מעבר למילים / שלום רוזנברג

הצגת 'גטו' של יהושע סובול – הטקסט, הסב-טקסט והתפרעות התלמידים


רבים מאיתנו נמצאים עדיין תחת הרושם של התפרעות כמה מהתלמידים שצפו בהצגת 'גטו' של סובול. גם אני, כמובן. אך אצלי מתערבבת תחושה זאת עם הכאב והזעם על הכתובות האנטי-ציוניות שצוירו בגבעת התחמושת, ועל קריעת הדפים שבהם מצויות התפילות לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל בסידורים שהונחו או נשכחו בשולחנות שברחבת כותל המערבי. כשאני מוחה עונים לי: אלה הם צעירים, אפילו ילדים. אינני מתנחם בכך, כשמול עיניי עומד קטע במסכת יבמות (קיד ע"א) על פסוק הפתיחה לפרשת 'אמור': "'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם' – 'אֱמֹר… וְאָמַרְתָּ', להזהיר גדולים על הקטנים". לדעתי, יש במילים אלה התייחסות לרובד חינוכי שהוא מעבר לחינוך הפורמלי והממוסד, החינוך שההורים מעניקים לילדיהם.
על האחריות המוטלת על ההורים התבטא האמורא הנודע אביי בפתגם פופולרי. לפנינו אחד מאותם פתגמי-עם (כדאמרי אינשי) שהוא אהב לצטט מ'אמו', האישה שגידלה וחינכה אותו לאחר שהתייתם מאביו ומאמו הביולוגית: "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" (סוכה נו ע"ב). כלומר, "שיחתו של תינוק בשוק – או מאביו או מאמו". פתגם יפה, אך ללא ספק אנו חייבים להרחיב אותו. המציאות יותר רחבה, עמוקה ומסוכנת ובייחוד היום. לא רק ההורים, גם הסביבה החברתית מחנכת. אין לי ספק שהיום אמו של אביי הייתה מוסיפה עוד כמה מלים: "שותא דינוקא בשוקא או דאינטרשת או דטלביזיא".
אך נחזור להורים ומהם נלמד קל וחומר על כל אמצעי "החינוך". לא רק הדברים המפורשים של האב והאם אחראים לשיחת בניהם. הם כמובן אחראים על התנהגותם כהורים, אבל גם כבני זוג, כבני חברה, כאזרחים במדינה. זאת ועוד; ההורים אחראים גם על הרהורי לבם, ואף על – אני מפחד – על
ההרהורים שנפסלו ונדחו. אלו ואלו מגיעים לילדים באיזו שהיא צורה מסתורית שאין אנו מודעים לה כלל. במילים אחרות, יש טקסט ויש מה שנקרא בעברית מאונגלזת: "סַב-טקסט", וה"סב-טקסט" הזה, שכמעט אינו מורגש, יש לו לפעמים השפעה ארסית והרסנית.

דוחפים את חבריהם

כולנו שארית הפליטה, מועמדים לאושוויץ. כיצד מסוגלים אנו לא להבין חומר על השואה שהושם לפנינו? "שותא דינוקא בשוקא" מבטא פעמים רבות את התהומות המשסעים את חברתנו והפוגעים ביחסם של רבים לשואה ולמדינה. בתוכחה בפרשת 'בחוקותי', הדגיש ר' שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו 'כלי יקר' את הפסוק (כו, לז): "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו". לפי פשוטו מדבר הפסוק על פאניקה המשתלטת על הבורחים, אפילו כשהם כלל לא נרדפים: "וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף… וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו". אלא שבעל ה'כלי יקר' הציג הבנה שונה. "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו" מתייחס למכשולים שהקבוצות או המפלגות השונות שמות זו בפני זו, כשהן מנסות להכשילן. האויב החיצוני נשכח, אנו הופכים אויבי עצמנו: "ורדף אתכם קול עלה נדף… וכשלו איש באחיו. כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל".
במציאות של ימיו, סוף המאה הט"ז, ראה ר' שלמה אפרים פירוד לבבות גדול "יותר מבכל האומות… אף בהיותם בגולה כל אחד דוחף את חברו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו…", ואכן אנו לא התגברנו על כך. יהודים רבים – אינני יכול להציג סטטיסטיקה כלשהי אך הם ישנם – חושבים שהשואה הייתה עניין אירופאי של האשכנזים בלבד. ומצדם חרדים, כלומר אשכנזים הבזים ל"פרענקים", שכחו או השכיחו את השואה, ומתוך כך שכחו את מעמדו של כלל ישראל.

יצר של תוקפנות

אך היכן הסב-טקסט? כדי להראות דוגמה ממנו מבקש אני לחזור ל'גטו', מחזהו של יהושע סובול. זהו מחזה על מחזה המוצג בגטו, ובו מתוארות הדילמות האיומות שהשואה העמידה אותנו בפניהן ובייחוד בפני מנהיגינו. עד כאן הצגה נפלאה, אלא שהיא מסתירה סב-טקסטים. כשברקע עומדות ודאי פלוגות הלילה שאורגנו על ידי וינגייט, מלמדת אותנו אחת הדמויות הנאציות שבמחזה, ד"ר פול, ש"היהודים הציונים בארץ-ישראל… התוקפנות… אינה זרה להם… האם זה יצר-המוות, שסוף-סוף הצלחנו להערות מתוך נפשנו לתוך הנפש היהודית?" (מהד' אור-עם, 1984, עמ' 93). דברים דומים נאמרים לראש-היודנראט, יעקב גנס, "הפטריוט והנציונליסט היהודי האמיתי", על ידי הרמן קרוק הבונדיסט, מנהל-הספרייה שבגטו (עמ' 84):

קרוק: חבל שד"ר פול איננו כאן. הם הצליחו יותר מכפי שהם מתארים לעצמם.
גנס: מה?! מה הדיבורים האלה?
קרוק: לאומנות מעוררת לאומנות.
גנס: מה אתה מנסה לרמוז בזה: שאני מושפע מהגרמנים?!
קרוק: תבין איך שתרצה.

הנאציזם שוב אינה סיבה חיצונית לציונות, שהגיבה כנגדו. בלאומיות הציונית עצמה שקועה מורשת נאצית, אולי אף במרד ורשה? מורשת נאצית זאת פועמת ודאי במדינה הציונית שבה מתרחש תהליך איום. הקרבנות הפנימו את תוקפנות התליינים. אף אחד לא מגיב במחזה על כך. אנו לא זקוקים למעשים אכזריים, בעצם אחיזת החרב אנו כבר פושעים. אך בכך לא די. קיטל, קצין הס.ס. הממונה על הגטו, לא נמנע מלהתייחס לממד ציוני נוסף. הוא אומר לווייסקופ, מנהל המפעל בגטו שראה בעצמו 'מלך היהודים' (עמ' 41): "אתה עשית את עצמך פרודוקטיבי. אני רק יצרתי למענך את התנאים הנכונים, שאפשרו לצד לא מוכר באופי היהודי שלך להתגלות… המזיגה הכואבת, אבל המפרה כל כך בין הנפש הגרמנית לנשמה היהודית עוד תחולל גדולות".
מעתה לומדים אנו שהמהפכה הקיומית שרצתה הציונות לחולל בכלכלה היהודית מתבטאת בשלט האיום: Arbeit macht frei. הדברים הושמו בפיהם של נאצים, ובפיו של איש הבונד, התנועה שהתנגדה באופן מוחלט לציונות. אולם האם הדבר חשוב? המסרים של מי שמדבר בגרונם ברורים בכל השפות שבהן המחזה מוצג.

לחיות בשקר

אין ספק שתגובתם של אירופים רבים מודרכת על ידי האקסיומה המודעת או התת-הכרתית שפשעי ישראל מוכיחים שאין בני הקרבנות טובים מתלייניהם. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד עופרת יצוקה, נתפסים מעשיה של ישראל כמעין היטהרות על מעשי-אושוויץ ועל שתיקתם בפני הזוועות. בהפנימם את דרכי התליינים, הם מכפרים על שתיקת העדים האילמים ואולי אף על מעשי הרוצחים. הלקח ה"הומניסטי" מלמד אותנו כנראה שלנו, קרבנות של פוליטיקה שטנית, אין רשות לנהל פוליטיקה ריאליסטית. אם בכלל מותר לנו לשוב להיסטוריה, עלינו לחיות על פי עקרונותיה השקריים של פוליטיקה אוטופית, אף אם פירושה התאבדות. פחות מכך, אסור. אם נהיה ככל הגויים, אם נגן על עצמנו, נהיה נאצים. קולו של החיוב האתי אינו קול מוסר נירוטי המחופש ללקח מהשואה. ואולי הסב-טקסט רוצה לחנך אותנו אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במאי 2012, ב-גיליון אמור תשע"ב - 769, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: