טלנובלה מרוקאית / ירון אביטוב

כלה צעירה עומדת להינשא ומתוודעת לעולם של לחשים, כשפים ובעיקר סודות משפחתיים. עדתיות, יריבות ותככים בפרק מעניין בפולקלור ובתולדות יהודי מרוקו

ספרדים

אלייט אבקסיס

מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כנרת, זמורה-ביתן, 349 עמ'

ערב חתונתה של נכדתה האהובה, אסתר ויטל, מספרת לה סול, סבתה המצומקת והמגובננת, סוד כמוס. העין הרעה, שפגעה בשעתה בנישואיה לארוסה האהוב ואילצה אותה לבסוף להיפרד ממנו, אורבת עכשיו גם לה עצמה: "תיזהרי, בתי, העין שהיתה בחתונה שלי נמצאת עכשיו בחתונה שלך!" (עמ' 66), אומרת הסבתא שהג'ינים הפכו אותה לגיבנת. עוד מגלה הסבתא לנכדתה שהארוס שעמו עמדה להתחתן בשעתו הוא למעשה סבו של ארוסה שלה. הנכדה שואלת את עצמה האם זהו צירוף מקרים או שמא זו יד השחור, אבל הסבתא פוסקת שכך רצה הגורל, אלא אם כן הג'ינים יצאו שוב לשוטט בלילות ויהפכו את הגורלות כפי שהם אוהבים לעשות.

רוחות  ושדים, ג'ינים ומכשפות, עין רעה ועין טובה, כישופים ולחשים, השבעות וקמעות מאכלסים לעייפה את הרומן של הסופרת היהודייה-צרפתייה אלייט אבקסיס. רומן המתפרש על ארבע יבשות ועוסק בעיקר בקהילה היהודית-מרוקאית בשטרסבורג, בסיפור הגלגולים הרבים שעברה, במסורות, במנהגים ובאמונות הטפלות, ובעיקר בתסביכים הרבים מספור שלה.

התכנים בספר אפוא עשירים במזרחיות ספרדית דשנה, אבל השאלה היא מה עושים עם החומרים האלה, לטוב ולרע. אם סופר ישראלי היה כותב כפי שאבקסיס כותבת, ככל הנראה היו מתייגים אותו מיד כ"סופר אתני" או כ"סופר מזרחי פולקלוריסטי" וההוצאות הגדולות לא היו טורחות, כמובן, לפרסמו. אבל כנראה שלאבקסיס יש שיק צרפתי-יהודי וזה עזר לה לפרסם את הרומן המתורגם שלה בגדולה שבהוצאות בארץ.

עלילת הרומן מתרחשת ערב חתונתם של שני צעירים יהודים צרפתים ממוצא מרוקאי, הרוצים להעמיד את החופה דווקא בתל אביב, מה שיכול להעניק לספר אף יותר עניין מבחינת הקורא הישראלי. "ספרדים" עוסק בין השאר בלבטים של הקהילה האם לעשות עלייה לישראל. מבחינה זו, עיתוי יציאתו לאור של הספר עשוי להפוך אותו לחומר קריאה כמעט אקטואלי.

ישראל מצטיירת ברומן כמי שאמורה להפוך לעוגן ההצלה של היהודים באשר הם. אמנם האליטה האשכנזית לא קיבלה יפה את המרוקאים, כי חשה מאוימת מהם (ככתוב: "בישראל גילה איזק שמוצאו הספרדי הוא תכונה שלילית שיש להתבייש בה ולהסתירה בכל מחיר". עמ' 130), אבל ישראל היא עדיין הבית, כי "ליהדות בגולה אין עתיד" (112). העתיד הוא ב"ארץ האבות", המעוררת באסתר ויטל, הגיבורה הראשית של הרומן, רגשות פטריוטיים עזים בכל פעם שהיא מבקרת בה, ולכן היא בוחרת לקיים בה את טקס חתונתה. אסתר גם מגִנה עליה מפני מקטרגים ומנסה לדברר אותה ("ארץ זעירה מוקפת אויבים שנאלצה ועודנה נאלצת להיאבק על קיומה". 121) כאילו הייתה המסבירה הלאומית. היא אף נפרדת ממחזר המנסה במהלך ויכוח איתה להצדיק את הפלשתינים.

אבל מרכז הכובד של הרומן הוא לא ישראל, אלא חייהם ועברם של יוצאי מרוקו. אבקסיס מציגה יהדות מרוקאית שונה מכפי שהתרגלנו לקרוא בספרות הישראלית. זוהי יהדות גאה, משכילה ומבוססת, ולא כזו הנאבקת נגד הקיפוח כמו בישראל. מן הרומן מצטיירת תמונה עגומה המעוררת שאלות קשות: מדוע יהודי מרוקו הצליחו כל כך בצרפת ובקנדה והרבה פחות בישראל?

בעוד שבישראל הם מוגדרים כ"יהדות מרוקו", אבקסיס מגדירה אותם כ"ספרדים", כיוון שרבים מאוד מהם נמנים למעשה על צאצאי גולי ספרד. אבקסיס מביאה בספר ארגומנטים רבים המצדיקים את ההגדרה הזו, וטיעוניה המוצקים מעלים למעשה את השאלה מדוע עולי תורכיה, יוון והבלקנים ואזורים אחרים, שנמנו עם מגורשי ספרד ודיברו לדינו, הוגדרו תמיד בארץ כ"ספניולים", ואילו גולי ספרד שהיגרו למרוקו קוטלגו כמרוקאים, ובתודעה הציבורית רק מעטים זכרו מאיפה הגיעו.

בפרקים ההיסטוריים ברומן מספרת אבקסיס שיהודי מרוקו שימרו למעשה את חוכמתם של הרבנים והמשוררים של תור הזהב בספרד. היא כותבת באמפתיה רבה על יהדות מרוקו ועל ההיסטוריה המפוארת שלה, אבל גם מעמידה מולה מראה מהופכת המציגה את תסביכיה ואת תככיה העדתיים. בישראל סבלו יוצאי מרוקו מקיפוח ואף מיחס גזעני, אך הרומן חושף שהם עצמם אינם נקיים מגזענות פנימית. כך, למשל, היהודים יוצאי העיר פס חשו עצמם נעלים לאין שיעור על יהודי מקנס. "ספרדים" מציג היררכיה עדתית ברורה של ייחוס בין יוצאי ארבע הערים המלכותיות במרוקו וערים אחרות.

ההיררכיה הזו באה לכדי עימות חריף כאשר אסתר, בת למשפחה מפס, מבקשת להינשא לצעיר שהוא ממוצא מקנסי. בני משפחתה לוחצים עליה לבטל את חתונתה ולו רק בשל העובדה שחתנה הוא ממקנס, שהרי כידוע המקנסים הם בעלי מוניטין גרועים ו"הואשמו בכל מידה רעה אפשרית" (182). "במקום לשמוח על זה שהילדים שלנו מתחתנים", מעיר סבה של אסתר לאביה, "אנחנו רבים אחד עם השני, וכל זה בשביל מה? כי האחד מפס, השני ממוגדור והשלישי ממקנס. השנאה הורגת אותנו… אתה לא מרוצה שהיא מתחתנת עם מקנסי… היה יכול להיות יותר גרוע! היא היתה יכולה להתחתן עם מישהו ממרקש… או עם טוניסאי" (12).

הרומן של אבקסיס מחזיר אותנו לימי השד העדתי. במיוחד בתיאור הקשר הרומנטי (?) בין אסתר לצעיר יהודי אשכנזי, מזכיר "ספרדים" את ימי ה"ווזווזים" וה"פרענקים", ימים שבהם חתונה "מעורבת" לא הייתה נפוצה במיוחד. "היא (אסתר) אמרה לעצמה שהאשכנזים והספרדים לעולם לא יוכלו (לחיות) זה עם זה. אין להם את אותה תפיסת חיים" (208). האשכנזים מוצגים בספר באור קודר, כאנשים קרים ומנוכרים, וכל זאת על סמך היכרותה של אסתר עם אשכנזי אחד ויחיד. "איזו מורשת, אמרה אסתר לעצמה, ייאוש, אלכוהול וגורל אנושי קודר" (205). אילו סופר ישראלי היה כותב כך בימינו, היו טוענים נגדו שכתב מניפסט ארכאי. מצד שני, כמה מהניתוחים של אבקסיס על ההבדלים בין הספרדים והאשכנזים, ניתוחים שבהם היא חורגת מקלישאות סטריאוטיפיות, בהחלט מעוררים עניין.

הקנאות והשנאות, היריבויות והתככים מסביב הופכים את הקשר בין אסתר וארוסה שארל לסיפור אהבה כנגד כל הסיכויים. השניים הקפידו תמיד להחמיץ זה את זה עוד מצעירותם, והקורא ישאל את עצמו האם הם יחמיצו זה את זה גם ערב חתונתם. אסתר היא "נסיכה ספרדייה" יפה, שלא חסרו לה מעולם מחזרים, אבל היא חצתה כבר, ובלי עין הרע, את גיל השלושים, מה שהגביר את תסביכיה ואת העימות הפנימי המתחולל בתוכה בין השאיפה להיות אישה מודרנית לבין רצונה לשמור על יהדותה, מבלי להשתעבד לעולם הטקסים המיושן של הדורות הקודמים. ואילו שארל הוא צעיר שמרד במסורת והפך לסטאנדאפיסט הלועג לעולם שבו צמח, וערב חתונתו כמו מתריס כנגד כולם כשהוא מגלגל לעצמו צינגלה ריחנית. הנסיכה הכבולה באסוריה, שחיה תחת השלטון הרודני של הוריה המניפולטיביים (מערכת היחסים שלה עם אמה היא מתוסבכת במיוחד), מוצאת אפוא בצעיר המשוחרר את מה שביקשה נפשה.

מה שמתחיל כסיפור אהבה, שבו שני הצדדים מנסים לבעוט במסורת, הופך אותם לבסוף לקרבנות שלה ושל מערכת של תככים משפחתיים, שמקורם בסודות קמאיים ובסודות ספרדיים העוברים מאב לבן – סודות המעמידים למעשה את החתונה בסכנה.

התככים הם במישור הגלוי, אך גם במישור הנסתר של הקבלה המעשית. הרומן מעלה על נס את העובדה שכמה מכתבי הקבלה נכתבו בספרד, אבל במקום לעסוק בחוכמת הקבלה הוא עוסק בעיקר בקבלה המעשית: שחור, ג'ינים ועין הרע, וכך למעשה מנמיך את הרומן ואולי גם את הדימוי שיוצא כאן ל"ספרדים". מן הקבלה אפשר כמובן לרקוח ספרות משובחת (וראו למשל ספרו של דן צלקה "מעשה נורא בר' יוסף דילה ריינה", וספרים אחרים), אבל כמדומה שאבקסיס העדיפה הפעם במכוון את האתניות על פני הספרות, והקורא עשוי לשאול את עצמו בסיום: האם כל מה שיש ליהדות עם מסורת כה מרתקת להציע זה מאכלים וכישופים?

שתי הסבתות משני הצדדים רוקחות מאחורי הקלעים מרקחות של שחור, המזכירות במשהו את האווירה בסרטו הנודע של שמואל הספרי, "שחור". סבתא אחת מטילה שחור חיובי, שיאלץ את בני הזוג להינשא כדי לתקן את העוול שנעשה לה לפני שבעים שנה, כשאולצה להיפרד מארוסה ערב חתונתם, ואילו הסבתא השנייה עושה הכול כדי לבטל את החתונה ובכך להמשיך למעשה את המסורת – שלושה דורות של חתונות ואירוסין שמתבטלים, ובשלושתם הכלות או הארוסות ילבשו את אותה שמלת חינה שתהפוך לסמל למזל רע.

על הספר מעיקה אווירת סודות ויריבויות, הנפרשים לעין הקורא בהדרגה עד שהוא חש בעצמו כמו לכוד ברשת של עין הרע. הכול אפוף בסודות ושקרים, מסכות והעמדות פנים, עד שמתגלה לאסתר ויטל הסוד המשפחתי השמור מכול, על זהותה וזהות אביה.

מכל העושר האתני הזה אפשר היה, כמובן, לרקוח רומן משכנע, אבל העיבוד הספרותי לא מספיק מוצלח לטעמי. כמו שאחת הסבתות בזקה יותר מדי גבישי מלח לתוך האש והתיכה מהם שחור, כך אבקסיס בזקה יותר מדי לתוך מכבש הדפוס והעין הרעה פוגעת לבסוף, כמדומה, ברומן שלה עצמה.

בחלק הראשון הכתיבה מגובשת יותר, אבל בחלקו השני, ובעיקר לקראת הסיום, "ספרדים" הופך לסוג של טלנובלה מרוקאית עם סממנים רבים של מלודרמה קיטשית. בפרקים האחרונים הולכים ותוכפים עלינו כמו גלים מאיימים של צונאמי עוד ועוד סודות הנחשפים בזה אחר זה. בתחילה נחשף סוד היעלמות הקמע של החתונה, לאחר מכן נחשף הוד זהותה האמיתית של אסתר; הסבים שאיבדו את אהבתם בגיל צעיר חוזרים ומתאחדים מחדש, ואם לא די בכך, הכלה מתמסרת ערב חתונתה לאו דווקא לבעלה לעתיד, אלא למי שיתגלה בהמשך כלא פחות מאשר אחיה החורג. גם הסגנון סובל ממלודרמטיות יתרה וכמעט אפשר לשמוע הלמות תופים בכל פעם שנחשף סוד נוסף.

הרומן מאבד אפוא בהדרגה גובה, והיה זקוק לתפירה מוצלחת יותר בין פרקי ההיסטוריה לפרקי הספרות (לעתים דווקא פרקי ההיסטוריה מעניינים יותר) ולעריכה טובה יותר: ניכוש הסטריאוטיפים, הורדת המינון של המלודרמה והדגשת העיקר – הסוד – על חשבון הטפל וריבוי הדמויות שלא תמיד משרתות את העלילה. למרות המגרעות הלא מעטות, הקורא יכול בכל זאת לגלות עניין ב"ספרדים" בזכות היותו מסמך המתאר עבר היסטורי וחיים פולקלוריסטיים. המסקנה הבלתי נמנעת בסיום היא שהספר מעניין לקריאה בחלקו יותר כמעין הצצה אנתרופולוגית מאשר כספרות יפה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באפריל 2012, ב-גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ב - 768, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. עמוס רובין

    ירון אביטוב שואל – "מן הרומן מצטיירת תמונה עגומה המעוררת שאלות קשות: מדוע יהודי מרוקו הצליחו כל כך בצרפת ובקנדה והרבה פחות בישראל?

    בעוד שבישראל הם מוגדרים כ"יהדות מרוקו", אבקסיס מגדירה אותם כ"ספרדים", כיוון שרבים מאוד מהם נמנים למעשה על צאצאי גולי ספרד. אבקסיס מביאה בספר ארגומנטים רבים המצדיקים את ההגדרה הזו, וטיעוניה המוצקים מעלים למעשה את השאלה מדוע עולי תורכיה, יוון והבלקנים ואזורים אחרים, שנמנו עם מגורשי ספרד ודיברו לדינו, הוגדרו תמיד בארץ כ"ספניולים", ואילו גולי ספרד שהיגרו למרוקו קוטלגו כמרוקאים, ובתודעה הציבורית רק מעטים זכרו מאיפה הגיעו."
    התשובה מצויה כנראה בדבריו הוא. אבקסיס כותבת על יהודי מרוקו מהערים הגדולות, ברובם יוצאי ספרד משכילים שמצאו דרכם לצרפת ולקנדה כיוון שהתערו בתרבות צרפת. בעלייה לארץ היה גבוה יחסית משקלם של היהודים ההרריים שהתגוררו בקרב הברברים ולא זכו להשכלה צרפתית.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: