וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ / רפאל מלכא

 

כילד ביליתי שעות רבות בגינה שהייתה סביב ביתנו. לא הייתה זו גינה של דשא וריהוט גן, אלא מעין בוסתן פרא של עצי פרי שצמרותיהם נוגעות זו בזו, ותחתן גידלנו פולים וירקות. אבי ז"ל היה מסביר לי, ככל שידיעתו הייתה משגת, איך צריך לטפל בגינה. הוא היה יוצא מדעתו כאשר ילדו החולמני (מודה, זה אני) היה חולם בהקיץ ומשקה יתר על המידה. אהבתי מאוד את המראה של המים המתפתלים להם כנחשים, ושלא לדבר על הריח… הריח המתוק הזה כשמים חיים מרווים את האדמה. אמנם שלא כמתבקש לא נהפכתי לחקלאי, אך חובב טבע הנני כל חיי, וגם זה משהו, לא?

בפרשתנו (ויקרא כה, ג-ד) מדובר בין השאר על אודות מצוות השמיטה: 'שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר'. למצווה זו ניתנו טעמים שונים, אך נראה כי הטעם המרכזי הוא נטיעת ההכרה 'כי לי הארץ' – אף שאדם קנה את חלקת השדה, ואף שהוא זה שטרח ויגע בגידוליו, אין זו זכות קניין מלאה, מפני שלה' הארץ ומלואה.

בין הטעמים שניתנו למצווה מצאנו טעם עם ניחוח מודרני משהו. יש הרואים בדברי הכתוב (שם, ב'): 'וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ' דגש על כך שעניינה של המצווה הוא שביתת הארץ, קרי האדמה, שמושגת על ידי שביתת האדם, וזאת למה? מפני שגם האדמה זקוקה כביכול למנוחה, שתאפשר לה להתחדש. במחשבה ראשונה הדבר נשמע מופרך, אך אם נזכור כי בשנת השמיטה כל מה שיצמח על האדמה, תבואות או פירות, יישאר בשדה, ייבול וינשור אל האדמה, הרי שהאדמה תתעשר מאוד בחומר אורגני, שמהווה כ-10% ממרכיבי האדמה. את החומר האורגני מפרקים אוכלי רקב כמו תולעים החיות באדמה (שלשול למשל) או חרקים שונים (חיפושיות לדוגמה), וכן פטריות וחיידקים. החומר האורגני המתפרק הנקרא בשם רקבובית (הומוס – Humus, דֹמֶן בלשון המקרא) הוא המקור החשוב ביותר לחנקות ולמלחי אמוניה המשמשים לבניית חלבונים, החיוניים להשבחת הגידולים בשנה שלאחר השמיטה. החומר האורגני גם יוצר גושים גדולים באדמה ובכך תורם רבות לאוורורה ולהתחדשותה.

תחום נוסף שבו הפסקה בעבודות החקלאיות מסייעת להשבחת האדמה הוא משק המים. בשנת השמיטה סופגת האדמה את מי הגשמים מבלי שינוצלו על ידי הגידולים השונים ומתעשרת במים זמינים לגידולים בשנה שלאחריה. בעבר, כאשר הידע החקלאי לא היה מפותח דיו, נתקלו חקלאים מבני העמים בבעיה כשלאחר כמה שנים איבדה האדמה מחיוניותה ומפוריותה וחלה ירידה משמעותית בכמותם ובאיכותם של הגידולים, מצב שגרם אף לנטישת חלקות שחזרו להיות שדות בור. כיום נוהגים חקלאים בשיטה הנקראת מחזור זרעים, ובה מחליפים במחזוריות את הגידולים שיטופחו על אותה קרקע אחת לכמה שנים, ובכך מאפשרים לקרקע להתמודד עם אובדן של חומרי מזון ומים ולהתחדש. נראה שמעבר למשמעויות הרוחניות הגלומות במצוות השמיטה, יש בה גם תועלת רבה לחקלאי היהודי בארץ ישראל, מה שגם חקלאי מפוספס שכמוני מבין.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

 

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון בהר תשע"ב - 770 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: