עיתונאים כבני אדם / צור ארליך

קורותיו של עיתון בינלאומי נמסרות כמארג של סיפורים קצרים על האנשים שעושים וקוראים אותו. כושר דמיון והמצאה, הומור וחמלה אנושית מייצרים רומן סאטירי מבריק

עד סגירת הגיליון
טום רקמן
מאנגלית: יעל סלע-שפירו
עם עובד, תשע"ב, 330 עמ'

כמעט מביך להסתפח אל גל האהדה שקידם את הספר הזה בתקשורת הישראלית דקה וחצי אחרי שהגיע לחנויות. בתקשורת הרי כותבים עיתונאים, ועיתונאים נמשכים לספרים על חיי עיתונאים, וכבר מתוך כך 'עד סגירת הגיליון' שעניינו עולם העיתונות נמצא בנקודת זינוק טובה, עם שפע כותבים שהתפתו לקרוא דווקא אותו בשל נושאו. אבל מנקודת הזינוק הזאת הספר גם יכול היה לצאת ניזוק, ולחטוף מטר מוגבר של ביקורות שליליות. לא כך קרה. ובדין.
כי, נושא מושך או לא נושא מושך, זהו רומן מבריק. הוא עושה בבת אחת מה שבדרך כלל נחוצים בשבילו שני ספרים. ראשית, טום רקמן (ההגייה האמריקנית של שם המשפחה העברי רחמן) כתב ספר כפול פנים: רומן סאטירי מגלגל מצחוק, שהוא בה בעת גם יצירה צובטת לב. אך גם מבחינה נוספת הספר הוא שניים במחיר אחד. מצד אחד זהו קובץ – מוטב לומר מחסנית טעונה – של סיפורים קצרים עשויים היטב, קליעים חודרי שריון, כל אחד עם הפואנטה המוחצת שלו. ומצד אחֵר הוא רומן – מוטב לומר שטיח-מעופף ארוג לתפארה – שכן הסיפורים הללו כולם אבנים בפסיפס של עלילה גדולה ורוחשת.
העלילה היא קורותיו של עיתון בינלאומי בשפה האנגלית היוצא לאור ברומא בשנה האחרונה לקיומו, 2006–2007. כל פרק מכניס אותנו לעולם הפרטי והמשפחתי של אחד או שניים מהעובדים, ומספר עליו סיפור קצר שעובדים אחרים, גיבורי סיפורים אחרים, משמשים בו דמויות משנה. כל פרק נארג כך במארג הכללי ובעלילת העל. עלילה זו היא התפוררות העיתון בשל פלישת האינטרנט, וגם בשל קוצר המחשבה והמעוף של ראשיו.
פרקי-ביניים קצרים מספקים בהמשכים את סיפור-המסגרת הרחב יותר, קורותיו של העיתון מיום הקמתו ב-1953. וגם סיפור המסגרת הזה הוא סיפור עם פואנטה. יותר מכך, בפואנטה המפתיעה הזאת מתברר שכמו לעיתונאים, גם לעיתון עצמו יש חיים מחוץ לעיתון, והם בעצם הקובעים. וזה, אם תתעקשו לחפש מסר, המסר המרכזי של הספר.
אמירה שיפוטית ברורה על מקצוע העיתונות ספק אם יש בו, כי גלריית הטיפוסים המאכלסים את מערכת העיתון הרומאי כוללת הכול בכול, ומעוררת כלפי המקצוע והעוסקים בו אהבה ובוז וכל מה שביניהם. אפשר אולי להצביע על אנלוגיה בין נרפותם של רוב אנשי העיתון, שאיבדו את להט הנעורים המקצועי, לבין מצבו של הענף – ולתאר את הספר כקינה על מקצוע גווע; אך יש לכך יוצאי דופן רבים מדי. אם כבר, כיוון ההיסק הפוך: שקיעתו של העיתון אל עבר קצו מספקת למחבר הזדמנות לומר משהו כללי יותר על בני אדם שרכֶּבת העולם ברחה להם.
הפרק הראשון, הסיפור הראשון, הוא מקרה מבחן לתפקודו של הספר בכובעו הראשון – כקובץ סיפורים קצרים. אמנם מוכמנים בפרק זה, כבכל יתר הפרקים, ניצנים שיפרחו בפרקים אחרים, אך הקורא עוד לא הגיע אליהם כמובן, ולכן הפרק הוא היחיד המיועד להיחוות כסיפור-קצר עצמאי. ובכן, מדובר באחד הסיפורים המושלמים שנצפו לאחרונה רועים במישורי סטימצקי-צומת. זהו סיפורו של כתב העיתון בפריז; עיתונאי מזדקן שמוצא עצמו משתרך אחרי הזמן במקום שהזמן ירוץ אחריו. בנו העלוב, שכמעט מסבך אותו בסקופ שלא היה ולא נברא (הנוגע, באופן סמלי אולי, בנושא החביב על העיתונות, כלומר ישראל) – ובכן, בנו זה נראה בעיניו כאדם האחרון שעוד זקוק לחסדו; אבל גם קו הנחמה האחורי הזה נפרץ ומתהפך על ראשו ברגע אירוני דק, יורד חדרי בטן, שאכזריותו באנושיותו.


משם אתה כבר מתגלגל לסיפורים הבאים בכוח המשיכה. אמנם לא כל הסיפורים מגיעים לאותה פסגה של אמנות הסיפור הקצר שהפרק הראשון הגיע אליה; ודווקא משום שריריותו החסכנית של הספר, כל נפילת מתח קטנה, כל מקרה של רפליקה אחת יותר מדי בדו-שיח או רבע עמוד של דישה מיותרת, נחווים כחגורת שומן. ועדיין, הקריאה היא חוויה של עוררות מתמדת – בזכות ההשתרגות המתפתחת בהתמדה של הסיפורים זה בזה, קדימה ואחורה; בזכות כושר ההמצאה הבלתי נדלה; בזכות ההומור שאינו דופק חשבון; ובזכות הדפקט, קוצר היד או הכתם העיוור האנושיים, אנושיים מדי, שהמחבר ממציא בנדיבותו לכל אחד מגיבוריו.
אפילו אצל הפרפקציוניסט שבחבורה, עורך הלשון הבכיר הרמן כהן, מתגלה רבב משובב נפש: האמונה שלו, באש ובמים, שחברו הלא-יוצלח משנות האוניברסיטה הוא כותב בחסד עליון. ואכן, שמו של הספר במקור הוא 'האימפֶּרפקציוניסטים', כלומר 'הבלתי מושלמים' או 'המוותרים על השאיפה לשלמות'. שינוי השם במהדורה העברית נצרך, כי אימפר וגו' היא מילה מסורבלת מדי בשבילנו. אבל הפתרון שנמצא, החידוד המגושם והמשומש 'עד סגירת הגיליון' (לפני שנים ספורות הופיע ספרה של עמליה ארגמן-ברנע 'עם סגירת הגיליון', גם הוא עוסק בעולם העיתונות הכתובה), הוא כמדומה ליקוי יחיד בעבודה המרשימה והשואפת לשלמות של תרגום הספר לעברית. כמובן, ספק אם הכותרת היא של המתרגמת עצמה. לעורכים ולמגיהים, לעומת זאת, מומלץ לעבור שוב על הטקסט ולנכש ממנו כמה טעויות דקדוקיות כגון היפוכי לשון זכר ונקבה וכן כמה שגיאות דפוס.
בחירה בעיתון כזירת ההתרחשויות בספר עלילתי היא מראשיתה בחירה נוחה ושימושית. עיתון הוא היסטוריה ואקטואליה, הוא מעשים שהופכים למילים, הוא תעודה אותנטית של שפה ושל רוח תקופה, הוא כיווץ של מרחב וגילום של זמן. רקמן משחק בזה, כמובן. הוא רוקם את דמותה המגוחכת, המתגלה כטרגית, של הקוראת שעוברת על הגיליונות מראשיתם ועד סופם לפי הסדר, כל גיליון במשך ימים אחדים, וכך חיה את העולם בקצב שלה ומשתרכת 13 שנה אחרי מאורעות זמנה; הוא מספר על כותב מדור ההספדים העצל, המתבשר בשיאו של ראיון עם מתה-מיועדת על מוות נורא במשפחתו; כותרות מדומיינות על אירועים אמיתיים של אמצע העשור הקודם משמשות אותו ככותרות אירוניות לפרקי הספר; האובססיה העיתונאית הבינלאומית כלפי ישראל מבצבצת בתיאוריו מפעם לפעם, לאו דווקא באופן שיפוטי כלשהו אלא פשוט כמין רהיט קבוע בתודעתם של עיתונאים; ומעל לכול, הוא מצייר בידענות של עיתונאי-לשעבר את מאחורי הקלעים של עשיית העיתון, בדגש על עבודת העריכה ועל חיכוכיה המשעשעים עם עולם המילים. אבל בסך הכול, רקמן מוותר על רוב רובו של הפוטנציאל ההיסטורי-חדשותי שיש לנושא שבחר, העיתון, ומתמקד באנשים שעושים אותו. במשפט שלפני-האחרון בספר מוגדר העיתון כ"אותו דיווח יומי על איוולתו ופיקחותו של המין האנושי". החליפו את המילה "יומי" במילה אחרת, נניח "רחום" או "חודרני" – וקיבלתם הגדרה מוצלחת לספר הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במאי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון אמור תשע"ב - 769, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: