דיסהרמוניה נפלאה / תום שטיבר

תערוכה חדשה במוזיאון ישראל מציגה דיוקנאות פרי יצירתו של פרנק אוארבך הבריטי, שידע להפוך את חוסר הסימטריה לאמנות של ממש

מבחר קטן ומקסים מרישומיו והדפסיו של אחד מחשובי האמנים העכשוויים בבריטניה, פרנק אוארבך, ממלא מבואה קטנה במוזיאון ישראל. בתערוכה "פרנק אוארבך: דיוקנאות על נייר" שנפתחה לא מכבר מוצגים עשרים פורטרטים של קרובי האמן מן השנים 1980-1998, החל מדיוקן אשתו ועד אלו של קולגות מתחום האמנות, ביניהם לוסיאן פרויד ולאון קוסוף.

בתצוגה, אמנותו המופשטת למחצה של אוארבך מביאה עמה מתח וסערת רגשות ומאידך גיסא גם שקט, איפוק ותום. שילוב מיוחד זה מעניק ליצירות חיות, ומתוך כך אף הזדהות עם הדיוקן האבסטרקטי.

אוארבך, בן למשפחה גרמנית-יהודית, נולד בגרמניה בשנת 1931, סמוך לעליית המפלגה הנאצית לשלטון. כשהגיע לגיל שמונה, ערב מלחמת העולם השנייה, החליטו הוריו לשלוח אותו ללימודים בבריטניה. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראה אוארבך את אביו ואמו, שכן השניים חזרו לגרמניה ונספו באחד ממחנות הריכוז של הרייך. את השכלתו והכשרתו האמנותית קיבל בבית הספר סיינט מרטין לאמנויות ובקולג' המלכותי לאמנות שבלונדון. תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בשנת 1956 ומאז הוא חי, עובד ופועל בכל העולם ובעיקר בבריטניה.

בהוויית האמנות התוססת של אנגליה בכלל ושל לונדון בפרט, תופס אוארבך עמדת מפתח כאמן דיוקנאות באמנות הבריטית העכשווית. שמו מצוין באופן עקבי לצדם של ציירי פורטרט ידועים ופורצי דרך כלוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון. ואכן, ההתבוננות האמנותית בנפש האדם, ביצריה, בייסוריה, בשלוותה ובמסתורי לבה דרך הדיוקן הפכה לשלב חשוב ומהפכני באמנות הפוסט-מודרנית בעולם כולו.

אף שעיסוקו העיקרי של אוארבך מתרכז סביב חזותו של האדם, יצירותיו המוצגות בתערוכה בירושלים לא מייצגות את סגנונו האמנותי על פי רוב.

גירוד פילוסופי

בשיטתו המפורסמת, משתמש האמן בקווים גסים, בצבעי שמן חזקים וכהים, במשיכות מכחול עבות, בשכבות נערמות ובטכניקת 'הגירוד' המזוהה עמו. בעבודותיו נוהג אוארבך למרוח כמויות אדירות של צבע בשיטה הנקראת בשפת האמנות "אימפסטו" – שימוש בצבע סמיך בשכבות עבות. לאחר המריחה הוא מתחיל לקלפן, או במילים אחרות לגרד אותן מהיצירה, ועל ידי כך ליצור את קווי המתאר הדרושים לו. דרך גירוד זו מתארת למעשה את האדם על ידי מה שאין בו. כלומר, קווי המתאר המגדירים את פני הדמות ביצירה נעשים על ידי קילוף השכבות הקיימות שלה. אף על פי שנותרים בדמות חללים מלאים בשכבות של צבע התיחום שלה הוא ריקני, ובעצם הגבול האנושי שלה, מה שמבדיל אותה מהכלל, הוא התכונות שהיא אינה נושאת והמהות שחסרה בחייה.

כך גם בציורי הנוף העירוני שמציג אוארבך. הפערים הנוצרים בשכבות הצבעים המסיביות מעניקים ליצירה נפח תלת-ממדי וכמעט פיסולי. אמצעי זה עוזר לאמן להעביר את הדרמטיות הגדולה בציוריו האורבניים.

בסדרת ציורים שעליה עבד בין השנים 1952-1962 עסק בחללים של אתרי בנייה, תשתיות ובניינים שנבנו בלונדון על גבי ההריסות ממלחמת העולם השנייה. התעניינותו בנושא רגיש זה של התחדשות מתוך ההרס מציגה את הפן האבסטרקטי והייחודי בעבודות הנוף שלו. בדרך א-סימטרית וקיצונית בחר אוארבך להציג ארכיטקטורה "אבודה" ומורכבת. ההקלה הגדולה והתקווה לחדֵש מתחברת עם האסון וההרס ויחד הם יוצרים קונפליקט המתבטא נהדר בעבודותיו. אוארבך השתמש בדימוי של קריסת קווים גיאומטריים מקבילים כדי ליצור בעתה ופחד, אובדן של האמיתות הבטוחות והמוכרות. בצורה זו נראות עבודותיו של אוארבך כמעין אסון טבע – חורבן והתחדשות באותה הנשימה.

דיוקנאות מעיקים

כאמן פיגורטיבי במחצית השנייה של המאה העשרים, זרם אוארבך עם המהות הפוסט-מודרנית והתמסר לה. האמנות החדשה ניסתה להתרחק מיסודות הטוטאליות שהתקיימו בתקופה המודרנית, ולהגדיר את עצמה מחדש על ידי 'סימון גבולות' חדשים וניתוץ הערכים שעליהם נשענה החברה עד אז. אחד המושגים השולטים באמנות המודרנית, שאותו ניסו להוקיע בפוסט-מודרניזם, היה הקבוצתיות, השיתוף וסולידריות. כחלק מהמחאה התחילו אמנים להתמקד בדמות האדם האינדיבידואלי ולנסות למקם אותו מחוץ למנגנון החברתי הטבוע באישיותו.

בבריטניה של אחרי המלחמה, ניתן להבחין בהתמקדות זו בנפש היחיד ביצירותיהם של האמנים הפוסט-מודרניסטים. המפורסמים שבהם, פרנסיס בייקון, לוסיאן פרויד ואוארבך, ידועים בזכות הפורטרטים החדשניים שלהם ולרוב מוזכרים בנשימה אחת, כעמיתים לאידאל אמנותי משותף.

כל אחד מהם נהג להשתמש בשיטה, בתהליך ובחומרים שונים על מנת להעביר מסר ברור: נפש האדם היא בעלת יסוד חונק. אין בה שלמות והאמת שלה היא העיוות שקיים בה. באופן זה, הפורטרטים של בייקון נראים מרוחים ומחוקים באזור הפנים, פרויד משתדל להציג בדיוקנאותיו רק את הכיעור של המודל שלו ואוארבך עורם כמויות אדירות של צבע שמן, מגרד את חלקן ובורא דמות מעורפלת ומבולבלת, בעלת נוכחות חזקה. דיוקנאות אלו מעיקים על הצופה. הם רחוקים ממנו וקשה לו להזדהות עִמם שכן הם מציגים צד מכוער שהוא אינו נוטה לראות בהביטו על עצמו דרך המראה. הלם ומבוכה אלו משיגים את מטרתו של המרד הפוסט-מודרניסטי.

יפים אך לא סימטריים

על אף המעמד המיוחד שיצר לעצמו אוארבך בבריטניה ובעולם, איפוק קודר ומרירות אינם המוטיב היחיד ביצירותיו. רישומיו מוכיחים שהוא אמן רבגוני וכי הוא מיטיב להתנסות בסגנונות השונים בתכלית ובתוכן.

את הראייה הפסימית האופיינית לו לא מביע אוארבך בפורטרטים ובהדפסים שהוא יוצר, ביניהם גם העבודות המוצגות עתה במוזיאון ישראל. דווקא בהן באה לידי ביטוי אווירה הפוכה מזו שמעבירות עבודות השמן שלו.

מדי שבוע נהג אוארבך להזמין אורחים קבועים לסטודיו שלו בלונדון ולרשום אותם. כך, במשך עשרות  שנים הוא צייר את חבריו, עמיתיו ובני משפחתו וגילה בהם עוד ועוד בכל שבוע. על כך אמר אוארבך כי היכולת שיש לאדם, ובמיוחד לאדם הקרוב אליך בנפש, לשדר אווירה שונה ומשתנה כל יום מחדש ולהוסיף לאופיו אינספור רבדים מרגע לרגע מדהימה ונוסכת השראה בקרבו של האמן.

בתערוכת המוזיאון ניכרת ההשפעה הטובה והרגועה על המתבונן. משיכות הפחם והעיפרון ברובן מעגליות, מה שיוצר אצל הצופה תחושת שלווה אינסטינקטיבית. כשם שאנו תרים אחר המעגליות בחיינו, כך אנו מחפשים אותה גם בעבודות האמנות. מחזוריות החיים גורמת לנו להרגיש ביטחון וכך גם הקו המעגלי ביצירה. כמו כן משתמש אוארבך ברישומיו ברקע לבן בוהק, וכך בכל העבודות נוצר ניגוד חזק בין הקווים לבין הרקע. מאחר שהלבן מתקשר אצלנו אסוציאטיבית לטוהר, שקט ועדינות, הקווים השחורים מקבלים נופך חי לצדו ומאירים אותו אף יותר.

לעומת זאת, העבודות מציגות קווים כפולים ו"תוהים", כאילו גישש האמן אחרי קו המתאר הנכון לדמות היקרה היושבת מולו. ריבוי הקווים יוצר בלבול ומבוכה קלה. יחד עם זאת, הפורטרטים מצוירים בקו לא גמור, כלומר בקו שיוצר צורה חסרה והוא מנותק בקצותיו. זהו קו לא גמור המייצג חוסר שלמות.

בצורה זו יוצר אוארבך דיסהרמוניה נפלאה. שילובן של התכונות שיוצרות את הפורטרט מביאות את הצופה לתחושה של רוך וקרבה אנושית. אין זאת רק משום שאנו יודעים כי אלו קרובי משפחתו וחבריו של האמן המתח שבין הקו המעגלי, המחזוריות, הטוהר הלבן, הכפילות והקו הלא שלם יוצר אנושיות ונוכחות חיה. הדיסוננס שבערבוב מרכיבי היצירות גורם לנו לתחושת הזדהות ומעשיר את חווית ההתבוננות עד מאוד.

בתערוכה ייחודית זו מציג בפנינו מוזיאון ישראל את הצד העדין והיפה של אוארבך וגם של האדם. אוארבך מצייר בני אדם יפים אך לא סימטריים, זכים אך מלאי בלבול והסתעפויות. אמביוולנטיות זו משרה עלינו את ההרגשה שאולי צייר האמן גם קצת אותנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באייר תשע"ב, 11.5.2012

פורסמה ב-11 במאי 2012, ב-גיליון בהר תשע"ב - 770 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: