הקיפאון הקדוש / ישראל לבקוביץ'

השלילה הגורפת של הענקת הקשר היסטורי לדיון התלמודי-הלכתי מונעת למדנות אמיתית ומעודדת פלפולי סרק. 'דורכים במקום', חלק שני

נקודה העומדת בעוכריה של החשיבה התורנית הקלאסית היא הנחת היסוד שהתורה כולה, כפי שהיא לפנינו – הגיעה כך מסיני, מושלמת, "קומפלט".

הרעיון הזה הוא הרחבה של מאמר חז"ל (מגילה יט, ב) שלפיו הקדוש ברוך הוא הראה למשה רבנו דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש, כגון מקרא מגילה. במדרש רבה (ויקרא כב, א) מובע רעיון זה בצורה קיצונית יותר: "מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נאמרו למשה בסיני. שנאמר 'יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא' – חברו משיב עליו 'כבר היה לעולמים'".

קשה לדעת אם המדרש התכוון שמשה רבנו כבר ידע בפועל את כל התורה שבעל פה עד חידושי אחרון התלמידים או שלא בא לומר אלא שהפוטנציאל כבר גלום בתורה, כתא עוברי המכיל בדנ"א שלו את כל האדם שיתפתח בעתיד. ראיה להבנה השנייה היא הסיפור המובא במסכת מנחות (כט ע"ב) שלפיו לרבי עקיבא וחבריו נגלו דברים שלא נגלו למשה. אף על פי כן, התפיסה המקובלת בעולם הישיבות ובעולם החרדי בכלל היא שכל החידושים העתידים להיאמר מצויים היו בתורה בפועל: משה רבנו ידע אותם, ותפקידו של המחדש הוא רק לחשוף אותם.

זכורני בימי חורפי שהייתי מעיין בטעמי המצוות של הרמב"ם ב'מורה', והייתי תמה מאוד: הרמב"ם עצמו מודה שטעמיו אינם מתיישבים אלא עם עיקרי המצוות, אבל לא עם פרטיהן. אין כמעט מצווה שטעמה לא יתנגש עם כל מיני דינים והגבלות שיש בה. תמיד לא הבנתי: לשם מה טרח הרמב"ם וכתב את ההסברים הללו שוודאי אינם נכונים אף לפי דעתו, שהרי הוא יודע שלמצוות יש פרטים שגם הם מפי נותן התורה, ואלו מוכרחים להסתדר עם הטעם.

כיום ברור לי שהרמב"ם ידע את הרעיון הפשוט של התפתחות ההלכה: טעם המצווה היסודית הוא אכן כפי שביאר, אבל במשך הזמן נוספו לה פרטים והגבלות שאינם תואמים את הטעם העיקרי – ואינם צריכים בהכרח להתאים לו. אבל החשיבה התורנית שעליה התחנכתי לא יכולה להסכים בשום פנים עם תפיסה זו. לדידה אין ולא הייתה שום התפתחות בתורה ובהלכה – למעט תקנות חכמים. כשיעקב אבינו למד תורה בישיבתם של שם ועבר הוא עסק ממש באותם דינים ושאלות שאנו עוסקים בהם היום, והשתמש באותם מושגים והסברים. אולי הוא לא השתמש במלים 'חלות', 'גברא' ו'חפצא', אבל החשיבה הייתה אותה חשיבה בדיוק.

כתוצאה מכך הופכת ההתחקות אחר כמעט כל מושג יסוד פשוט לבעיה מורכבת ומייאשת ממש. צא ובקש מבן ישיבה למדן שיסביר לך על רגל אחת מהו שטר, או מהם קניין, גט, חזקה, שליחות, זיקה ושאר מושגי יסוד המופיעים אלפי פעמים בתלמוד. הוא ישיב לך מיד שעל רגל אחת אי אפשר להסביר זאת בשום אופן. למעשה, אם אין לך הכשרה תורנית יסודית אתה צריך ללמוד כמה שנים טובות כדי שתתרגל בכלל לשפה, וגם אז – כולי האי ואולי.

זיקתו של ר' שמעון

אחד הסיפורים על גדלותו התורנית של ר' שמעון שקופ (מחבר ספר 'שערי יושר' וראש ישיבת גרודנא, תר"כ – ת"ש) הוא שלאחר חמישים שנה של הגדת שיעורים, מצאו פעם מאן דהו מתכונן לומר שיעור בישיבתו על המושג 'זיקה' (הדין שקושר את היבמה ליבם, ומחייב אותה להתייבם). רבי שמעון היה תפוס שרעפים ומיוסר לגמרי, וכשהשגיח בנוכחותו של הלה פנה אליו בפתאומיות ולפת את דש בגדו בחוזקה: "תסביר לי בבקשה, אבל הכי פשוט שאפשר, מה זו 'זיקה'?". הסיפור מדהים לכאורה: ענק התורה הלזה כבר עסק בעניין זיקה אלפי פעמים, דש בו ובירר אותו הדק היטב מכל זווית אפשרית, ועדיין אין דעתו נוחה והוא מתחיל הכול מחדש…

אני רואה בסיפור זה דווקא דוגמה לכישלונה של החשיבה התורנית: זיקה לא אמורה להיות מושג מסובך כל כך, וברור לי כביעתא בכותחא שהאמוראים לא העלו על קצה דעתם את כל מה שביקש רבי שמעון שקופ להעמיס במושג 'זיקה'. בימיהם הייתה זו מילה פשוטה ונהירה כשם שנהירה לנו המילה 'טלפון' ואין אנו צריכים להגדרות דקות מן הדקות ולהתפתלויות על פני עשרות עמודים כדי להבין מהי.

למעשה גם לנו העניין היה יכול להיות נהיר ובהיר, אם אך היינו מסכימים לקבל את העובדה שלא כל פרט מפרטי הלכות זיקה היה קיים מראש, וכל המערכת המורכבת הזאת לא נוצקה בבת אחת על ידי מישהו אחד שתכנן הכול עד לפרט האחרון. דיני הייבום עברו שינויים וגלגולים במשך אלפי שנים, החל מיהודה ותמר, עד שהתעצבו בצורתם הסופית הידועה לנו.

הקטע הגדול ביותר – והקשה ביותר – בספר "חידושי רבי חיים הלוי" לר' חיים מבריסק הוא הקטע הדן בהגדרת המושג 'שטר' (פרק ו' מהלכות עדות). הגר"ח מבריסק מתייגע – ממש חבלי לידה – כדי להסביר שם את תפקיד העדים בחתימתם על השטר, ומגיע להגדרות הרחוקות כל כך מן השכל הפשוט (ואף מן השכל הישר), עד שאדם שאינו רגיל לשפה הלמדנית יהיה פשוט נדהם ונרעש לקרוא זאת – אם יצליח בכלל להבין משהו. שְׁאַל אדם מן השוק מה תפקיד העדים בחתימתם על השטר, והוא יענה לך שהתפקיד הוא לתת תוקף וּלְאַמֵּת את הכתוב בשטר. אבל אליבא דהגר"ח – תקשיבו טוב – העדים אינם מעידים אלא על כך שהם חתמו. הא – ותו לא. כלומר: אני חותם על כך שאני חותם.

אל תזלזלו בגדלותו של הגר"ח מבריסק. ההגדרות שהוא מגיע אליהן נובעות מלחצים ומקושיות חמורות המדפנות את דרכו. אבל רוב ככל הקושיות האלו נובעות משום שהמושג 'שטר' הלך והתעצב, הלך ושינה את צורתו במשך אלף שנים ויותר. תחילתו כמסמך פשוט המשמש תוקף וראיה למכירה או הלוואה או גירושין. במשך הזמן התגלו בעיות, נוצרו הבנות חדשות, והשטר נדרש למלא פונקציות שלא יועד להן מלכתחילה, כגון לשמש תחליף לעדי הקיום הצריכים להיות נוכחים בשעת גירושין וקידושין מדין 'אין דבר שבערווה פחות משניים'. צורתו של השטר הלכה ונמתחה, הלכה והסתבכה, עד שהפך למפלצת דינית ממש.

התשובה האמיתית לשאלות רבות היא היסטורית: צריך לבדוק מתי נוצרו דינים שונים, ומה היו המניעים שעמדו מאחוריהם. זה הכול. דומה הדבר למי שינסה להראות כיצד כל הלוליינות המשפטית של אהרן ברק היא גילוי כוונתו המקורית של המחוקק, או כיצד מי שחוקק את החוק האוסר מכירת חמץ בפסח במקומות פומביים התכוון להגדרה החדשה שהעניקה לו השופטת צבן. אין שום צורך להסביר זאת, כי המחוקק ודאי מתהפך בקברו, והשופטים – גם לשיטתם עצמם – הם אלו שלקחו את החוק והעניקו לו עיצוב חדש לפי השקפתם. לדעתם יש להם זכות לעשות זאת, אך הם לא מתיימרים לומר שהם חשפו את כוונת המחוקק המקורית שעד עתה פשוט לא הבינו אותה כיאות.

וכמעשה השטר, כך מעשה הקניין, הקידושין, וכל מושג יסוד הלכתי: כולם עמוסי פרטים, דינים ודקויות, וכולם מסובכים ומוזרים עד להחריד, עד שהלומד שואל את עצמו מדוע שום דבר אינו יכול להיות חלק, הגיוני ופשוט. אחת ההגדרות השימושיות ביותר אצל הגר"ח מבריסק ושאר גדולי האחרונים היא 'גזרת הכתוב': יש גזרת הכתוב דשטרות, גזרת הכתוב דשליחות, גזרת הכתוב דעדות, ועוד ועוד גזרות ללא סוף. למה חייבים כל כך הרבה 'גזרות הכתוב'? התשובה היא שלפי השכל הישר אי אפשר להבין את העניין בשום אופן גם אחרי כל ההסברים המסובכים, ולכן חייבים לפנות אל הכתוב ולשאוב ממנו סמכות, שהרי על הכתוב אין לשאול שאלות, ובכלל לא מנסים להבין אותו בעולם הישיבות. על פי רוב עוסקים הלמדנים בעיקר בהגדרות: עיקר דין השטר הוא גזרת הכתוב ואין מנסים לחפש בה היגיון, לנו לא נותר אלא להגדיר גזרה זו, לתחם את גבולותיה, ולהסביר היכן היא פועלת והיכן לא.

חשיבה כפולה

שכיח הוא שבחורים צעירים המתחילים את כניסתם לעולם ה'לומדות' שואלים את רבותיהם מדוע אין רואים אצל חז"ל או אצל הראשונים את כל ההגדרות המסובכות האלו. מדוע הם לא חשו צורך להסביר במאום את מה שהאחרונים נזקקים למאות ואלפי מילים כדי להגדיר אותו. לומדים מבוגרים יותר לומדים להדחיק את השאלה הזו ולהתעלם ממנה, אבל הצעירים עדיין לא התרגלו.

הכרתי ר"מ שהייתה לו תשובת מחץ לשאלות מעין אלו: אם הרשב"א היה כותב את הכול – מה היה נשאר לי לומר? צחוק בצד, אבל התשובה הרצינית שנוהגים לענות היא שכל הדברים האלו היו פשוטים וברורים לקדמונים לפי עוצם שכלם, והם לא הוזקקו להסברים כלל. כשחכם פלוני חשב על 'שטר' הוא כבר הבין את כל הקטע הארוך בחידושי הגר"ח ברגע אחד. בכך אנו חוזרים בעצם להנחת היסוד שתיארנו במאמר הקודם: חז"ל והראשונים היו גאונים, ענקי שכל, אבל אנו הטיפשים, הבורים והקטנים נאלצים כל הזמן להתאמץ נוראות, אולי בסוף נזכה להבין איזה פירור.

תפיסת עולם זו יוצרת אבסורד מעניין במיוחד בעולם הלומדים: אנשים מתרגלים לפתח חשיבה כפולה. האחת – לחיי היום יום, שבהם הם חושבים באופן הגיוני ופשוט. והשנייה – לעולם ה'לומדות', שבו הם מוכנים לקבל הגדרות מוזרות האחת יותר מן השנייה, ולמרבית הפלא – אפילו במקרים שאפשר להקביל בין מושגים מחיי היום יום ולהבין דרכם את המושג ההלכתי הלומד לא יאהב זאת, ובמרבית המקרים לא יסכים לקבל את ההשוואה.

נתפוס למשל את ההמחאה, שהיא מושג דומה למדי לשטר החוב ההלכתי (לא זה החתום על ידי עדים, אלא זה החתום על ידי הלווה). כל אחד יודע שחתימה על המחאה (צ'ק) מחייבת את החותם בכל סכום הכתוב בה, ואם הוא לא הגביל את ההמחאה למוטב בלבד – יכול כל אחד לתבוע ממנו את הסכום ואף לגייס את ההוצאה לפועל לשם כך. אם אשאל בן ישיבה מדוע בעצם אינני יכול להתחרט ולא לכבד את ההמחאה ("חתמתי – אז מה?!"), מה הכוח שמחייב את הבנק לתת את הסכום למציג ההמחאה, מדוע בית משפט יכול לכפות עליי לשלם אותו – השאלות האלו יעלו גיחוך בעיניו: מה פירוש?! זה דבר המוסכם על כולם: חתימה על המחאה היא דבר מחייב! אינך יכול להתחרט אחרי החתימה. ואם אוסיף ואשאל אותו: "כיצד יכול ראובן להשתמש בהמחאה שכתבתי עבור שמעון? הרי לא הסכמתי מעולם לתת כסף לשמעון". גם על כך הוא ישיב: "מכיוון שההמחאה לא הוגבלה, חתימתך חייבה אותך לתת את הכסף לכל מי שיציג אותה לבנק".

טוב ויפה, בלי שום 'לוֹמְדוּת' והסברים דקים ומסובכים. אבל אם אנסה לקחת את דבריו שלו עצמו ולהסביר עמם את המושג שטר, או שאנסה להשוות את סחירות ההמחאה לדין 'מכירת שטרות' שהוא סוגיה בעייתית וקשה לעיכול – הוא יצחק לי: איך אני מדמה המחאה שהיא 'בסך הכול' הסכם בין אנשים לשטר שהוא מושג 'אמיתי', תורני? הוא לא יוכל להסכים שגם השטר ההלכתי הוא בעצם הסכם בין אנשים, ואין מה לחפש בו 'חֲלוֹתִים' והגדרות שונות ומשונות.

כמו כדור אחד

אף ההסתכלות על כל התלמוד הענק כמקשה אחת, שכל חלקיה צריכים להתאים בדיוק זה לזה – אלא אם כן מפורש בתלמוד אחרת – עומדת בעוכרי החשיבה התורנית.

אפילו ספר שנכתב על ידי גאון כרמב"ם עשוי להכיל בתוכו סתירות אמיתיות שאינן ניתנות ליישוב. בסופו של דבר אדם אינו מלאך, והיכולת לזכור בכל רגע נתון במשך שנים רבות את כל מה שכתבת עד כה, ולדאוג שהכול יסתדר עד הפרט האחרון, היא יכולת הדורשת כוחות על טבעיים. לא כל שכן כשמדובר ביצירת ענק שנוצרה על ידי אלפי אנשים במשך מאות רבות של שנים – אנשים שחלקם הגדול היו בני אסכולות שונות, חיו במקומות שונים, בתקופות שונות, ולא הכירו זה את זה מעולם. הייתכן שכל אלו יכוונו לדעה אחת? ובל נשכח שהתלמוד לא נערך עריכה יסודית: הצורה שלו דומה יותר לפרוטוקלים מהיכלי הישיבות עם עריכה מינימלית.

אכן, אפשר לראות אצל חלק מהגאונים, ואף אצל הרמב"ם, שהם הכירו בעובדה זו. הם ידעו שהתלמוד אינו עשוי מעור אחד ולא סברו שיש להתאים כל דבר לכל מקום. במקומות רבים אין הרמב"ם מהסס לחלוק על סוגיות מפורשות, במיוחד על 'סתמא דגמרא'. צריך אמנם לדעת מה הם הקריטריונים שלו לדחות או לקבל, אבל אין ספק שהוא לא ראה עצמו מחויב לכל מה שכתוב בתלמוד, ואך לשווא הם ניסיונות רבים ליישב את דבריו עם דברי התלמוד במקום שהם סותרים במפורש. אף מרש"י אפשר לראות שהוא סבר שאין להקשות כל כך מסוגיה לסוגיה אחרת, שכן רבים הם המקומות שבהם הוא מפרש משנה או קטע גמרא באופן מסוים, ובמקום אחר הוא מפרש באופן שונה. דווקא נכדיו של רש"י, בעלי התוספות, הם שתפסו משום מה את התלמוד כמקשה אחת, והנחת היסוד האולטימטיבית שלהם היא שכל חלקי התלמוד צריכים להתאים זה לזה בדיוק.

המהרש"ל, מגדולי הפוסקים במאה השש עשרה, מגדיר היטב את תכונתם זו של בעלי התוספות בהקדמתו לספרו 'ים של שלמה'. בעלי התוספות, הוא אומר, 'עשו את התלמוד ככדור אחד', הפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום עד שהוא נראה לנו כחטיבה אחת – מבלי סותר ומבלי עוקר, ונמצא מיושב התלמוד ומקושר.

ואכן, כל המעיין ב'תוספות' ייווכח מיד בתכונה בולטת זו. מושקע בהם מאמץ אדיר וסיזיפי בהצלבת מידע ובהשוואת סוגיות מכל כנפות התלמוד. ומכיוון שבדרך הטבע נחשפות סתירות למכביר – הם מנסים ליישב אותן בכל מחיר. הקביעה כי יש כאן מחלוקת או דעות שונות היא האופציה האחרונה מבחינתם. רבנו תם, גדול בעלי התוספות, משתבח בתשובתו לרבי יוסף מאורליינס כי "אפילו כשיש בתלמוד חייב במקום אחד ופטור במקום אחר אנו מתרצים יפה, כל שכן קושיות אחרות" (ספר הישר, חלק התשובות סימן נ"ו). גישה זו תאלץ כמובן את הנוקטים בה להידחק מאוד פעמים רבות בניסיון לקרב בזרוע את המרוחקים.

ואכן, לא פעם ולא פעמיים תירוציהם של בעלי התוספות קשים ודחוקים מאוד. לפעמים הם מגיעים למסקנות בלתי אפשריות ממש, כמו למשל במקרה ה'כזית'. בשולחן ערוך נפסק ששיעורו של זית הוא חצי ביצה, בעוד כל אחד שראה זית מימיו יודע שלא קרב זה אל זה. אפילו זיתי נובו הגדולים אינם בגודל חצי ביצה, וכל שכן הזית הבינוני שעליו מדברים חז"ל בכל מקום.

מהיכן אפוא נובעת הקביעה שכזית הוא חצי ביצה? מן התוספות, ויש להם סיבה טובה לכך. הם מצאו שתי סוגיות העוסקות בכמות שאדם מסוגל לבלוע בפעם אחת. במסכת יומא (פ ע"א) כתוב שבית הבליעה יכול להכיל אוכל בשיעור ביצת תרנגולת, ואילו במסכת כריתות (יד ע"א) נאמר שאין בית הבליעה יכול להחזיק יותר משיעור שני זיתים. התוספות עשו את החישוב המתבקש והגיעו למסקנה שביצה מכילה שני זיתים. בעלי התוספות קבעו אפוא שכזית הוא חצי ביצה. כנראה שזיתים לא היו מצויים בסביבתם של אותם בעלי תוספות – או שהם הניחו שזיתי ימי חז"ל היו שונים בתכלית – ולכן לא הוקשה להם מן המציאות היומיומית.

רק רבי מרדכי בן הלל, מחבר ספר ה'מרדכי', מתפלא בסוף מסכת פסחים (סימן שס) כיצד אכל הלל הזקן שלושה 'כזיתים' בבת אחת באכילת כורך, והלא אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת?

והנה, באחד מכתבי היד של ה'מרדכי' מופיעה הגהה מעניינת מאוד בזה הלשון: "ולי הכותב אינו קשה, כי ראיתי זיתים בארץ ישראל ובירושלים – אפילו שישהשישה אינם גדולים כביצה" (הודפס ב'קובץ המועדים', מוריה, תשס"ה, עמוד ס"ה). כותב ההגהה אינו ידוע בשמו, אבל הוא בן דורו של רבי מרדכי בן הלל. והנה לנו שוב דוגמה של קנוניזציה: כותב זה, מאז שראה את הזיתים שבארץ ישראל הוברר לו שאין שחר לסברה שגודלו של הזית הוא חצי ביצה והוא ביטל את הסברה הזו – אבל רבי יוסף קארו כבר פוסק את דעת התוספות בשולחן ערוך שלו, למרות שהוא ודאי הכיר זיתים, משום שמבחינתו מה שכתוב בספרי הפוסקים היה חזק יותר מן המציאות. כתוצאה מכך יהודים יראי שמים בימינו נאלצים כמעט להיחנק בשעת אכילת ה'כזיתים' בליל הסדר, למרות הקשיים הגדולים בשיטה זו.

כמדומני שאפשר להוכיח כי נטייה זו להאחדה של בעלי התוספות גרמה להם במקומות רבים להפסיד את ההבחנה בין שני עניינים הנראים דומים במבט מלמעלה, משום שהם אימנו עצמם לאחד ולא להפריד ולהבדיל. ישנם מקומות שבהם בעלי התוספות מסתבכים בקושיות בגלל גישה זו, בעוד שקדמונים אחרים אינם נטרדים בשום קושיה כלל.

גישתם של בעלי התוספות ניצחה והפכה לנחלתם של כל לומדי התורה כבר בתקופת הרמב"ן ואסכולת תלמידיו, וקל וחומר בתקופת האחרונים עד ימינו. למותר לציין שגישת הרבדים של דוד הלבני בספריו 'מקורות ומסורות' אינה מוכרת כלל לחברה החרדית, ומניסיון – יותר מ-99 אחוזים מן החרדים לא שמעו את שמו מעולם ואינם יודעים בכלל על גישה כזו.

אגב: יש להודות שיש בגישת בעלי התוספות גם 'כיף' גדול, שכן הקושיות העצומות שנוצרות בעקבות גישה זו הן אתגרים גדולים למוחות חריפים, ותילי התירוצים שנוצרו במהלך הדורות מראים כי רק השמים הם הגבול ליכולתו של המוח האנושי להראות ששחור הוא בעצם לבן. בענפים אחרים של חקר ועיון קשה מאוד לחדש משהו שלא נתחדש עד היום, אבל בעולם התלמוד יש מלאי קושיות שלא ייגמר אף פעם, משום ששום תירוץ אינו יכול לתרץ באמת סתירה אמיתית. לפיכך תמיד יהיה כר נרחב לבעלי כישרונות להתגדר בו ולהוכיח את גאונותם.

הרים ידיים מן ה'עיון'

נסכם את הנקודות שהועלו בשני המאמרים.

שלוש סיבות עומדות לו ללומד התורני לרועץ: הראשונה היא הקביעה שכל הדורות שקדמו לו – למעט תקופת האחרונים – דבריהם אמת ויציב ואין לו זכות ואפשרות לחלוק עליהם בשום אופן. השנייה היא שכל אלפי הדינים ופרטי פרטיהם התקבלו מסיני במקשה אחת, אין ולא הייתה שום התפתחות. לפיכך כל הסבר של דין כלשהו חייב להתיישב עם אחרון הפרטים, כי הכול בהכרח מתוכנן מראש. השלישית היא שהתלמוד נתפס כעשוי מעור אחד, וחלקיו מתאימים בדיוק זה לזה, אלא אם כן הוא מציין במפורש מחלוקת.

שלוש הנחות יסוד אלו מעמידות לפני הלומד משימה בלתי אפשרית, שכן הוא עסוק כל ימיו בתירוצים לבעיות שהנחות אלו מעוררות, בעיות שהפתרון לרובן ככולן הוא הבנה היסטורית של מבנה התלמוד והתפתחות ההלכה, והשלמה עם האפשרות שהקדמונים יכלו לטעות. דבר זה גורם לתופעה המעציבה שצוינה בתחילת המאמר הראשון: בעולם הישיבות למעשה טוחנים מים. ומה שגרוע במיוחד: הלומד מתאמן לאורך כל חייו בסירוס היכולת להבחין בין אמת ושקר, בין נכון לשאינו נכון.

אסיים באפיזודה בת ימינו: האדמו"ר מגור הנוכחי, הרב יעקב אלתר, קידש מלחמה על לימוד ה'עיון' בישיבות גור. הוא ביטל מגמות, סגר ישיבות, והותיר שכבה שלמה של ר"מים וראשי ישיבות מחוסרי מעמד ותעסוקה. במעשהו זה הוא זכה לקיתונות של בוז ולעג ביהדות החרדית, ואף קומם עליו את כל השכבה הלמדנית בחסידות גור (ויש שם הרבה כאלו). הוא הוצג כעם הארץ הסבור שאין לו לאדם צורך אלא ב'משנה ברורה', ובאמירת 'שניים מקרא ואחד תרגום' ביום שישי – ודי בכך להשכלתו.

אין לי מושג מה היו שיקוליו של הרב אלתר במעשה דרסטי ורדיקלי זה, אבל ייתכן שהוא פשוט זיהה את חוסר התוחלת בלימוד הישיבתי הקלאסי, והחליט לנקוט צעד אמיץ שראוי דווקא להערכה.

פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון שבת הגדול 2 - אייר תשע"ב, לא שחור-לבן / קולות מושתקים מן החברה החרדית ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. אדני צבאות

    עכשיו לא נותר לנו אלא לחכות לתגובתו הפבלובית כמעט של הרב ישעיה שטיינברגר שיאץ להגן אוטומטית על דרך הלימוד הישיבתית של הישיבות ה"קדושות" שאת משנתן הוא עמל להנחיל לילידים הפרימיטיבים של ישיבות ההסדר במימונה האדיב של קרן וולפסון (שמעולם לא העיזו בחוצפתם לממן תוכנית דומה לנכדי מר וולפסון שלמדו בישיבת נר ישראל – ולא במחלקת הלמדנים).

  2. בדור שלפנינו היה גאון אחד שפיתח את שיטת ההאחדה למימדים בלתי נתפסים, הוא הגאון הרוגוצ'ובי, בסדרת חיבוריו הנקראים "צפנת פענח". הוא לקח לעצמו כשיטה את דברי התוספתא בסנהדרין "שכל התורה ענין אחד", והקו שהוא פיתח הוא שכל ענין שהוא בכל התורה כולה, יש לו קשר פנימי עם כל ענין אחר, כי התורה כולה היא מקשה אחת (עד אליו היו מחברים שונים שהתסכלו כך על התורה מבחינה רעיונית, כמו מהר"ל מפראג, אבל לא באופן מעשי). המסקנות שלו לפעמים מפתיעות ולפעמים עגומות, בכל אופן אפשר להתפעל מהבקיאות מהדהימה שלו, לפני עידן המאגרים הממוחשבים.

  3. יפה הערת על הקשר בין הביצה והזית, ויפה השתתפת בצערו של ירא השמיים בליל הסדר, אבל בלהטך להסיח עצמך מדרכם של בעלי התוספות שעשו התלמוד ככדור, עשית דבריך שלך טלאים טלאים, בחינת 'מי ששנה זו לא שנה זו', ושכחת את שהבאת בעצמך ממסכת יומא שבית הבליעה מכיל ביצת תרנגולת. מה אפוא עניין המתמטיקה של בעלי התוספות למצוקת הַגְדָלִים? הרי בכל מקרה תקועה במורד הגרון ביצת יען!
    ועוד: אז שבוע וחצי אחרי שפגשת את "גישת הרבדים" של "דוד הלבני" אתה מצר על כך ש99% מהחרדים לא שמעו עליו? אוי אוי אוי. עמך אנו בצערך. איך זה ששכניך לא מכירים את הפלא הנשגב הזה שאתה באקדמיותך חשפת? משול אתה לסטודנט כושל לרפואה, שגילה יום אחד את ה"אור" שבהומיאופתיה ומספר לשומעיו המשולהבים ש99% מהסטודנטים לרפואה לא שמעו מעולם על ר' שמואל האנמן ועל היסוד הנפלא שלו ש"דומה בדומה יתרפא". איי איי איי. לאן הגענו…
    להבא, זיסקייט פתטי שלי, תן נא את הקרדיט ל"שיטת הרבדים" ל(הרב) ד"ר פנחס היימן שהגדיר אותה, למען לא תוצג קבל עם ועדה כעם הארץ דאורייתא.

  4. ישראל לבקוביץ.

    מצוקת הגדלים נובעת מכך שיש שתי סוגיות סותרות, משום שכנראה הגדרת האוכל הנכנס לבית הבליעה אינה דבר הניתן למדידה מוחלטת. ואין שום צורך ליישב אותן ביחד ולהפוך את הזית למפלצת, זהו בדיוק מה שטענתי.
    לא באתי לטעון ששיטת הרבדים היא המזור לכל בעיה. אני מודה ומתוודה שאינני מכיר אותה באופן יסודי. אני רק ציינתי שעולם הישיבות אינו מוכן לשמוע על שום גישה אחרת. והבאתי את הלבני כדוגמא, שכן ספריו נתפרסמו מאוד. אני רואה שאכן טעיתי ושייכתי את 'שיטת הרבדים' למי שאינה שייכת לו, הגם שהלבני אימץ את הרעיון שרובו של התלמוד נערך על ידי הסתמאים, וכו'.

  5. עוכר ישראל
    מעולם לא למד באמת…

  6. ר' ישראל היקר. משום מה כקורא נאמן של גיליון שבת פספסתי את המאמר היפה הזה. עכשיו קראתי אותו ושמחה גדולה קפצה עלי. יישר כוח. אכן כן אני זוכר את עצמי יושב בשעורי הרב ליכטנשטיין מממשיכי שושלת בריסק, כבחור ישיבה צעיר, ולא מבין מה הוא רוצה ממני בהקשותו תוספות מברכות לתוספות מעוקצין. לאט לאט עם השנים הבנתי שהבעיה היא לא אצלי אלא בשיטה. עמדתי על דעתי והבנתי שאכן ההנחה שהכל ניתן מהשמיים למרע"ה. הרב סולוביצ'ק במאמרו איש ההלכה, בנה את התאוריה ה'רוחנית' סביב העניין. ובאמת ככל שקראתי שוב ושוב את הדברים הבנתי שאין זו דרכי. בהמשך הדרך כשזכיתי ללמוד אצל הרב שג"ר זצ"ל ואח"כ וכשנחשפתי למחקר התלמודי, הבנתי את עניין התפתחות ההלכה. דא עקא, וזה עיקר דברי אליך, שאין להאשים את בעלי התו' וממשיכי דרכם. שכן מה שהתו' עושים לתלמוד, התלמוד עצמו עושה לספרות התנאית, ודי לחכימא ברמיזא. ואם נמשיך את העניין – גם התנאים עושים אותו דבר לתורה….ואכמ"ל.
    אלא מאי? כשעמדתי על דעתי הבנתי שזוהי הצורה בה במסגרת מסורתית שמקדשת את כתבי העבר [קנוניזציה כבר אמרנו…] זו הדרך לחדש. ואין לזלזל בכך שהרי אם נמחק את הקומה הקודמת יצאנו נפסדים מכאן ומכאן. ואכן טענתך על איבוד הצפון צודקת. ולכן הבנתי שיש לקרוא את התלמוד כיצירה ספרותית. ובניגוד לקביעתך שאין עריכה בתלמוד, טענתי היא שאדרבא, סתמא דגמרא היו בעלי כושר עריכה ספרותי מדהים. ואין כאן פרוטקול אלא סיפור. אתה מכיר את הבדיחה היהודית על הכומר שרצה ללמוד גמרא והרב בחן אותו ושאל שניים ירדו בארובה וכו'…זה מהות העניין. הסתמא משחק בלוגיקה בצורה חופשית לחלוטין כדי לומר את הרעיון שלו! החיוך שעולה על שפתי בלימוד כל סוגיה בוודאי היה על שפתייהם של הסתמאים. אחרי שמגלים את זה כבר אי אפשר ללמוד סוגיה בלי לעלות על העניין.
    מדהים שרבי חיים נחמן ביאליק עלה על הרעיון וכתב מאמר מכונן על הלכה ואגדה. אפשר למצוא אותו בפרוייקט בן יהודה באינטרנט. מאמר חובה.
    ואת אותו חופש יצירה היה גם לתנאים בדורשם את המקרא.
    אלא מאי? השאלה אם הראשונים ואולי גם חלק מהאחרונים הבינו את המשחק או לא. בכל מקרה אם לומדים בדרך שאני מציע [וכבר יש כמה בתי מדרש כמו הרב צוריאל וינר משילה, והרב סמט מלוד, ואף במחקר מתחילים להבין את העניין, ואי"ה ויזכני אצליח גם אני לכתוב על כך] מבינים שבכל סוגיה יש כמה אמירות רעיוניות אגדתיות בלשונו של ביאליק. והסוגיה הולכת ותופרת בניהם, לעתים מכריע, ובד"כ בסגנון שהיום היינו קוראים לו פלורליסטי, יוצרת מבנה חדש שמכיל בתוכו את מרכיבי השיטות השונות. הראשונים ממשיכים את המגמה הזו באותה שפה לוגית למדנית [הרמב"ם, לאחר שפירק את כל החומר התלמודי משני התלמודים והתנאי הרחב, הרשה לעצמו לבנות מבנה חדש ללא דין ודברים, כאמורא חופשי. הוא לדעתי הבין אך חשב בכלים של חשיבה הכרחית, ולכן ניסה 'לסגור' את התושב"ע] . ומידי פעם ממציאים מערך חשיבה חדש כמו זה של התוספות. או כמו בית המדרש הבריסקאי. בן אם הם היו מודעים למשחק שדרכו היו מחדשים הלכות כמו מיטב הרפורמיים…, ובין אם לא היו מודעים, מה לי הכא מה לי התם, הגענו לאבסורדום.
    מה הפתרון?
    ללמוד את הסוגיה ואח"כ את הראשונים והאחרונים בעיניים שאני מציע כיצירה ספרותית. כמובן עם הנחות ייסוד מחקריות מצד אחד, ומצד שני עם חופש יצירתי משלנו.
    ואי"ה עוד אעמוד על הדברים ואסביר אותם לעומק.

    • כשהתורה שלימה - היא משיבת נפש

      בס"ד ח' בטבת ע"ד

      לשמוליק – שלום רב,

      העובדה שכבחור ישיבה צעיר לא הצלחת להבין את שיעוריו של הרב ליכטנשטיין, מצערת מאד, אך אין בה כדי ללמד שהשיטה אינה טובה.

      גם אני בשיעורי הפיסיקה בתיכון לא הצלחתי להבין מה האדון איינשטיין רוצה ממני ב'תורת היחסות' שלו, ובכל זאת לא הגעתי למסקנה שיש בעיה בשיטה. אני הסקתי שאני אישית פחות מתעניין בדברים מופשטים ויותר מתעניין בדברים שיש להם השלכה מעשית. ואף בלימודי בישיבה התחברתי יותר לתלמוד שמביא לידי מעשה, בתחום ההלכה, וללימוד הבונה השקפת עולם מסודרת, בתחום המחשבה ואורחות החיים.

      שיטת הלימוד הבריסקאית, החותרת למצוא את העקרונות המנחים העומדים ביסודם של פרטי ההלכות, יוצאת ממקום אמיתי. הבנת העקרונות המופשטים מסייעת לעשות סדר מחשבתי בים של פרטי ההלכות. דרך לימוד זו עולה יפה בצירופה לדרכם של הראשונים והאחרונים שחתרו לירד לפשטם של המקראות ודברי חז"ל ולהסיק מהם אורחות יושר.

      וכך הנחה הרבי מקוצק את חתנו הגאון רבי אברהם מסוכצ'וב שלא יסתפק בעיון בסברות, אלא ירבה לעסוק 'בפשט ובבירור השיטות' (כנזכר בהקדמת 'אגלי טל'). אף הראי"ה קוק בלומדו בישיבת וולוז'ין, אף שנשא ונתן עם הגר"ח מבריסק, ינק בעיקר מתורתו של הנצי"ב, שהרבה לעסוק בפשוטו של מקרא, במקבילות לסוגיות התלמוד בירושלמי ובמדרשים, בהבדלי הגירסאות ובדברי הגאונים, וכידוע הרבה סתומות ברמב"ם מתבארות על ידי שיטות הגאונים שמתורתם ינק.

      כשעוסקים בתורה מתוך הכרת מרחביה ומיגוון שיטותיה – אז הלימוד מאיר את העינים ומשמח את הלב!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ישראל לבקוביץ

      שמואל, נראה לי שאתה עושה סניגוריה גדולה לתנאים והאמוראים, אבל הם לא חלמו על הכיוון שלך.

      • מיכאל שינדלר

        שמואל היקר, אוקיי קיבלתי. גמרא בסנהדרין אינה מוכרחת לעלות בקנה אחד עם רעותה בערכין וכדו', אף אם בעלי התוספות ושאר הראשונים סבורים שכן, איננו כפופים להם בלא פקפוק. הנקודה היא שבתורה היהודית ולמעשה בכל דת כשתעלה לסמכות מוקדמת תמיד תגיע לשלב שתוכרח לקבל מרות של סמכות מסויימת בלא ערעור ופקפוק, גם אם תאיך האפורים מזדעקים כנגד ההגיון שנכפה ע"י אותה סמכות, שאם לא כן נשמטה הקרקע מתחת רגלי כל אמונה, ובנידון דידן, אם נניח שאיננו מוכרחים לקבל את שיטת הראשונים משום שהלוגיקה אומרת אחרת, ולא משנה מידת גדלותם, למה שלא נערער גם על דברי האמוראים כשלפעמים גם הם ע"מ לתרץ סתירות ותמיהות מקרבים ודוחקים בכח הזרוע משניות (הגמ' בכתובות דף צ"ג ע"א היא דוגמא טובה לכך. פירוש הגמ' תמוה וקשה ופרופ' ישראל אומן תירץ את המישנה באופן אחר עפ"י איזה יסוד מתמטי שהגה, ובכלל לא חסירות דוגמאות, כמעט בכל דף בש"ס הגמ' מעמידה את ד' המישנה במקרים רחוקים שלא נזכרים ברמז במישנה) ואולי לשיטתך אין הכי נמי, גם לדבריהם איננו כפופים בהחלט, אז אם כן מה יכריחנו לקבל את מרות המישנה בבי' דברי התורה ללא ערעור, אולי גם שם ננהג בעצמאיות ובמקום שפירוש המישנה דחוק ניישב את התורה בצורה מרווחת יותר, למשל אולי הדין "יד תחת יד" הוא כפשוטו ונתרץ את הייתור שמכוחו הגמ' בב"ק מכריחה שכוונת הפס' לממון, ולמקרה שלא שמת לב הגענו כבר לפוזיציה של הצדוקים שקיבלו רק את התורה שבכתב, אבל הרי למה לא אם אנו מערערים על דברי האמוראים שלא נערער על דברי התנאים, מדוע להחליט שווקא ההפרש בגדולתם של התנאים מהאמוראים גורם שדבריהם יעברו בלא פקפוק ולא הפרש הגדולה בין הראשונים לתנאים, בקיצור הנקודה היא אחת: גם לשיטתך שדברי הראשונים אינם מחייבים אותנו משום שסברתך טוענת כך בתוקף – לא תוכל לערער על דבריהם כמלא הנימה, אחרת נוצר תקדים מסוכן שאין שום סמכות מחייבת אם הדברים לא תואמים את השגת השכל.

        וכעת לגופם של דברים: מה שכתבת שעיון הלומדות בצורתו הנהוגה כיום מביאה למחוזות רחוקים שאותם לא שיערו אבותינו ורבותינו, אני כבחור ישיבה שמכיר מבפנים מסכים איתך באופן חלקי, אבל בתור בקי בנושא בוודאי אתה מודע שישנן שתי אסכולות שונות במהותן בדרכי הלומדות, ודבריך נגעו רק לאחת מהן – הידועה בעולם הישיבות כשיטת בריסק, שם במוצהר טוענים שאין התורה צריכה להתאים לשכל אלא הפוך – השכל צריך להתרגל לסברות התורה, ולכן שיטתם ידועה בתור שיטת ה"וואס" (=מה) ולא ה"פרוואס" (=למה), אבל בניגוד לדעה הרווחת זאת לא הדרך נפוצה והשלטת בישיבות, שיטה לא פחות דומיננטית היא שיטתו של מרן הגאון רבינו שמעון יהודא הכהן שקאפ זצוקללה"ה זיע"א ודווקא שם החתירה היא בדיוק לזה – להפשיט ככל האפשר את דיני התורה עד שירגשו הרגשה שכלית ויתבררו בצורה הטובה ביותר, והמעניין הוא שבנוגע למה שהערת בכתבה על התפתחות שתי גישות הבנה – אחת של הלומדות ואחת בחיי היומיום – אצל מרן זיע"א גם מאורעות חיי היומיום עברו בכור ההיתוך של ההבנה החודרת והמעמיקה, דוגמא לכך יש בספרו שערי יושר ח"א שער ג' פרק ד', שם לאחר שביאר ביאור עמוק מדוע רובא דאיתא קמן אינו מברר כלל את המציאות ע"י הסתברות, הוא כותב דבר מדהים – שגם בכרטיסי הגרלה כשישנם תשעה כרטיסים על שם אחד וכרטיס אחד על שם אחר – סיכויים של השניים לזכות הוא שווה לחלוטין, ונכתוב בתמציתיות את ההגיון, ההבנה הפשוטה אומרת שהרוב יזכה ולא המיעוט, אבל כאן הרי רק כרטיס אחד יוצא ואין שום רוב על יציאתו של הכרטיס שיצא לבסוף משום שבניגוד לדיינים שם החלטת הרוב מושפעת מכל הרוב, שהרי ישנם שני צדדים – נניח אסור ומותר – ויש רוב להיתר או האיסור, בכרטיסי ההגרלה כל אחד ואחד מהכרטיסים הוא צד מצדדי הספק ואיך יוכל להוות רוב לצד אחר, אלא שיש לבעל דין לבוא ולומר שהגם שאין הרוב יברר איזה אחד מתשעת הכרטיסים יצא מ"מ יהוו רוב לומר שלא יצא הכרטיס של בעל האחד, אבל אם כן אותו רוב יגיד על כל אחד מהכרטיסים של בעל התשע שהוא לא יצא ומכיוון שיוצא רק כרטיס אחד ועל כל אחד ואחד מהעשרה יש רוב כנגדו שלא יצא אלא אחד מכל התישעה האחרים – כולל כרטיסו של בעל הכרטיס האחד – מבחינה לוגית סיכויים שווה לזכות. והגם שאין ההגיון מושלם ויש עדיין מקום לחלוק (ובאמת מרן עצמו בחידושיו למס' כתובות סי' י"ד חזר בו חלקית מהווארט הזה)עדיין זה ממחיש שמה שהשכל הפשוט תופס כמובן מאיליו ההעמקה בתורה מביאה גם להעמקה בחיי היומיום ומראה שלא כל מה שהשכל הפשוט תופס בהכרח נכון מבחינה לוגית. הייתי מוכיח כך גם לגבי שטר אבל אין כאן מקום להאריך.

        ואחתום בברכה שכל המזרחיסטים יזכו למצוא את האור האמיתי המונח בטווח זריקת אבן ממרכזי ההוללות שלכם.

  7. מיכאל,היה מעניין לקרוא על ההבחנה שעשית בין שיטת ר' שמעון שקופ לבין שיטת ר' חיים

    לגבי חתימת דבריך, קבל שני מבזקים:

    1.הציבור הדתי לאומי כבר לא מכונה "המזרחי" אולי 30 שנה, זה אנרכוניסטי בדיוק כמו לכנות ליטאים כיום כ"מתנגדים"

    2.בציבור הדתי לאומי כבר כמה עשורים יש מרכזי תורה ותלמידי חכמים ראויים לשמם במספרים גדולים ומכובדים שלא הולכים לשום "מרכזי הוללות" אלא עוסקים בתורה בין בר' חיים ובין בר' שמעון

    כדאי להתעדכן במה שקורה בציבור הדתי לאומי מעבר לתעמולה הכתובה בתעמולון יתד נאמן

    עצה טובה קמ"ל

    • המזרחי נוסד על ידי הגאונים רבי יצחק יעקב ריינס ורבי שמואל מוהליבר, שהיו מגדולי דורם. עם המזרחי נמנו רבנים מופלגים ובהם: רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, רבי משה אביגדור עמיאל, רבה של ת"א, ורבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ורבים אחרים.

      הרב ריינס כתב ספר 'חותם תכנית', דוגמאות מספרו הגדול 'בים דרך', שבו הסביר את דרכי ההגיון התלמודי [ניתן לצפיה ב'היברובוקס'].

      אף הרב עמיאל עסק בהסברת ההגיון התלמודי, בספריו: 'דרכי משה ח"א – דרך הקודש'; 'דרכי משה ח"ב – דרכי הקניינים' [ניתן לצפייה ב'היברובוקס'], ובספרו הגדול 'המידות לחקר ההלכה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש. צ ,יישר כח על המידע

        אני מסופק עד כמה אנשים כמו המגיב מיכאל יכולים להשתכנע אבל יפה עשית עבור המגיבים שדעתם מיושבת שלא רואים את העולם דרך המשקפת של היתד

        אגב אין לי שום בעיה כמובן עם הזדהות עם הכינוי "המזרחי" ומה שהוא מייצג על גדולי מקימיו ומשתייכיו שהזכרת שוודאי לא צריכים לקבל אישור מאף אחד

        ההערה שלי על המזרחי הייתה להציב מראה מול תגובתו של מיכאל שתראהעד כמה הוא לא יודע מימינו ומשמאלו על הציבור אותו הוא מבקר

      • הרב עמיאל הוא תלמידו של הגר"ש שקופ זצ"ל.

  8. מרכז ההוללות

    מיכאל,

    אתה באמת רוצה לומר לי שאם יהיו עשרה כרטיסים להגרלה של מליון שקל, ויציעו לך לקבל אחד בחינם או תשעה בעד מאה שקל, אתה תיקח את האחד מפני שיהיה חבל לך על המאה שקל, שהרי הסיכוי לזכות, לפי דבר התורה הפורימי שהבאת, הוא "שווה לחלוטין"? תרשה לי לנחש שאפילו אתה לא כזה מטומטם, ושגם אתה מבין ש"מבחינה לוגית סיכויים שווה לזכות" הוא קשקוש מוחלט.

    ואגב, בעיצומם של ריקודי הפריצות בבני עקיבא נמסר לי פתק – רגע רגע, אני צריך לשרוק כאן לאיזו בחורה – שתמחול לעיין בחוו"י סימן ס"א ותראה שלפי הגיון הקרומקייט שלך ברור שאין בעיה בהגרלה שהיתה שם, לפחות בציור הראשון.

    • י"ב הצעדים

      בעניין הפיס, נראה לי שצודק ר' מיכאל שינדלר, שעדיף לקבל כרטיס חינם ולא להוציא 100 ש"ח על תשעה כרטיסים.

      המחשבה שכל כרטיס נוסף מביא את האדם לסיכוי גדול יותר לזכות, מסוכנת. השבוע ישקיע 100 ש"ח, בשבוע הבא – 150 ש"ח; בעוד שבועיים – 200 ש"ח, עד להתמכרות ללא מוצא. כאשר כל כישלון יהווה תמריץ לנסות להשקיע יותר.

      האמת היא שאין הבדל ממשי בין כרטיס אחד לתשעה. הן סיכוי של 0.0000009% והן סיכוי של 0.0000001% – שוים מהבחינה המעשית לאפס.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: תגובות לגיליון שבת הגדול II « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגליון שבת הגדול II « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: