה, שהרוח עוסקת בו במושכלות עליונות בלימוד התורה והגוף נהנה בו מטיול נעים על שפת הים. חדירת המכוער לטריטוריה זו משולה בעיניו לפלישתו של חייזר, יצור זר, שכנראה הגיע מפלנטה שבה כולם מכוערים כמותו.

רבי שמעון חוטא בחטא היהירות, הגורם לו לחטוא ישירות בהלבנת פנים ובהוצאת שם רע, אבל אין מדובר בחטא מוסרי אישי של אדם בודד. הכללתה של הסיבה לשמחה הגדולה בראשית הסיפור – 'שלמד תורה הרבה' – ההופכת מיד לסיבה לזחיחות הדעת ולהתנהגותו השלילית, יוצרת זיקה חד משמעית בין לימוד התורה לבין חטא היהירות, ובינו לבין הכשל של חוסר ההבחנה בין פנימיות לחיצוניות. זו אמירה המופנית אל כלל לומדי התורה, ולא אל חכם ספציפי כלשהו.[5]

לפוצץ את הבועה

בסיפור המורכב, הארוך והעשיר על ר' שמעון בן יוחי ובנו הנחבאים במערה, בגרסתו הבבלית (שבת לג ע"ב), מצויה הפסקה המספרת על יציאתם ממחבואם ומפגשם עם בני עמם:

ישבו שתים עשרה שנים במערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה, אמר: מי יודיע לבן יוחי שמת קיסר ובטלה גזירתו? יצאו. ראו אנשים חורשים וזורעים. אמר: מניחים חיי עולם ועוסקין חיי שעה! כל מקום שנתנו עיניהם נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! חזרו והלכו וישבו שנים עשר חודשי שנה במערה. אמרו: 'משפט רשעים בגיהנם – שנים עשר חדש'. יצאה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! (מתורגם מארמית).

לאחר שתים עשרה שנים שבהן עסקו רבי שמעון ורבי אלעזר בתורה בבידוד מוחלט, הם יוצאים מן המערה ופוגשים באנשים אחרים. עיסוקם של האנשים בעבודת יומם, חרישה וזריעה, גורר שיפוט ביקורתי מפי רבי שמעון. בדבריו הוא משווה בין העיסוק שלו ושל בנו בתורה, שאותו הוא מכנה 'חיי עולם', לעיסוקם הנחות בעיניו של האנשים, שאותו הוא מכנה 'חיי שעה'. הביטוי המוחשי לתחושת עליונות זאת על העולם שמחוץ למערה הוא השמדת העולם שבחוץ: 'כל מקום שנתנו עיניהן – נשרף'.

התנהגותם של רבי שמעון ובנו זוכה לגינוי אוטוריטטיבי מיידי ומפורש באמצעות 'בת הקול', קולו של הקב"ה: 'להחריב עולמי יצאתם', ומלווה בסנקציה מיידית: 'חזרו למערתכם'. שנים עשר החודשים הסמליים שנגזרים עליהם בבידוד חוזר הם הזדמנות להתבוננות פנימית. הביטוי שהם נוקטים להשוואת מעמדם, 'רשעים בגיהנם', הוא ביטוי חריף ביותר, המלמד על ביקורת עצמית קשה, שמבחן התוצאה שלה הוא בהתנהגותם ביציאה השנייה מן המערה.

האידאל העליון לכאורה של חכמים – שקיעה מוחלטת, נטולת הפרעות, בעולמה של תורה – נהפך על פיו כאשר הוא נפגש במציאות. בעולמו של הקב"ה – מלמד הסיפור את גיבוריו ואת שומעי לקחו –  אין מקום לתחושת עליונות של לומדי התורה על העוסקים במלאכת יומם, אלו ואלו דרושים לעולם וראויים לפניו במידה שווה. לא אישיותו הספציפית של ר' שמעון מבוקרת כאן, שהרי הוא ובנו – בעלי אישיות שונה בתכלית, כפי שנלמד מהמשך הסיפור – שניהם כאחד יוצאים מבועת לימוד התורה שלהם במוטיבציה זהה של הרס. למרבה ההפתעה, העיסוק הטוטלי בתורה הוא המבוקר כאן. במקום לצאת ממנו מעודנים ומבינים יותר, לקו שני החכמים באטימות לזולתם וביוהרה הנובעת מלימוד התורה.

ר' שמעון בן אלעזר היה שמח שמחה גדולה להישאר בגבהיו הנישאים והיפים של לימוד התורה ולא להיתקל במכוערים שבעולם, ורשב"י ובנו היו מבכרים להישאר במערה כל ימיהם וללמוד תורה ולא לפגוש בעם החורש וזורע, ומצידם – שיישרף העולם. בדיוק בנקודות אלה – בשיאו הנישא והמרומם של לימוד התורה בבית הרב, ובשיאן של שנות התבודדות והתמזגות מוחלטת עם מושכלות עליונות – באים מספרי הסיפור ומנקבים חור בבועה.

האמירה המשמעותית היוצאת מסיפורים אלה היא שהאידאל הדתי אינו נתקל, כפי שהיינו עלולים לחשוב בטעות, במציאות חיצונית לו המשבשת את מימושו, אלא הוא מכיל את סתירתו בתוכו. השאיפה האנושית למימוש האידאל מכילה מינה ובה את כישלונה הפוטנציאלי.

למעשה, ככל שהשאיפה והיומרה גדולה וגבוהה יותר, כך גדלה סכנת הגשמתה בכל האמצעים. שאיפת המימוש המלא של האידאל – במקרה זה התקרבות לקב"ה באמצעות לימוד תורה –  עלולה להתבטא בתחרות על גדלות בתורה, בזלזול בזולת, בקיבעון ובקיפאון. הכשלים הללו אנושיים בוודאי, אך מהווים החמצה מוחלטת של המטרות שאליהן מכוונים ערכי לימוד התורה. אם התורה ולימודהּ הופכים למניע למעשים שליליים, הרי שיש צורך בתיקון – משימה שאותה נטלו עליהם מספרי הסיפורים.

להציל את המהפכה

מעשי חכמים הם אוסף מגוּון של מסורות מתקופות שונות, אך מעשה העריכה – האיסוף והשיבוץ, ואולי אף העיבוד – מצביע על מגמה מובהקת. הם עוסקים לכאורה במִגוון של נושאים אנושיים ובמעשי יומיום, אך לרובם משותף סדר יום אחד בולט. סיפורים אלה ממקדים את עניינם בדיוק בטעויות ובסכנות הניצבות לפתחם של החכמים ככאלה.

הביקורת העצמית, שהיא תמה מרכזית בדברי חז"ל, אינה טענה בנאלית בנוסח 'גם חכמים הם בני אדם, בעלי חולשות, שלעתים טועים או חוטאים'. היא קשורה עמוקות למעשה המהותי והעיקרי של חכמים: בניין התורה לדורות. חכמים מזהים שהמהפכה שהם, רבותיהם ותלמידיהם שותפים לה, עיצוב עולם יהודי שונה במציאות פוסט-נבואית ופוסט-חורבנית, נתונה בסכנה. בעולם כזה, נטול התגלות – קבעה התיאולוגיה של חז"ל – התורה ופרשנותה היא גילויו של דבר הא-לוהים.

המוקד הדתי, הרוחני והמנהיגותי המרכזי בתקופה שאחרי הכהונה והמקדש הוא בית המדרש. הייתה זו מהפכה נועזת רבת עוצמה ותנופה, שהצליחה להחיות מחדש ולשמר את אותות הקשר שבין האדם לא-לוהיו. ככל מהפכה, חלו בה התפתחויות רבות בימים סוערים. בראשית ניכרת התגוששות על דמות בית המדרש, על דמות החכם ואופי העיסוק בתורה, ההולכים ומתעצבים, ובהמשך מתקיימת התבוננות מתוך פרספקטיבה שבה בית המדרש הוא כבר מוסד מוכר ומגובש. זוהי סכנת ההתמסדות, העלולה להביא לקפיאה במקום ולעיוות החזון. ככל ארגון וממסד ותיק סובל גם בית המדרש מתופעות פוסט-מהפכניות של מיסוד – התאבנות, השתלטות הביטויים החיצוניים על הפנימיים וכיוצא באלה.

כדי להילחם על מקומה של תורה ועל מעמדם של חכמי התורה בחברה, מתגבשים דפוסי התנהגות שמטרתם כבוד התורה ולומדיה. כדי לחזק ולעגן את פרשנותם של חכמים לתורה, מועצם מקומה של התורה שבעל-פה, נקבעים כללים נוקשים ומוקמים גדרות סביב חוקים והלכות מסוימים. הסכנה היא שעם הזמן עלולות המטרות הראשוניות, שנדרשו בשעת משבר, להישכח. הגינונים החיצוניים משתלטים ומנוצלים לכבודו של הפרט ולא לכבודה של תורה. הדינמיות והתעוזה של הפרשנות היוצרת מתאבנות, מאבדות את אופיין התהליכי והמתחדש-תמיד וכך מתקדשות מחלוקות פרשניות ופתרונות לשעה.

הרעיון המהפכני של הלימוד כלל את התפיסה שהעיסוק בתורה אכן עושה את האדם לטוב יותר, מוסרי יותר וקרוב יותר לא-לוהיו. חזון נכון כל עוד הוא נתון במערכת טבעית של איזונים ובלמים. סיפורי חכמים חושפים את ההכרה הטרגית בסדקי החלום הזה, המתבטאת בכך שבית המדרש והעיסוק בתורה עצמם עלולים להפוך למלכודת למוסרי ולטוב. מלכודת שתוצאתה התרחקות מן הקב"ה. ההתמודדויות והאלטרנטיבות האתיות והתאולוגיות המוצעות באמצעים שונים במעשי חכמים, שאין כאן מקום להביאן, נועדו אפוא למניעת אוטומטיזציה של רעיון לימוד התורה. הן מציגות מאבק עיקש בעיוותו ובהתגברותם של סיגים מלאכותיים, חיצוניים, על מהותו של הרעיון. המכשולים, החטאים והנסיגות בעולמו של בית המדרש, המבוטאים בסיפור התלמודי, משמשים כולם כטכניקות לדה-אוטומטיזציה של רעיון לימוד התורה, במטרה למנוע את שחיקתו ואת קריסתו לתוך עצמו.

להתסיס ולא להחמיץ

מעשי חכמים אינם באים לתאר את חייהם של חכמים, ודאי לא לפאר את שמם, ואף לא רק כאמצעי דידקטי, במשמעותו הפשטנית ככלי להעברת מסר חינוכי באמצעות דמויות מופת. אם אמנם ביקורת החכמים היא מאפיין מרכזי ומובהק של מעשי חכמים, הרי שמצטיירת כאן מגמה מרכזית שונה. לפיה, מעשי חכמים אלה הם מעשי התססה, המבקשים לטלטל אופני התנהגות, עמדות ותפיסות מקובעות המיוצגים בדמויות ייצוגיות אלה; להשיג עליהם, לחלוק עליהם, להציגם במערומיהם – בכשליהם ובצדדיהם השליליים – ולעמתם עם אלטרנטיבות למעשה, למחשבה, לאמונה ולהשקפת עולם.

המסר מיועד ראשית כול לאוזניו של תלמיד החכמים בבית המדרש של חז"ל ואמור להשתלב בתאולוגיה שלו, שהיא תאולוגיה של חיפוש מתמיד. מסר אחד, אתי, מבקש לזעזע את עולם המעשה שבו הוא נתון – עולמו החברתי-דתי – ומציג בפניו את הסכנות המוסריות הניצבות לפתחו כתלמיד-חכם העוסק בתורה, בדיוק במקומות שבהם הוא סבור שהוא פועל נכון מכוחה של תורה; ובמקביל פועל המסר הנוסף, התאולוגי, כאתגור מתמיד וטלטול של עולם הרוח שלו – תודעתו הדתית ואמונותיו היסודיות ביותר.

בית המדרש החז"לי התרחב מאוד מאז נוצקו בו יסודותיו ונוצרו בו סיפוריו. לומדי המדרש והתלמוד שבכל הדורות נעשו שותפים לו והפכו בעצמם לנמעניהם של אותם סיפורים. ככל שהם רואים בהם מקורות מחייבים, מעניקי השראה ומנחי-דרך, הרי שעליהם מוטלת החובה להתמודד עמם בכנות וביושר, ולהפיק מהם את התמודדותם הבלתי מתפשרת עם האמת – גם זו הכואבת – של בעלי הסיפורים; להעתיק מהם את תכונת הביקורת העצמית ולראות בהם מודל לבחינה נוקבת של אופני התנהגות ותפיסות יסוד ולתנועה מתמדת לתיקון, המבקשת לנער מעל תפיסות אלה סיגים שדבקו בהן, לקלף מהן קליפות חיצוניות ולחתור אל גרעין האמת המצוי בהן.

פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012.


[1] הסיפור מופיע במקור בארמית וישנם כמה שינויי נוסח בין עדיו השונים בכתבי היד ובדפוסים.

[2] עבודת דוקטור בנושא: תופעת הביקורת במעשי חכמים מן התלמוד הבבלי, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע

 [3] מופיע בשינויים מסוימים בכתבי היד ובנוסחאות הדפוסים השונים.

[4] בנוסחה אלטרנטיבית: 'היה שמח שמחה גדולה'.

[5] להרחבה ראו יונה פרנקל, סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה (תל אביב תשס"א), עמ' 197-189; ועידו חברוני, 'הקנה, הארז והרוח: על היחס שבין ה'תורה ל'עולם' בסיפור תלמודי (תענית כ ע"א-ע"ב)', א' ליפסקר ור' קושלבסקי (עורכים), מעשה סיפור: מחקרים בסיפורת היהודית (רמת גן תשס"ט), עמ' 116-103.

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון שבת הגדול 2 - אייר תשע"ב ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: