לבד מול שמים ריקים / גילי זיוון

סיפורה של בת אולפנה שסולקה ממנה, וסילקה מעולמה את המקור היחיד לנחמה, נע בין תאולוגיה לפסיכולוגיה ומציג כתב אשמה נגד עולם צבוע ומאכזב של הורים ומורים


זיכרונות של עץ
תמר לזר
ידיעות ספרים, 2012, 230 עמ'

זמן רב אחרי שסיימתי את הקריאה בספר "זיכרונות של עץ" הוא עוד המשיך ללוות את מחשבותיי. אם איכותו של ספר נמדדת בין השאר בהדים שהוא מעורר אצל הקורא ובמחשבות הבאות בעקבות הקריאה, הרי שספר הביכורים של תמר לזר הוא ספר ראוי במיוחד.
זהו ספר על ריטה, נערה ירושלמית דתית, 'לא-יוצלחית', שאיננה משתלבת בין בנות גילה ואף מורותיה מתנערות ממנה. הספר נפתח בתיאור הפגישה עם הרב, מנהל האולפנה החדשה בפתח תקווה, שניאות לקבל את ריטה לאולפנה שהוא מנהל. בהמשך הספר מתברר כי גם מהאולפנה היחידה שהסכימה לקבלה מסולקת ריטה בבושת פנים.
כמו גורת החתולים האסופית, המתדפקת על דלת חנות הרהיטים הישנים שבה עובדת ריטה עם דודתה לאחר שנזרקה מהאולפנה, כך גם ריטה – מבקשת הכרה ואהבה. רוב בנות גילה אינן מבינות אותה, הגברים שהיא נמשכת אליהם אינם אלא דמויות ספרותיות או כאלה שהיא נתקלת בהם במקרה, אך אינם ממלאים שום חלל בנפשה.
ריטה היא מתבגרת שחווה את העולם כמו מתוך בועה. איש לא מצליח לחדור אליה חוץ "ממנו", וכשהוא, הכול-יכול, ייעלם מחייה של ריטה תהיה הבדידות קשה לבלתי נשוא. לזר פורסת לפנינו את עולמה של נערה בודדה שיושבת בפאתי הכיתה ומיד עם השמע הצלצול בורחת מהמולת בנות כיתתה וממהרת לצילו של עץ הפיקוס. שם מצפה ריטה ל'אחד' שיניח כפו על שכמה וינחמה מבדידותה:
בהפסקה הבאה, כמו בקודמת, היא נמלטת לפיקוס, נחושה לחוש בו עכשיו, לא להניח לו להימלט. שוב היא מאטה את נשימתה… מתאמצת להשקיט מחשבות זרות, למקד את כולה בתנועה ולהגות ברִיק… כעבור נשימות ספורות, מלאות התכוונות, מתקרבים השמים לאדמה שמתחת לפיקוס, מתמוססים הגבולות, ושוב הוא והיא חד הם. עוצמה של אל כול-יכול מציפה את הילדה המבוישת שתחת הפיקוס, משכיחה את נזיפותיה של המורה להיסטוריה, את הבידוד הכפוי או הלא-כפוי מהבנות האחרות בשבילים" (עמ' 19-21).
לזר מעִזה לגעת בתחושת "ה' רועי לא אחסר" ומעבירה את חמימותה של האמונה הפורסת כנפיה כאם מגוננת על 'איש האמונה הבודד'. אולם הטוטאליות הזו של 'קרבת א-לוהים לי טוב' אינה מתקיימת לעד. סדקים מבצבצים בה. ככל שמתחזקת חברותה עם בנות גילה, כך מופעיו של האל המגונן הולכים ומצטמצמים, הולכים ונעשים נדירים עד שריטה איננה מצליחה לאחוז בו עוד.
לכאורה, כמעט אין התרחשויות מסעירות ברומן שלפנינו. ועם זאת זהו ספר מרתק, שקשה להניחו מהיד. דומני כי ההתרחשות האמיתית היא הדרמה הנפשית שחווה גיבורת הספר, דרמה רבת תהפוכות מפתיעות וסוערות. עולם האמונה של ריטה, שהיווה אחיזה עבורה בים הסוער של הבדידות והאימה, מתרסק בכאב נורא. הריסותיו של עולם זה מאיימות למחוץ את ריטה תחתיהן, ורק לקראת סופו של הסיפור עולם חדש מתחיל (אולי) לצמוח על שממת הריסותיו של הראשון.
ריטה היא נערה אינטליגנטית המוצאת נחמה בבית המדרש המאובק והזנוח. ידה מושטת כמו מעצמה למדף התלמוד שזמן רב איש לא נגע בכרכיו, ושם היא נמשכת למסכת 'חגיגה' ולדיון על 'ארבעה שהציצו'. הארמית קרובה ללבה, מנחמת ומזכירה את קולו של אביה המלמד את ילדיו בלילות שבת, אך תוכן הסוגיה במסכת חגיגה מהווה הד לשאלותיה התיאולוגיות ולפחדיה של ריטה עצמה.
אלוהיה של ריטה, שהיווה לה רֵע בבדידותה, הולך ומתאדה ככל שהיא מצליחה לקיים קשר מעמיק (דבר שעד היום רק איוותה לו) עם בת גילה ועם סביבתה. האם מקומה של האמונה באל כתחליף לידידות אנושית נסדק בשל הקשרים האנושיים שנרקמים עתה? או שמא נסדקת האמונה בשל השאלות שלילך חברתה החדשה מעזה לשאול, שהן גם שאלותיה של ריטה? האם מלכתחילה הייתה זו אמונה דתית שהיוותה פתרון נפשי למצוקת בדידותה הקשה של ריטה ("אף אחת לא יכולה להתלונן על בדידות כשבורא עולם בכבודו מנגב את דמעותיה… אוסף אל חיקו הענני את גופה הקטן, את מצוקתה הקטנה", עמ' 29) ולכן היא חסרת סיכויי הישרדות לאורך זמן? או שמא התנועה היא הפוכה – ככל שמתרוקנים השמים מאלוהיה הילדותיים של ריטה כך היא פנויה לבחון את קשריה החברתיים?
לזר מתארת באופן מוחשי ביותר את הבור הנפער בנפשה של ריטה ככל שהיעדרותו של האל הולכת והופכת לעובדה סופית בתודעתה. כך מספקת לנו המחברת הצצה נדירה לעולמה של מי שהייתה ספונה בעולמה החמים של האמונה ועתה התרוקן עולמה מכול וכול כעולמו של מי שחווה אבל על אדם קרוב.
ממתינה בראש מורכן לייסורי הגעגוע, לצער, לבושה, אך אלה מתמהמהים. וכשאינם באים, במקומם מתגעשים הוורידים לפתע, וכעס ממלא אותה. היא מופתעת מבוא הכעס. הלוא היא זו שחטאה בשוגג ובמזיד… לו רק היה אל מי להפנות את הכעס… במי תטיח את הזעם, על מי תלין, לאן תפנה את הכאב הזה ששוכן במקום שפעם היה בו אלוהים?… אם חמק-עבר כאשר באהבה קראה לו, באצבעות מור עובר על כפות המנעול, מדוע יבוא עכשיו? עיני רפאים חלולות לועגות לה בתגובה" (עמ' 149-150).
ריטה נזרקת כאמור מהאולפנה משום שרב האולפנה, זה שעורר בה תקווה אחרונה להשתלבות, מתגלה כיהיר, כמי שאינו מוכן לעמוד מול חולשותיו ובוחר להטילן על התלמידה הנבוכה. במקביל לחיפוש אחר האל שנעשה קדחתני יותר ויותר, נואש יותר ויותר, מגלה ריטה כי רב האולפנה עסוק יומם וליל באורך השרוולים של בנות האולפנה. בעט מושחז מגחכת לזר את דמותו הקטנה והקטנונית:
"מהחלון הגדול נשקפת מדי פעם דמותו, ידיים שלובות על כרס שבעה. פתאום הוא יוצא, בבהילות, מאיץ צעדים ועוצר את אחת הבנות בהליכתה […] ושוב הוא מסמן לנערה אחרת […] הפעם מצליחה ריטה וזוכרת את מראה הנערה ומזהה אותה כשהיא חוזרת בבגדים אחרים, רחבים וארוכים יותר. […] דמותו הגבוהה מתכווצת, מצטמצמת מאינסוף של רוח לסנטימטרים ספורים של אורך שרוול" (עמ' 21-22).
תיאור הרצאתו של הרב בשבת בצהרים ומה שהתרחש לאחר מכן וגרם לסילוקה של ריטה מהאולפנה, כמו תיאורי השיעורים המשמימים וחוסר נכונותן של המורות להקשיב לילדה השואלת מעומק לבה, הם עדות שכל מחנך ומחנכת חייבים לקרוא. זהו לא רק סיפור על בדידות חברתית, על משבר אמוני, על נערה מתבגרת שמתקשה ליצור קשרים עם בני משפחתה. זהו סיפור על מערכת חינוכית שמאכזבת לאורך כל הדרך. האם זהו גורלה הבלעדי של ריטה גיבורת ספרה של לזר? דומני שכולנו, אנשי חינוך והורים, יכולים ללמוד הרבה מסיפור זה.
ריטה, בת טובים שמוקפת בהורים דואגים ואכפתיים ודודה נפלאה שהיא רואה בה לא פעם את בבואתה שלה, לא מצליחה לפרוץ את מחסום הבדידות. המילים לא נענות לה. את משבר האמונה היא חווה לבד. כמעט מתמוטטת. את עלבון סילוקה מהאולפנה היא בולעת בקושי רב, אך איננה מצליחה לפרוץ את החומה הבצורה שבנתה סביבה במהלך שנות התבגרותה ולספר לדודתה או לאמה מה אירע לה.
אירית, אמה המושלמת (כמעט) של ריטה, מצליחה לחדור לשריון החוסם את הגישה לבתה רק דרך בישוליה. המילים אינן מגשרות על פי רוב, הן כעוסות ומכאיבות, אך פינוקי האוכל המשובח שמכינה אירית מרככים מעט את החומה… "המזון מנחם" לא רק את החתולה האסופית, הוא מנחם גם את בדידותה של ריטה. יחד עם המאכלים אניני הטעם המעוטרים בשמות פיוטיים שמכינה אירית לאחותה ובתה מדי יום, מטפטפות לאט לאט האהבה והקבלה שהאם מתקשה לנסח באופן מילולי. רגעי הנוחם הקצרים שבין אם לבתה גם הם יתרחשו לקראת סופו של הסיפור במטבח, ביום שישי, בהכנות הקולינריות המשותפות לקראת שבת.
שבורה ורצוצה מגיעה ריטה, לאחר שסולקה ממערכת החינוך ולאחר שהסתלק הקב"ה מעולמה (או שמא סולק?), אל בית המלאכה של דודתה, שכבר עזבה מזמן את העולם הדתי אך יכולה ללמד את ריטה פרק באומץ לב, ביצירתיות ובתיקון שברים. כמו הרהיטים הישנים שדודתה האמנית מוצאת ליד פחי אשפה, אוספת לבית המלאכה ומשקמת אותם בעבודה קשה, שלב אחרי שלב, כך גם אנו, הקוראים, נפרדים מריטה בסוף הספר ומקווים כי גם היא תצליח לשקם את חייה לאחר שחוותה כל כך הרבה אכזבות שהותירו אותה בבדידות חונקת.
מעבר להנאה מניסוחיה הציוריים של לזר, משילובים נפלאים ושיבוצים מקוריים של מי שנטועה עמוק ב'שפת המקורות', זהו ספר על חיפוש אלוהים, חיפוש אחר האחר/ת. ומה יש בחיפוש, פסיכולוגיה או תיאולוגיה? דומה כי הספר הזה רוצה לומר לנו שהתחומים הללו נפרדים רק בקטלוג בספרייה. בחיים האמיתיים ההחלטות שלנו בתחום האמונה לעולם אינן נקיות מצרכים פסיכולוגיים, בין אם אנחנו מודעים או לא מודעים להם.
זהו גם ספר על חוויית הבדידות האנושית. ולא בכדי הספר הראשון שקוראת ריטה בהמלצת הדודה האהובה הוא "מאה שנים של בדידות" של גרסיה מרקס. ספרה של לזר גם הוא נוגע בכאב האנושי הגדול ביותר של "לא טוב היות האדם לבדו" והוא חושף בפנינו אמיתות שעל פי רוב אנחנו מכסים עליהן ברעש החברתי, במלל אידיאולוגי או בפאתוס דתי.
הספר חשוב להורים בכלל, ובמיוחד להורים למתבגרים. ספרה של לזר הוא כתב אשמה כלפי חוסר הרגישות והצביעות שבמוסדות דתיים, אך בעיקר זהו ספר על הטרגדיה של בני האדם שאינם יכולים לחצות את "ים האש", כפי שניסחה זאת זלדה (שמילותיה הן היחידות שחודרות את קליפת שריונה של ריטה בשיעור אולפנה) ולאחוז בכנות בכאבו של הזולת.
אינני יודעת האם מי שלא גדל בעולם הציוני-דתי יוכל להבין את כל הניואנסים העדינים שבספר, את השיבוצים ה'תורניים' שבהם רווי הספר, אך עבור מי שזהו עולם האסוציאציות שלו זהו ספר מרטיט על בדידות כואבת של נערה מתבגרת, על הורים אוהבים שלמרות כל רצונם ומאמציהם אינם יכולים להגיע אל בתם, כי במצוקות הקיומיות אנחנו בעיקר לבד.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במאי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון אמור תשע"ב - 769, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: