בשר התאווה שנאסר במדבר זוכה להיות מותר בארץ. הסיבה לשינוי נעוצה בתהליך ההתבגרות וההתרחקות מן השכינה הכרוכות בכניסה לארץ 

בפרשת אחרי מות מופיע איסור שחוטי חוץ בתקופת המדבר, הוא האיסור לשחוט ולאכול בשר חולין חוץ למשכן:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'

דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ (ויקרא יז, ג-ד).

תיאור חטאו של העובר על האיסור חריף ביותר: "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך"! כלומר, שחיטת בעל חיים לשם אכילה בלבד משמעותה רצח!

לצד האיסור, מציעה התורה אלטרנטיבה לחפצים לאכול בשר:

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה

וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם.

וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' (שם, ה-ו).

אדם החפץ לאכול בשר יביא את בהמתו אל המשכן, ישחט אותה כקרבן שלמים, החלבים יועלו על המזבח, החזה והשוק יינתנו לכהן, ואת שאר הבשר יאכל האדם.

האיסור לשחוט בהמה מחוץ למשכן נהג בתקופת המדבר בלבד. ערב הכניסה לארץ מתיר משה בשם ה' אכילת בשר חולין:

כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ

וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.

כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם

וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ

וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ (דברים יב, כ-כא).

ההנמקה לביטול איסור שחוטי חוץ ואכילת בשר תאווה קשורה למרחק מן המקדש. בתקופת המדבר, כשבני ישראל חנו כולם סביב המשכן, המאמץ הלוגיסטי שהיה כרוך בהבאת הבהמה למשכן לא היה גדול, ועל כן אסרה התורה אכילת בשר חולין. אך הכניסה לארץ וההתנחלות בה, ובעיקר הרחבת הגבולות עקב הכיבושים, מגדילות מאוד את המרחק מן המקדש והופכות את איסור שחוטי חוץ לבעייתי ולחורץ את גורלה של הפריפריה כמעט להתנזר מאכילת בשר.

מחיר ההתבגרות

אלא שקצת קשה לקבל את העובדה שאיסור 'שפיכת דם' בטל עקב קושי לוגיסטי. נראה ששורש העניין נעוץ בהבנת הנימוק לאיסור שחיטת חוץ ואכילת בשר חולין. התורה עצמה חותמת את האיסור באמירה: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז). שחיטת חוץ מתקשרת בתקופת המדבר לזנות אחרי אלוהים אחרים בטקס הקרבת קרבן במדבר (ראב"ע קושר את העניין גם לשעיר לעזאזל של יום הכיפורים), וממילא כסוג של הרחקה וסייג נאסרת כל שחיטת חוץ, גם לשם אכילה. כשנכנסו עם ישראל לארץ, כנראה בטל טעמו של האיסור, וממילא הותרה שחיטת חוץ.

וכאן, ייתכן שמהות האיסור מתבהרת לאור הנימוק להתרתו. ייתכן שהביטוי 'כי ירחק ממך המקום' איננו רק תיאור גיאוגרפי. כשבני ישראל יושבים במדבר, המשכן שוכן בתוכם והם כולם מאורגנים סביבו. החנייה סביב המשכן איננה רק פרט טכני לסידור המחנה, אלא משקפת התכווננות. לאמור: בתקופת המדבר העיניים כולן נשואות אל המשכן, על פיו יחנו ועל פיו ייסעו (הענן שמעליו). דבר ה' מתגלה למשה מבין שני הכרובים, ההתכנסויות וההתקהלויות של עדת ישראל הן סביב המשכן, וכל נסיעה וכל חנייה נושאת עמה פירוק והרכבה שלו.

הזיקה האינטנסיבית למשכן משקפת את הזיקה המיוחדת שבין הקב"ה לעם ישראל במדבר. זיקה של תלות מוחלטת, הבאה לידי ביטוי בירידת המן ובשאר הניסים שזכו להם בני ישראל יום יום ושעה שעה, "כאשר יישא האומן את היונק" (במדבר יא,יב).

הכניסה לארץ, יש בה יסוד של התבגרות ורכישת עצמאות. 'כי ירחק ממך המקום' – אולי על דרך הדרוש נבאר את 'המקום' גם ככינוי לה' יתברך. כמובן עדיין הקב"ה שוכן בקרבם של ישראל, אך בנוכחות פחות גלויה, פחות אינטנסיבית. הדבר בא לידי ביטוי גם בריחוק הגיאוגרפי מן המקדש, אך גם בעצמאותו של עם ישראל: בהפסקת ירידת המן, בהפסקת הניסים הגלויים ובעצמאות הכלכלית-קיומית שהעם רוכש בישיבתו בארץ.

באופן פרדוקסלי, המעבר מן המדבר אל הארץ יש בו התבגרות והתקדמות, אך כמו כל התבגרות, יש לה גם מחיר מבחינת סוג הקשר והקרבה אל האב והאם (נראה שהדבר בא לידי ביטוי גם בפער שבין ספר דברים – ספר ערב הכניסה לארץ – לשאר הספרים. בספר דברים מופיע משה לא רק כנושא דבר ה' אלא כניצב לעומתו ונושא את דברו: לא רק 'וידבר ה' אל משה לאמר', אלא 'אלה הדברים אשר דבר משה').

להבחנה זו ישנה השלכה גם על סוגייתנו: הנוכחות המוגברת של ה' במדבר איננה מאפשרת לאדם לשחוט בהמה לשם אכילה בלבד. כשעמוד הענן העולה מאש התמיד אשר על המשכן ניכר לכל עין, כשריח הניחוח של הקרבנות פושט בכל המחנה, שחיטת בשר שלא לשם ה' יש בה כמעט 'התרסה' כלפי ה' יתברך: לי ולא לך! בכל אכילת בשר, מצווה התורה על דור המדבר, חייב ה' יתברך להיות שותף. עם הכניסה לארץ, ההתרחקות ממקום המקדש יש בה גם ממד של הסתרת נוכחות ה', וממילא אכילת בשר חולין איננה נתפסת כהתרסה ויש לה מקום במרחב ובחלל שנוצרים במציאות של 'כי ירחק ממך המקום'.

מקום גם לחולין

במובן נוסף, אפשר לקשור את השינוי שבין המדבר לארץ גם ליחסה של התורה לשחיטת בעלי חיים. בעיוננו לפרשת ויקרא, עמדנו על כך ששחיטת בשר לשם אכילה היא 'הריגת' בעל החיים ושפיכת דמו, בעוד שהקרבת קרבן משמעותה העלאת חיי הבהמה אל ה' – הדם איננו נשפך על הארץ, כי אם נזרק על המזבח, כלפי מעלה.

שחיטת בעל חיים, כך עולה מפרקנו, נתפסת כשפיכת דם, כרצח. האם תאווה של אדם לאכול בשר יכולה להתיר לו ליטול את חייה של בהמתו? אלא שכשבני ישראל מביאים "את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה… אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד", הרצח הופך להעלאה וממילא גם האכילה היא אכילת קודש מותרת. תודעה זו רלוונטית במציאות שבה נוכחות ה' גלויה ואקטיבית. נוכח ה', אין ליטול חיים לשם אכילת בשר תאווה. לעומת זאת, בתקופת התרחקות והסתתרות של ה', כפי שהיה בארץ, ניתנת לגיטימציה מחודשת לאכילת בשר תאווה.

הדבר דומה במידה רבה לשלבים השונים של היחס לבעלי חיים החל מגן עדן, עבור במציאות שלפני המבול, בזמנם של קין והבל, ועד להיתר האכילה שניתן לאחר המבול. ההתרחקות ההדרגתית מגן עדן, ממציאות שבה נוכחות ה' גלויה באופן אינטנסיבי, התרחקות שיש בה כאמור גם התבגרות, שבה האדם דואג לעצמו ואחראי לגורלו, יוצרת רף שונה גם ביחס ללגיטימציה לתאוותיו של האדם.

התבוננות זו מחייבת דיוק, שהרי קצת מוזר להתייחס לכניסה לארץ כהתרחקות וכירידה. לכן יש לחדד ולומר שההשוואה של החיים בארץ איננה לגלות, אלא למדבר שבו ההשגחה הא-לוהית הייתה בחינת 'גן עדן', עם ניסים גלויים ודיבור מתמיד של ה' עם משה.

שנית, נראה שמדובר בהבנת המרקם הדינמי שבין הקדושה לחולין. החיים במדבר הם חיים שבהם החולין נדחקים הצידה מפאת הקדושה. החיים בצל ה' יש בהם טוטאליות השוללת את החולין, את התאווה. יש בכך עוצמה גדולה, אך מדובר גם בצמצום גדול של המרחב הרוחני שבו נפגש האדם עם ה'. אמנם הפגישה חשופה, גלויה, אך מצומצמת ותחומה, תחת כנפי השכינה.

חיי ארץ ישראל הם חיים שבהם ישנו ממד של הסתרה ביחס למדבר, אך הסתרה זו מאפשרת לחיי החולין להתפתח ולהתקיים לצד הקדושה – כי ירחק ממך המקום. בחיי ארץ ישראל נוצר איזון עדין ורגיש בין התאווה לדבקות, בין החול לבין הקודש.

לעתים צפה התחושה המאיימת: ניתנה ראש ונשובה המדברה, אל חיקה החמים של ההשגחה האומנת. אך אין זה אלא פרץ ילדות של מבוגר המבקש להשיב את הגלגל אחורנית ולזכות לרגע קסום של שיבה אל הילדות, רגע שבין המדבר לארץ ישראל, בין בשר תאווה לזבח שלמים, בין החול לקודש, בין 'סביב המשכן יחנו' ל'כי ירחק ממך המקום', בין ילדות לבגרות ובין תלות לעצמאות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012