מאות אנשי כנופיית קאוקג'י שהתקיפו את טירת צבי נסו על נפשם  כשענן קטן החלט להמטיר עליהם גשם משמים. נס הצלה תנ"כי מכלי ראשון

סיפור זה מוקדש לזכרו של יוסקה בן-משה, ידיד נפש וחבר נעורים מ"תחכמוני" בת-ים. מיד לאחר השיחה של "צבינג'י" המ"כ בהגנה החלטנו שנינו, תלמידים בתיכון ערב "גבע" בתל אביב, לנטוש את הלימודים ואת הבית והצטרפנו לנוער ד' בטירת צבי. היה זה לאחר הכרזת האו"ם בנובמבר 47'. כעבור כמה חודשים נטלנו חלק בהגנה על הקיבוץ בעת התקפת כנופיית קאוקג'י בו' באדר א תש"ח (16 לפברואר 1948). יוסקה התנדב להיות התצפיתן שעל גג "הטירה", שהיה מתריע שוב ושוב על שיירות  מכוניות בעבר הירדן שבאו מהצפון והיו נוסעות דרומה לשכם.

שנת תש"ח הייתה שנת בצורת בעמק בית שאן, ורק טיפות בודדות שירדו בתחילת החורף הספיקו לכסות בצמחייה דלילה ולהסתיר את העמדות שהקיפו את הקיבוץ.

ההתקפה החלה בלילה, כשצעקות התוקפים "אטבח אל יהוד" הרעידו את לבם של הצעירים והצעירות של נוער ד' ובעיקר את אלה שעלו ארצה לאחר השואה. מפקדי העמדות היו ותיקי הקיבוץ שעשר שנים קודם, בתקופת "המאורעות", התנסו בהתקפה על הקיבוץ והיו מעודדים את הצעירים שהיו עמם בעמדות, מחזקים את לבם ומחדירים בהם אומץ ונכונות להשיב מלחמה. בבוקר ההתקפה על הקיבוץ לא עלה על דעת איש שלענן הקטן שנראה ממערב לקיבוץ יהיה תפקיד כלשהו בהבסת מאות אנשי קאוקג'י שתקפו את הקיבוץ בשאגות מחרידות.

באחת העמדות בוזבזו עשרות כדורים לעבר דמות של מחבל שראשו עטוף היה בכאפייה. רק לאחר יריות רבות התברר שהייתה זו בובה שהונחה על-ידי התוקפים כדי לבזבז עליה תחמושת, שהייתה כידוע מצומצמת מאוד בימים ההם. ואכן, באו ללא סוף הוראות מן המפקדה "לחסוך בתחמושת". את ההוראות היו מעבירות בנות נוער ד' שהיו רצות באומץ לב בין העמדות והכדורים היו שורקים סביבן. ההתקפה החלה בחצות הלילה ונמשכה גם בבוקר והפחד היה מתגנב אל הלב.

השליכו את נשקם

אנשי העמדות סיפרו לאחר ההתקפה כי שאלו את עצמם שוב ושוב: התספיק התחמושת עד בוא התגבורת? היעמדו מגיני הקיבוץ נגד מאות אנשי כנופיות המצוידים בנשק ובתחמושת לרוב? ואכן פלוגות פלמ"ח שיצאו מקיבוץ מעוז חיים לעזרת טירת צבי המותקפת נבלמו בתחילה על-ידי התוקפים שהתרכזו בתל פאראג' ממערב לקיבוץ.

אך העזרה באה מכיוון אחר שלא ציפו לו: "הענן הקטן" שנראה ממערב גדל פתאום למימדים גדולים והתחיל לכסות את השמים והיה מוריד גשם זלעפות שניתך ארצה. לא עברה שעה ארוכה ומה שהתרחש היה מדהים ואיש לא האמין למראה עיניו: אנשי הכנופיות השליכו את נשקם, הסירו את נעליהם והחלו נסים. לא יריות המגינים חיסלו את ההתקפה אלא הבוץ שהחלו שוקעים בו הניס את הפורעים.

עד כמה שניתן לזכור אירועים מלפני עשרות שנים, הייתה המפקדה זהירה וחשדנית. היא הורתה למגינים בעמדות לא לזנב אחרי התוקפים "שמא מדובר בתכסיס כדי לפתות את המגינים לצאת מעמדותיהם". אך תבוסת האויב הייתה שלמה. היו נסים ומשליכים נעליהם ונשקם. פלוגת הפלמ"ח שהגיעה כתגבורת זכתה ומלאכתה נעשתה מלמעלה. אך היא בכל זאת זכתה בשלל יקר ערך בימים ההם – מקלעי "שאטו" שהשליכו התוקפים במנוסתם.

בצהריים באה הוראה מהמטה: "לאסוף את גוויות התוקפים שנותרו בשטח". הבאנו את זוג הפרדות "דרור" ו"גילה" שנרתמו לפלטפורמה שטוחה והעמסנו עליהן את גופות הרוגי האויב. היינו נערים בגיל העשרה וללא הדרכה נהגנו בגופות התוקפים בכבוד, והיינו מלקטים גם חלקים מן הגופות. החיילים הבריטים שלהם נמסרו גופות חללי האויב השליכום אל המשאיות כאילו היו שקי אשפה. מזועזעים היינו מתבוננים במחזה. אך כעבור זמן נלמד לקח הרבה יותר נורא. גופות חללינו שנפלו לידי אנשי הכנופיות בוזו והושחתו עד לבלי הכר.

על הנס ממרום

לאחר עשרות שנים נפגשנו עם יוסקה שניהל וריכז את פגישת חברי נוער ד' שנטלו חלק פעיל בהגנה על טירת צבי. בפגישה סיפרו המתכנסים על תופעה דומה שהתרחשה בביתם. גם הבנים וגם הנכדים שלהם התנדבו לשרת ביחידות קרביות. גם נכדיו של יוסקה התנדבו לצנחנים. גם בני יחידי התנדב ליחידה קרבית מובחרת ונפל בלבנון בעת פעילות מבצעית. בני היה נוהג בילדותו, למרות שלא חונך על "ניסים ונפלאות", לחזור ולהפציר בי לספר לו שוב "על הנס ממרום שהציל אתכם" והתחבב עליו סיפור זה יותר מסיפורים על ניצחונות מוחצים של חיילינו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012