הוא והיא / רפאל זר

לבני נַפְתָּלִי ולכלתי עֵדֶן
שבאו השבוע בברית הנישואין

סוגיית מכירת הבתים המפורטת בפרשתנו נחתמת בפסוק: "וּשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם" (ויקרא כה, לד). הנושא בפסוק הוא השדה, שהוא שם עצם זכרי. שדה זה נמצא בתוך מגרש, שאף הוא שם עצם זכרי, ובהמשך הפסוק מצוין כי אין למכור שדה זה (או מגרש זה), מכיוון שהוא אחוזת עולם ללויים.

אבל המילה "אחוזה" היא שם עצם נקבי, ועל כן היינו מצפים, לכאורה, למילת הגוף "הִיא", כך: "כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הִיא" (או: הִוא, בכתיב המקובל בתורה). והנה מנחם בולה בפירוש 'דעת מקרא' כאן מסביר: "הוּא – הַמִּגְרָשׁ שֶׁמִּסָּבִיב לָעִיר". המגרש הוא אחוזת עולם ללויים. ובכל זאת מצאנו כמה כתבי יד מהמאות הי"ג והי"ד הגורסים כאן: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הִיא. על פי גרסה זו, מילת הגוף הנקבית "הִיא" מצביעה בהכרח על האחוזה.

המסורה של כתב יד ירושלים שסימנוֹ 5702 240, מציינת בגיליון: "הוא – ד' מטעי', וסימנהון: והיה לאהרן, והיתה לאהרן, ושדה מגרש, והביא האיש את אשתו" (ראו תמונה. סימני הפיסוק מיָדִי). פירוש: בארבעה מקומות במקרא הגרסה הנכונה היא "הוּא", אך יש הגורסים שם "הִיא", והם טועים ("מטעי[ן]"). דרכה של המסורה להפנות את הקורא לפסוקים המתאימים היא ציטוט קצר מתוך כל פסוק, בהנחה שהקורא יכיר את הפסוקים על פי ההפניות. הנה אלו הם שלושת הפסוקים האחרים, לבד מפסוקנו: "וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא…" (שמות כט, כח); "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם" (ויקרא כד, ט); "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה, טו).

בפסוק הראשון שמציינת המסורה מתבקש לכאורה "היא", כי המילה סמוכה ל"תרומה", שם עצם נקבי. על כן רש"י מציין שם: "כי תרומה הוא – החזה והשוק הזה", וכוונתו לחזה ולשוק הנזכרים בפסוק הקודם. בפסוק השני מתבקש לכאורה "היא", בהמשך למילה "היתה" שבתחילת הפסוק, הקשורה בלבונה שנזכרה שני פסוקים מעלה. על כן מפרש רלב"ג שהמילה "הוא" קשורה בלחם הנזכר אף הוא שני פסוקים מעלה. בפסוק השלישי מתבקש לכאורה "היא" בשל הסמיכות למנחת הקנאות. ורש"י מדייק: "כי מנחת קנאת הוא – הקמח הזה. 'קמח' לשון זכר".

מטרתם של בעלי המסורה כאן הייתה חיזוק הגרסה "הוּא" מפני הגרסה "היא" שאיימה לחדור אל נוסח המקרא ולשבשו. ומהפרט לכלל: לא באה המסורה לעולם כי אם לשַׁמֵּר את נוסח המקרא, כדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון בהר תשע"ב - 770 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: