לכל אדם יִשנֶה / שי פירון

מערכה קשה ניטשת באחרונה על תשלומי ההורים הגבוהים למוסדות החינוך של הציונות הדתית. האשם אינו במנהלי בתי הספר, אלא בהורים המבקשים יותר מדי: גם כיתות קטנות, גם ריבוי מגמות וגם יחס אישי. קריאה לחשיבה מחודשת

 תהליכים חברתיים-כלכליים משמעותיים מתחוללים בעולם. הכלכלה המודרנית זנחה את התפיסה הסוציאליסטית ואת מאפייני המשטר הקומוניסטי, ובחרה בדגמים שונים של קפיטליזם: ליברליזם על בסיס הגותו של אדם סמית, מפתח תפיסת 'היד הנעלמה', או כלכלה מוניטרית מבית מדרשו של מילטון פרידמן וחבריו, הדוגלת באי התערבות של הממשלה במהלכי הכלכלה.

לאחר מלחמת העולם השניה פרחה הכלכלה הקיינסיאנית שנוסחה על ידי ג'ון קיינס. הכלכלן הבריטי ביקש לחזק כלכלה סוציאל-דמוקרטית, הרואה במדינה אחראית לאיכות החיים של תושביה ודורשת מעורבות פעילה שלה בכלכלת השוק, תוך גיבוש מדיניות רווחה.

בשלב זה התחילו המחלוקות. משבר האנרגיה של שנות השבעים הוביל לדפוסי חשיבה אחרים, שאפשרו לתפיסה של פרידמן וחבריו לפרוח. האבטלה גאתה והון רב נצבר בידיהם של מי שמכונים 'הטייקונים'. חלום 'מדינת הרווחה' התמוטט ובמקרים רבים נעזב האדם לנפשו.

את מחאת הקיץ האחרון ניתן לנתח לנוכח המחלוקת על השיטה הכלכלית הראויה. 'השיח שמאחורי השיח' עוסק, בין היתר, בהגדרת השיטה הרצויה. המחאה היא לא על השכר הפרטי שלי או שלך, אלא על היקף אחריות המדינה ועל החלוקה הצודקת של המשאבים הציבוריים.

תהליך דומה עובר על מערכת החינוך הישראלית. ממערכת חינוך ציבורית, ממלכתית, הנלחמת בזרמי החינוך שלפני קום המדינה, הרואה ברפורמת האינטגרציה אתגר ציוני ומוסרי של מדינה בהתהוות (אף שלא תמיד בהצלחה רבה), עברנו למערכת – בעיקר זו העל יסודית – המתאפיינת בתופעות של הפרטה על חשבון משלם המיסים. בישראל ישנה יצירה כמעט יחידאית בעולם: מערכת פרטית בחסות המערכת הציבורית, במימון מלא של המדינה, תוך הטלת תשלומי הורים לפעולות השלמה. יחי השוויון, תחי הממלכה.

רבניי, ההיסטוריה חוזרת

שלא במפתיע, כבר היינו במקום הזה. למי שלחם בתופעות הללו קראו יהושע בן גמלא. התלמוד הבבלי מתאר את דאגתו לכלל: "שאלמלא הוא – נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה" (בבא בתרא, כ"א ע"א). בלשון תלמודה של ארץ ישראל, התקנה ברורה שבעתיים: "והוא התקין… שיהיו תינוקות הולכין לבית הספר" (ירושלמי, כתובות, פרק ח', הלכה י"א).

חכמים נחלקו במהות התקנה, האם מדובר במהפכה חברתית-תרבותית או שמא מדובר במהפכה חברתית-כלכלית. לאמור: ניתן לקרוא את תקנת יהושע בן גמלא ככזו המאפשרת 'חינוך לכול', הדואגת ליצירתו של אתוס תרבותי משותף לכלל החברה היהודית והמבקשת לא להזיק למי ש"אין לו אב", היינו מי שאביו לא מסוגל לחנכו כראוי. בתפיסה זו אוחז, למשל, 'ערוך השולחן': "מטעם דאותם שלא היה להם אב היו מתגדלים בלא תורה" (יורה דעה, רמ"ה, ו').

אולם בה בעת ניתן לקרוא את התקנה כמדיניות חברתית-כלכלית אחראית, המבקשת לדאוג לכלל הילדים. בשל כך יש לחייב את כלל הציבור במימון עלות החינוך, כדי לאפשר למי "שאין לו אב", היינו מי שגדל בבית עני, לקבל חינוך ראוי ואיכותי. מייצג לתפיסה זו הוא ה'יד רמ"ה': "מושיבין מלמדי תינוקות, ואי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא מאי שיהו מושיבין, אלא לאו דיהבינן להו אגרא מדציבורא, והכין עדיף כי היכי דלילפו (=כדי שילמדו) בני עניים כבני עשירים" (ב"ב, שם).

מתקני התקנה העדיפו את החינוך הציבורי הכולל על פני מערכות אליטיסטיות, על אף שמערכות אלה הציעו אווירה חינוכית ייחודית במסגרת דומה לפנימייה של ימינו. בזהירות אני מהין לומר שחכמינו העדיפו חינוך ציבורי רחב גם על חשבון חינוך תורני.

תקנת יהושע בן גמלא הפוכה מהמגמה הנוהגת בימינו: המהפכה של יהושע בן גמלא הובילה ממצב של הפרטה וחלוקה בין מי שמסוגל (כלכלית וחינוכית) למי שאינו מסוגל – למערכת חינוכית ציבורית כוללת החובקת כל ילד.

מדרש שמות מסביר שהשם 'גמלא', גשר בעברית, מבטא את תקנתו להקים גשרים בטוחים למעבר תלמידים מאזור לאזור. אולם לא רחוקה ההשערה שרבי יהושע בן גמלא היה זה שיצר הנגשה רחבה בהרבה, הנגשה תרבותית וחברתית לכלל ילדי ישראל. הוא בנה 'גשרים' חדשים שעליהם עברו ילדים עניים ברוח ובמשאבים וישבו בכיתה אחת ליד חברים מבוססים כלכלית שהוריהם עשירים ברוח. הוא אפשר להם להיות חלק מהכלל תוך שהוא מחייב את כלל הציבור להיות שותף במימון המפעל החשוב הזה.

אינני משוכנע שמה שהוביל את יהושע בן גמלא היה רק הדאגה לשוויון ולחלשים. במידה מסוימת נראה לי שמערכת חינוך 'ממלכתית' היא בסיס לחוסנה של החברה. היא אמורה להניח את היסודות הלאומיים המשותפים לצד הקצאת משאבי זמן וכסף להעמקת הייחודיות והשונות של כל קהילה. אולם יש מחכמי דורנו המובילים מהלך הפוך מזה של יהושע בן גמלא: פירוק והפרטה של מערכת החינוך לטובת תת מגזר ותת קבוצה.

תחרות לא בריאה

בחודשים האחרונים אנו קוראים עוד ועוד על המגמה להוזיל את שכר הלימוד בישיבות ובאולפנות, מגמה מוסרית וחברתית חשובה ביותר. קשה לראות הורים רבים הנאנקים תחת עול כבד המכריח להוציא שיעור ניכר מתקציב המשפחה לטובת חינוך ראוי לילדים.

התחושה שאנו חלק ממדינה הגובה מיסים גבוהים אך לא מאפשרת מערכת חינוך הולמת וראויה למידתנו משותפת לרבים. הפערים בין ההקצאות השונות של רשויות מקומיות לטובת המגזר וצרכיו לצד שיטת תקצוב מורכבת ובעייתית של משרד החינוך רק מגדילים את ההוצאות על חינוך ומעוררים תסכול גדול. קשה לי להביט בעיניהם של חלק מההורים שהתשלומים מעיקים עליהם. חלק לא קטן רואה בבקשת מלגה או הנחה מעשה של השפלה.

אין ויכוח על כך שבתי הספר שלנו צריכים להציג תוכנית חינוכית וכלכלית שקופה, פתוחה לביקורת ציבורית, תוך שימוש מושכל בתשלומי ההורים ובתקציבי המדינה. לכן, יש מקום למצוא דרכים יצירתיות להוזלה משמעותית של שכר הלימוד.

אך כל אלה לא פוטרים את ציבור ההורים מדיון מעמיק, המחייב את כולנו להתבונן פנימה ולבחון את מערכת החינוך. מטבע הדברים, שיח כולל על מערכת החינוך 'שלנו' לוקה בשטחיות מסוימת: יש להבחין בין מרכז לפריפריה, בין ישיבות ואולפנות לתיכונים ובתי ספר מקיפים, בין מוסדות פנימיתיים לאקסטרניים ועוד. בדבריי אלה אני מבקש להתמקד בעולם הישיבות והאולפנות ובתיכונים הפונים אל האליטה הדתית. יש לי אמנם היכרות טובה עם מערכת החינוך באזור המרכז, אך אני מעריך שחלק ניכר מהטיעונים מתאים לריכוזים שונים של ציבור דתי לאומי המבקש חינוך איכותי לילדיו (ירושלים, גוש עציון, רמת הגולן ועוד מקומות רבים).

מערכת החינוך הדתית העל יסודית שונה באופן מהותי ממערכת החינוך הממלכתית, בכמה מישורים:

 הישיבות התיכוניות והאולפנות הם מוסדות שקטנים באופן משמעותי מבתי הספר הממלכתיים. מערכת החינוך שלנו מקימה בתי ספר כפטריות אחרי הגשם. מוסד 'גדול' שש-שנתי בציונות הדתית מונה כ-600 תלמידים, בזמן שבחינוך הממלכתי יש כ-700 תלמידים בחטיבה עליונה ועוד לפחות 700 תלמידים בחטיבת הביניים. בתי ספר על יסודיים ממלכתיים מונים בין חמש לעשר כיתות בשכבת גיל אחת. מוסד חינוכי 'גדול' בציונות הדתית מונה כארבע כיתות לשכבה. רוב המוסדות התורניים (ישיבות ואולפנות) מונים בין שתיים לארבע כיתות בשכבת גיל.

מספר התלמידים לכיתה בחינוך הממלכתי דתי קטן באופן משמעותי ממספר התלמידים בבית הספר הממלכתי.

הנתונים הללו (המבוססים על נתוני משרד החינוך ומכוני מחקר שונים) מעוררים שתי שאלות עקרוניות שיש לדון בהם ביושר ובמתינות:

הפער בין מספר התלמידים בחמ"ד למספר התלמידים בחינוך הממלכתי לא תמיד נובע מפיזור גיאוגרפי. בחלק גדול מהמקרים מוסדות החינוך קטנים בשל רצונם של ההורים ליצור מסגרות חינוכיות תומכות, המייצרות אווירה של מוגנות. התחושה היא שבתי ספר גדולים הופכים למסגרות שלא מאפשרות העמקה של שיח חינוכי ויחס אישי. כך גם ביחס למספר התלמידים בכיתה. הורים רבים מחפשים בתי ספר שבהם מספר התלמידים לכיתה לא יעבור את רף שלושים התלמידים.

אך בתי ספר קטנים מתמודדים עם תחרות קשה. באזור פועלות עוד ישיבות או אולפנות, וההורים מנצלים את ההיצע הגדול כדי לתבוע איכות ומצוינות חינוכית. כך אנו מוצאים ישיבה תיכונית שיש לה שלוש כיתות בשכבה, אבל היא מאפשרת לתלמידיה בחירה בין שש לשמונה (!) מגמות לימוד שונות.

האשם לא בקודש

כמי שעוסק בניהול מוסדות קרוב לשני עשורים, אני נאלץ לאכזב חלק מציבור ההורים התולה את יוקר החינוך בריבוי שעות לימודי הקודש. עובדתית, אין זה נכון. לשעות הקודש משקל לא קטן במבנה יום הלימודים, אבל דווקא בהן משתתפת המדינה במימון חלקי (שאמנם הולך וקטן בשנים האחרונות).

הורים רבים מבקשים להוזיל את שכר הלימוד, לצד הרצון לקבל בתי ספר קטנים עם מספר תלמידים קטן לכיתה, תוך מתן אפשרויות בחירה רחבות לכל תלמיד ותלמיד, בתוספת פעילות חברתית מקיפה וייחודית.

אבל כל זה לא הולך ביחד. שכר הלימוד הגבוה הוא תוצאה של מדיניות ה'גם וגם'. למען הסר ספק, בבתי ספר חילוניים במעמד דומה לבתי הספר 'שלנו' (גודל, מספר תלמידים לכיתה, אפשרויות בחירה או פעילות חינוכית משלימה) גובים סכומים גבוהים מאלה הנוהגים בישיבות ובאולפנות. בתיכונים למצוינות, שכר הלימוד עומד על כ-2,500 שקלים בחודש למסגרות פנימייתיות.

כשלעצמי, אני מאמין בחינוך ממלכתי. גם אם יבחרו ההורים לממן את ה'חינוך הפרטי' על חשבונם, בעיניי זו סכנה גדולה לקיום הלאומי שלנו. בסופו של דבר, השיטה הזו מגדילה פערים ומייצרת תחושה קשה של אפליה. יש בכך סכנה קיומית לחברה בישראל. 'תורניות' היא גם דאגה לכלל.

אי אפשר למדוד את עוצמת תהליך ההפרטה בלי לקחת בחשבון את משקלם של ההורים – בעיקר אלה הנמנים על האליטות – בעיצוב דמותם של בתי הספר העל יסודיים. אני שמח על מעורבותם של ההורים, בעיקר לנוכח העובדה שאני רואה בהם האחראים המרכזיים לחינוך הנערים והנערות. דווקא בשל המעורבות הזו, דיון בשכר הלימוד לא יכול להתמקד ביעילות כלכלית של מוסדות ובתביעה חד-צדדית לקיצוץ. הוא מחייב מחשבה מעמיקה על אופי החינוך הממלכתי-דתי. כדי להדגים את ההשפעה התרבותית על המוסדות שלנו אני מבקש לתת דוגמה נוספת המבחינה בין מערכת החינוך הממלכתית לזו הדתית.

ראשי ישיבה וראשי אולפנא מקדישים חלק ניכר מזמנם לתחרות עם בית הספר הקרוב. לראש ישיבה אין רגע דל. יום אחרי סוכות הוא כבר עסוק בשאלה איזה חוג בית יערוך והיכן. איך לפרוץ לאוכלוסייה חדשה, את מי אצליח לשכנע שהמוסד 'שלי' הוא הטוב באזור. וגם: את מי צריך לרצות ולמי צריך להבטיח הבטחות.

התחרות לא מוכיחה את עצמה. בסופו של דבר, ברוב בתי הספר נבחנים באותן בחינות בגרות, הולכים לאותן מכינות וישיבות 'הסדר' ומתנדבים לאותן יחידות קרביות. גם אחוז הזכאות לבגרות ואפילו אחוז החושפים את ראשם לכיפת שמים עם תום לימודיהם בתיכון דומה.

בסך הכול, רוב בתי הספר התיכוניים שלנו הם בתי ספר טובים שיש בהם מחנכים ומחנכות אחראים, המעוניינים להוסיף טוב ולחנך בוגר איכותי התורם לחברה שבה הוא פועל. אבל לחץ ההורים יוצר תחרות בלתי פוסקת, לא מידתית, שמזיקה לילדים שלנו וגם לחברה בישראל.

אם כל מנהל היה פנוי לעיסוק חינוכי טהור, אם הוא לא היה נאלץ לכתת רגליו בכיתות ה' ולהופיע בכל ערב בחוג בית אחר תוך שהוא מפזר הבטחות ללא הרף – שחלקן סותרות את משנתו החינוכית – היו התלמידים שלנו מרוויחים מחנכים רגועים המתמסרים לאיכות המוסד שלהם. מחנך 'אמיתי' נאלץ לפעמים 'להתחפש' ולהציע דברים המנוגדים לאמונתו. כך, השימוש במילים כמו 'תורני' או 'מדעי' הופך לפתטי וחסר ערך. כמעט כולם מספרים על "שיח אישי, העמקת 'האני', הכנה ראויה לחיים של משמעות" ועוד. כולם חשופים לאופנות חדשות ולשפות מתחלפות. כולם הופכים למומחים ב'שיקוף' ולמבינים גדולים ב'סיפורי מעשיות', כולם מבינים שאנו במהפכה ניאו-חסידית ולכולם יש פחות או יותר אותן הצעות לרוויזיה בלימוד הגמרא.

אבל ניכרים דברי אמת. מה שגורם להצלחה הם האותנטיות וההתאמה לאישיות של ראש הישיבה או ראש האולפנא ולצוות החינוכי שלצידם. מחנך, ובעיקר ראש מוסד, לא יכולים להרשות לעצמם להתחפש. דא עקא, התחרות והשמועה על הצלחה של מוסד מסוים מעבירות את ההורים ואת ראשי המוסדות על דעתם ומצמיחות תעשייה לא ראויה הפוגעת בכולנו.

יש צורך בבתי ספר ייחודיים. מספרם מצומצם. בדרך כלל מדובר בישיבות ובאולפנות על-אזוריות ואותם יש לשמר. אך האם נכון הדבר ביחס למוסדות חינוך מקומיים ועירוניים? לא כל מה שנכון בכלכלה נכון בחינוך, לא תמיד תחרות חופשית פועלת לטובת החינוך, ובכלל – מדיניות חינוכית היא סוגיה רצינית שיש לנתח לעומק. היא מעוררת שאלות לא קלות, כגון שאלות על אחריות על ילדיי הפרטיים לעומת אחריות לכלל ילדי ישראל, מהי הצלחה חינוכית, איך מודדים אותה, ועוד.

אינני מצליח להשתחרר מהדיסוננס שמלווה אותי פעמים הרבה כשאני מקשיב לחלק מחבריי: הם מדברים על כלליות ואחריות, על לאומיות וממלכתיות, אבל מקדמים מסגרות שיש בהן הפרטה ולפעמים גם השתמטות מדאגה לכלל. תקצר היריעה מלפרט מקרים שבהם הוקמו מוסדות חדשים וקטנים על חשבון משלם המיסים ועל חשבון הילדים של כולנו, תוך שימוש בשפה של 'זכויות פרט' והזכות לייחודיות. אחר כך, כשבית המשפט משתמש בתפיסה זו בנושאים הסותרים את השקפת עולמנו, אנו מתרעמים על זניחת ערכי הכלל למען צורכי היחיד.

אנרגיה שפונה פנימה

דרוש שינוי תרבותי עמוק בתפיסת תפקידם של בתי הספר וייעודם. שינוי שיאפשר למנהלי בתי הספר להפסיק לבנות תוכניות חינוכיות לא מושכלות. במקום להשוות את כמות שעות הקודש אצל השכנים, את מספר ימי הטיול ואת הרכב המגמות, יפנו אלו את עיקר מעיינם פנימה – אל הצרכים של התלמידים שלהם.

אולי אז יתעוררו השאלות האמיתיות: האם כל הבנים צריכים ללמוד במסגרת יום לימודים ארוך? האם ריבוי שעות הגמרא מקרב לאבינו שבשמים? מה הם סדרי העדיפויות החינוכיים הראויים לכל מוסד בהתאם לאוכלוסייה שלו? למען הסר ספק – אין לי תשובה אחת לשאלות הללו, אבל הן מזמינות את כולנו לדיון שמשום מה אנו מעדיפים להתחמק ממנו ולהסתתר מפניו.

התביעה מראשי הרשתות וראשי המוסדות: "הוזילו את שכר הלימוד" היא צודקת וראויה. אבל ללא שינוי תרבותי ביחסם של ההורים לבחירת בתי ספר היא לא רצינית. היא מבקשת מהמנהלים לעשות מה שלא ניתן לעשות.

כאן גם מופנית בקשה אל ראשי הציבור, רבנים, אנשי רוח ומנהיגים פוליטיים: אל תתנו יד לפילוגים ופיצולים. אפשר לקיים נתיבים ומסלולים בתוך מסגרות גדולות, לאפשר גיוון וייחודיות מבלי להקים עוד ועוד מוסדות. מי שבכל זאת מעוניין במסגרות נפרדות וממיינות יתכבד לממן בעצמו את עלות בית הספר הקטן שהקים.

על ההורים מוטלת אחריות עמוקה. הם נדרשים להחליט: האם אתם רוצים בתי ספר קטנים? יש לזה מחיר. האם אתם רוצים בתי ספר קטנים עם מגמות בחירה רבות? שלמו, והרבה. צעדים חשובים בכיוון נעשים על ידי מִנהל החמ"ד וצריך לחזק אותם.

אמרו בית הלל: "לכל אדם יִשנֶה". כל כך פשוט ונכון. תוכניות מעין אלה מלמדות שמהפכת יהושע בן גמלא חיה וקיימת. אבל המהפכה הזו – ודומות לה – מחווירות ליד עוצמתה של תרבות ההדרה, ההפרדה, ההסללה.

מערכת החינוך הממלכתית דתית היא מערכת מפוארת. היא יצרה מוסדות חינוך המהווים דגם לפואמה חינוכית עשירה. ואף על פי כן, לא מעט מחלות וליקויים מלווים את המערכת הנפלאה. מי שמנתק את סוגיית תשלומי ההורים מהרקע התרבותי ומהצורך הפדגוגי להתחדשות – חוטא לעיקר. זו משימה גדולה. אסור לנו לבזבז את הדיון החשוב על תוצאות שטחיות המשרתות אינטרסים לא ראויים, שלא מבטיחים את עתיד החינוך הדתי.

השיח על הורדת שכר הלימוד לא מובל על ידי הורים נזקקים. אלה, משום מה, מודרים מהדיון וקולם לא תמיד נשמע. חלק מההורים הללו מבקשים לחזור אל תפיסה ממלכתית טהורה תוך שהם מגדירים את אחריות המדינה לחינוך. דווקא בשל כך אני אופטימי, ומאמין שיש לנו הכוח להציע תהליך עמוק ומשמעותי לבחינה כוללת של מערכת החינוך.

הרב שי פירון הוא מנכ"ל תנועת 'הכל חינוך' ורב קהילת 'היכל משה', אורנית

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באפריל 2012, ב-גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ב - 768 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: