דרקון מעופף ומבצר של מים / יוחאי רוזנברג

סרטי הפנטזיה הקולנועיים, כמו גם סיפוריו של ר' נחמן מברסלב, ממוענים לאו דווקא לילדים. הפנטזיה מבקשת לפתוח את עולמו הרציונלי של המבוגר לקריאה חדשה של חייו

יותר מכול אוהב אבי שיחיה סרטי דרקונים. כל סרט חדש שכיכב בו דרקון היינו רואים חמש או שש פעמים. אני זוכר במיוחד את "הסיפור שאינו נגמר". זאת אומרת לא את הסיפור שלצערי דווקא כן נגמר, אלא את הדרקון הזקן, אחד מגיבורי הסרט, ענן לבן וגדול, רך וצמרי, שנוחת ממרומים לגאול ילד קטן שנרדף על ידי תלמידים מבית הספר.

אני זוכר את הילד שנענה להזמנה. מתפתה לקולו של הדמיון, עולה על גב הדרקון הגדול, אוחז בפחד ובהתרגשות בשערותיו הארוכות ומחליף את העיר הריאלית במרחבי הפנטזיה. אני זוכר את עצמי נבלע בתוך לובן אין סופי של עננים, מתעופף יחד עם גיבור הסרט אל עולמות אחרים מלאי סוד והרפתקה. כמבוגר נמנעתי שנים מלחזור ולחפש את הסרט הישן, מפחד שמבטי הבוגר יפגע בזיכרון המתוק של הפנטזיה.

כאן אחזור אל הסרט, אגע בפנטזיה ובכוח הסיפור המאפשר לנו לספר את עצמנו מחדש. בתוך כך אנסה להצביע על הדמיון, המדהים בעיניי, בין שני סרטי מסעות פנטסטיים, "הסיפור שאינו נגמר" (ארה"ב, 1984, על פי ספרו של מיכאל אנדה) ו"המבוך של פאן" (ספרד, 2006), לסיפוריו של מספר גדול אחר שעסק רבות במסעות אל הדמיון, הלא הוא ר' נחמן מברסלב.

הבריחה אל הדמיון

בסטיאן, גיבור הסרט "הסיפור שאינו נגמר" הוא ילד יתום. הוא כואב את מות אמו ולטענת אביו הכאב מוביל אותו לבריחה לעולמות דמיוניים. במקום ללמוד מתמטיקה הוא מצייר במחברת המשובצת סוסים חדי קרן. עשרות הספרים שהוא קורא נתפסים על ידי האב כילדותיות, כחוסר מעשיות, אבל דווקא הם הופכים אותו לקשוב יותר לדמיון, לדמות שיכולה לבצע את המעבר אל הפנטזיה.

ילד, טוען הפסיכולוג דונלד ויניקוט, אמור להיות בן בית בשני העולמות, הדמיון והמציאות, ולדעת להתנהל ביניהם. הוא יודע להבחין בין משחק למציאות אך יכול להתייחס ברצינות גמורה למשחקי התפקידים שהוא מאמץ ברגעי המשחק. במקרה של בסטיאן, "המבוגר האחראי" על ההבחנה בין דמיון למציאות נעדר. האם אינה בחיים, והאב העסוק שקוע בענייניו ואינו מודע למצוקת הילד ולצרכיו. בסטיאן נותר כעפיפון שקצה החוט שלו נעזב והוא ממריא עד הסוף למעלה.
בסצנת הפתיחה של הסרט בסטיאן פוגש בדרכו לבית הספר קבוצת צעירים שדורשת ממנו כסף. הוא מנסה לברוח מהם והם משליכים אותו לפח זבל שנקרה בדרכם. בפעם השנייה שהוא נמלט מהם הוא נכנס לחנות ספרים, שבה הוא מוצא את הספר שבקריאתו הוא עובר אל עולם הפנטזיה. הספר כשער אל עולם שמעבר מתאים לנאמר על ספר הזוהר "בזה הספר תצאו מהגלות", מעין "מרחב מופקר" כפי שמכנה הפסיכואנלזיה את החלום, מרחב שמתקיים בין עולמות.

גם אופליה, גיבורת הסרט "המבוך של פאן", שקועה באגדות. גם היא ילדה יתומה. אביה מת בקרב במלחמת האזרחים בספרד והיא נותרת עם אמהּ, אישה חלשה ולא בריאה. הסרט נפתח בסצנה שבה אופליה והאֵם נוסעות לפגוש את מי שאמור להיות אביה החורג, איש צבא בכיר ששייך לכוחותיו של פרנקו הפשיסט. הגנרל אינו מעוניין באופליה וגם את אמהּ הוא לא ממש אוהב. הוא מעוניין בבן היורש שהאם נושאת ברחמה, בבן שימשיך את דרכו אם ייפול בקרב. אופליה אם כן היא סרח עודף, נדוניה לא רצויה לנישואים של אמא והגנרל. היא יודעת את זה ומוצאת מפלט בעולם הספרים שאליו היא בורחת בכל רגע אפשרי.

האֵם, כמובן, מנסה להניא אותה מכך, אך ללא הצלחה. גם היא כמו בסטיאן ילדה חולמנית, תכונה שאביה החורג המעשי כל כך לא יכול לסבול. הדמיון המפותח ו"החיים בספר" שנתפסים כחיסרון בעולמנו הריאלי, דווקא הם מאפשרים לילדים אלו להיות פתוחים למרחבי הפנטזיה, להיות ניידים בין עולמות, תנועה שסגורה בפני רוב העולם, בייחוד המבוגרים. רק הם מעזים להאמין לקולות שמעבר ולהתפתות לצאת למסע.

אלו הם אם כן שני הגיבורים שלנו, ילדים-נערים שחייהם הריאלים קשים ולא מזמינים. הם כמעט נטולי בחירה וכוחות, חייהם נשלטים על ידי גורמים גדולים וחזקים מהם: הגורל והמבוגרים הלא קשובים, והם נעים בעולם כמו היו בובות על חוט. מצב זה מתואר על ידי ר' נחמן כ"שינה", מצב שבו האדם חווה את חייו כנטולי השגחה או בחירה, ואת מאורעותיו כאוסף של אירועים טרגיים וחסרי פשר. אך כל זה משתנה כשהם נכנסים אל עולם הפנטזיה, כשהם פוגשים את המספר, הוא הצדיק בשפתו של ר' נחמן, שתפקידו לעורר מהשינה דרך סיפור המעשייה.

הסיפור מספר אותך

בסטיאן נכנס אל הספר וממריא אל מועצת החכמים של עולם הפנטזיה. ראש המועצה מספר לו שהנסיכה של עולם הדמיון חולה, וה"לא כלום", המקבל את כוחו מאנשים שמפסיקים לדמיין, מאיים להשמיד את הממלכה. היחיד שיכול לעשות משהו הוא בסטיאן. עליו לצאת מהר ככל האפשר אל המסע ולהושיע את הממלכה. באופן דומה, אופליה יורדת אל מעמקי האדמה ופוגשת יצור שמספר לה שהיא הנסיכה האבודה של ממלכת השאול. עליה להשיב את האור לממלכה ולשוב ולהנהיג את העולם יחד עם הוריה האמיתיים.

כך, מילדים שחיים בשולי החברה, חסרי משמעות ויכולת בחירה, הופכים בסטיאן ואופליה לגיבורים שגורל העולם תלוי על כתפיהם. לא מספרים להם סיפור אלא "מספרים" אותם מחדש; מאפשרים להם – כלשונו של ניטשה – להפוך לגיבורים של סיפור חייהם. הסיפור שאמור בדרך כלל להרדים הופך לדבר המעורר ביותר, לטקסט מגייס, המקנה משמעות והופך את החיים מגורל לשליחות.

בדומה לסרטי הפנטזיות שהזכרנו, גם מעשיותיו של ר' נחמן נועדו לחולל טרנספורמציה באישיותו של המאזין / הצופה. בסיפור הפותח את קובץ 'סיפורי מעשיות', "מעשה בבת מלך שאבדה", מספר ר' נחמן על מלך שאהב את בתו היחידה יותר מכול. יום אחד הוא רגז עליה וקרא לעברה: "שהלא טוב ייקח אותך". למחרת בבוקר הנסיכה נעלמת. המשנה למלך שראה בצער המלך יוצא למסע ארוך במטרה להשיב אותה לבית אביה. גם הוא יוצא למסע שכפי שנראה בהמשך דומה למסעות הפנטזיה של גיבורינו. אך בהקדמה לסיפור אומר לנו ר' נחמן: הסיפור אינו אגדה, אלא הוא סיפור של כל אחד מאיתנו: "נִמְצָא שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא עוֹסֵק לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אֶת הַבַּת מֶלֶךְ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל אָבִיהָ שֶׁתָּשׁוּב אֶל אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ". כל אחד מאיתנו מוזמן לקרוא את חייו כמסע וכהרפתקה, להיכנס אל הסיפור, לראות את קורותיו ומאורעותיו כמסע הצלה, מסע מפותל ארוך ומסתורי. רק כך נתעורר משנת החיים ה"גורליים".

תחפושת השטן: הספק

נשוב אפוא לגיבורי הפנטזיות שלנו ונעקוב אחר הקשיים שהם צריכים לעבור במסעיהם. בסטיאן ואופליה נפגשים בדרכם עם "שלוש המסכות של השטן" – כלשונו של אבי, פרופ' שלום רוזנברג – הספק, הפיתוי והייאוש. את כל אחת מן המפלצות שבסרטים, המנסות להטות את הגיבורים מלהתקדם במסע, ניתן לראות כהופעה של מסכה אחרת: מסכת הספק, מסכת הפיתוי, והחמורה מכולן – מסכת הייאוש.

האויב הראשון שאיתו מתמודדים הגיבורים שלנו הוא הספק, ולו ביטוי כפול. ראשית, שואל השטן: האם יכול להיות שדווקא אני נבחרתי? האם אני ראוי למשימה המוטלת עליי? שני גיבורי הסרטים הם נערים, והם או אחרים מסופקים האם המשימה אינה גדולה עליהם. הם ניצבים במצב פרדוקסלי שרבים מבני הנעורים עומדים בו. כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים הם צריכים להיות בוגרים, ומצד שני את הבגרות מקבלים רק מתוך המאבקים ומהצעידה הקשה במסע. מעבר לזה, חלקים גדולים במסע עליהם לעבור לבד. את כלי הנשק שלו מתבקש בסטיאן להשאיר עם היציאה לדרך. בנוסף, סוסו האהוב טובע בביצה והוא נותר לגמרי לבד. הפֵיות המייעצות לאופליה נטרפות. גם ה"משנה למלך" המחפש את בת המלך האבודה בסיפורו הנזכר של ר' נחמן משאיר את המשרת שלו באחת התחנות. יש שבילים במסע שאין בהם מקום לשניים. ככל שהמאבק קשה יותר נאלצים הגיבורים לגלות בעצמם כוחות של נחישות ואומץ שהיו חבויים עמוק בנפשם. הפתרון לשאלת היכולת נכתב בספר החיים עצמו. אי אפשר לדעת שיש לך כוחות עד שאתה נדרש למצוא אותם.

הספק השני הוא הספק בדבר קיומה של הנקודה האחרונה במפה. גיבורי המסע יוצאים לדרך, האם לדרך זו יש סוף? האם המקום שבו נמצאת הנסיכה האבודה, או התרופה למחלה, קיים בעולם? ואם כן, האם יש דרך להגיע אליו? ספק זה הוא הספק בדבר קיומה של אוטופיה, בדבר אפשרותו של התיקון, של דרך להגיע לעולם טוב יותר (בעולם הפוסטמודרני הספק הוא על עצם קיומה של מפה, של קואורדינטות מוסריות שעל פיהן נוכל בכלל לקבוע התקדמות).

בסיפור בת המלך שאבדה, המשנה למלך שיוצא לחפש אותה תועה בדרכו שנים ארוכות. נאמר לו שהנסיכה נמצאת בהר של זהב בתוך מבצר של מרגליות. בדרכו פוגש הוא איש גדול מאוד הנושא את האילן על כתפיו. יצור כלאיים בין אטלס הגיבור לסיזיפוס הנושא את שגרת העולם על כתפיו. האדם הגדול, הזקן החכם שכבר ראה הכול ושמע הכול, אינו מכיר מקום כזה. ואם הוא אינו מכיר מי אנחנו שנכיר? כובד העולם אינו מאפשר תזוזה או שינוי. המשא אינו מאפשר את המסע, הקיים חזק מהאפשרי.

גם בסטיאן מחפש. הוא יודע שיש מקום שבו ימצא תרופה למחלתה של בת המלך. בדרכו במסע הוא מגיע אל הביצות הגדולות. הסוס האהוב עליו שוקע והוא נותר לבדו. מיואש ועייף הוא מגיע אל הר גדול שלפתע מתחיל לזוז. בסטיאן מגלה שהוא נמצא על מרלה, היצור הזקן בעולם. מרלה שכמו נולדה מהביצה היא הכלאה בין הר אדם לצב, ממש כמו האיש הנושא את האילן. היא מדברת לאט ובאדישות. בסטיאן מנסה לברר עם מרלה להיכן עליו להמשיך, איפה יוכל למצוא מזור לנסיכה. אך מרלה אינה מגלה לו. לכל אורך השיחה היא מנסה לייאש אותו. "אי אפשר להגיע למקום, המקום אינו קיים".

השיחה נקטעת כל פעם בעקבות ההתעטשויות של מרלה הענקית, שמעיפות את בסטיאן אל הביצה כל פעם מחדש. ההתעטשות, היא אומרת, היא תוצאה של האלרגיה שלה, אלרגיה לצעירוּת. מרלה בלשונו של ר' נחמן היא "הזִקנה של הסטרא אחרא". זִקנה שאין לה דבר עם הגיל הביולוגי, שכן לא ראינו צדיק נעזב, זקנה תודעתית שאינה מאמינה באפשרות של שינוי. אין לאן ללכת ואין בשביל מה שכן הקיים, הביצתי לעִתים, הוא חזות הכול. בסטיאן ואופליה הם גיבורים צעירים. דווקא חוסר הניסיון שלהם בחיים, והערוּת של הנערוּת שלהם, משמשים להם כיתרון. הם לא משתכנעים מהכובד והרצינות של המבוגרים וממשיכים במסע. יכולת הדמיון שהביאה אותם אל עולם הפנטזיה מונעת מהם לשקוע בביצה. בסטיאן אומר למרלה לבסוף שדווקא ההתעקשות שלה מוכיחה לה שקיים מקום! המלחמה במבקשי הדרך גם היא הוכחה לקיומה של זו!

נפל בפיתוי ברגע האחרון
המסכה השנייה שעוטה השטן היא מסכת הפיתוי. כדי להפוך לנסיכה הבאה של ממלכת השאול על אופליה לבצע שלוש משימות. באחת מהן היא מתבקשת לעבור בתוך אולם תת קרקעי שבמרכזו שולחן ערוך בפירות מופלאים, בעוגות ובקינוחים צבעוניים. בראש השולחן יושב יצור הדומה לגולם (מוטיב חוזר בציורים הסוריאליסטיים), יצור כמו אנושי אך ללא פנים וללא עור. יצור שכולו בשר. מאחוריו בתוך ארון קטן בקיר נמצא מפתח שאופליה צריכה להשיג. אופליה מבצעת את המשימה וכשהיא עוברת בדרכה חזרה ליד השולחן היא אינה מתאפקת וטועמת מהפירות שעל השולחן. שקועה כולה באכילה היא לא מבחינה ביצור מעורר הפלצות שמתעורר ומתקרב אליה בצעדים מאיימים.

גם המשנה למלך במסעו הארוך להציל את הנסיכה אינו עומד בפיתוי. הנסיכה אומרת לו שכדי להציל אותה עליו לחכות שנה שלמה וביום האחרון לא לאכול ולא לשתות. והנה בערבו של היום האחרון הוא אינו עומד בפיתוי וטועם מהעץ או מנהר היין הזורם לידו. ר' נתן בפירושו לסיפור מתאר את התאווה ממש כמו היצור שממנו בורחת אופליה:

אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ מְאֹד לָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ … אֲזַי בְּיוֹם אַחֲרוֹן מַזְמִינִים לוֹ אֵיזֶה נִסָּיוֹן לְפִי בְּחִינָתוֹ וְאָז בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בְּזֶה הַיּוֹם… רוֹאֶה כִּי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד וְכוּ' וְלוֹקֵחַ מִפִּרְיוֹ וְאוֹכֵל, חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵינוֹ עוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן… וַאֲזַי תֵּכֶף נוֹפֵל עָלָיו שֵׁנָה וְשֵׁנָה הוּא הִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין… שֶׁעַל יְדֵי פְּגַם תַּאֲוַת אֲכִילָה אוֹבְדִין אֶת הַפָּנִים שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל וְאָז נוֹפְלִין לִבְחִינַת שֵׁנָה עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב וְתָבִין.
היצור נטול הפנים שפוגשת אופליה הוא ביטוי לאדם השקוע בתאווה. יצור שכולו בשר ללא פנים. היחס הקבלי של ניצול המציאות מתואר כקשר של אחור באחור. ראיית הפנים של האחר היא ראייתו כאדם, כיציר א-לוהים, כסובייקט ולא כאובייקט. כשאדם מאבד את פניו שלו, "אור השכל" כלשונו של ר' נחמן, הוא מאבד את  האפשרות לראות את הפנים של העומד מולו, והאחר הופך לכלי שרת עבורו. "לתאווה יבקש נפרד". שוב אין מפגש בין אדם לאדם, ובין אדם לעולם. האחר הופך לדרך שלי להיפגש עם עצמי, ואינני מכבד את האחרות שלו. האדם אינו באמת במסע אלא הוא שבוי במעגל קסמים של עצמו, מצב שגם אותו מתאר ר' נחמן כהסתלקות המוחין, כאובדן הערנות והסקרנות של המפגש עם האחר, כשינה.

טעם העצמאות

אך לנפילה יש גם תפקיד. הנפילה האנושית כל כך בפיתוי דווקא ברגע האחרון היא לכאורה מקרית ולא מובנת. האם בן המלך לא יכול היה להתגבר עוד יום אחד? הצופה מזדעק כשהוא רואה את אופליה זחוחת דעת מהצלחתה, מתפתה אל הענבים הסגולים ופירות היער. הוא אינו מבין כיצד היא שוכחת שהיא פוסעת בשאול. הוא נע באי נחת בכיסא ומתפתה בעצמו לקום אליה או לצעוק לה: "עצרי, אל תתפתי". אך נפילה זו אינה מקרית. על הגיבור ליפול כדי לצמוח. הוא עדיין לא יכול להשלים את המסע. יש עוד דברים שעליו ללמוד. יש עוד אויבים שעליו לנצח. הנפילה בפיתוי וההחמצה הכואבת מסיטות את המבט מהמטרה אל הדרך.

בתחילת המסע אופליה ובסטיאן היו צעירים חלשים ותלויים. לאחר שהם גילו את ייעודם הם מצאו בתוכם כוחות ופסעו בגאון להציל את העולם. הנפילה מלמדת אותם שהמסע אינו רק תהליך לינארי. הם אינם גיבורי על כול יכולים. הם עשויים ליפול ועליהם לגלות מחדש, מתוך עמדה של כוח, את חולשתם. הנפילה מכריחה את הגיבור להביט לרגע בעצמו, לגלות מחדש את המוגבלות והאנושיות שלו. עליהם להסיט את המבט גם לצדדים, אל האחר האנושי והא-לוהי שיעזור להם להתרומם מהנפילה.

יונה הנביא צריך ליפול כמעט עד למותו כדי להודות בחולשות, הודאה שתאפשר לו למצוא בתוכו חמלה על העיר נינווה.
הבחירה להתפתות היא גם אקט של עצמאות. אופליה ובסטיאן מגלים שהם חלק מסיפור שהוא הרבה יותר גדול מהם. הנפילה בפיתוי היא המרד של האנושיות. אופליה רוצה את חייה. לעשות את מה שטוב לה. רוצה לאפשר לעצמה להשתוקק ולסטות מהדרך גם אם היא במסע להצלת עולם השאול. לאכול מפרי הגן האסור גם אם זה בניגוד לתוכנית האלוהית. לאפשר גם לה לכתוב את סיפור חייה במקביל או במקום זה שנכתב עבורה. הטעם של הפרי האסור הוא אם כן טעמה של העצמאות.

החזרת המפתחות לשמים

המסכה האחרונה שאיתה נפגשים הגיבורים היא מסכת הייאוש. הריק. לדעת ר' נחמן מסכה זו היא האויב הקשה מכולם. אופליה חוזרת אל העולם הריאלי, אל החיים בצילו המאיים של אביה החורג, הגנרל האכזר, והקול של עולם הפנטזיה שוב אינו נשמע. בסטיאן פוסע בדרך ואינו יודע לאן להתקדם. הוא נופל לשינה ארוכה. הקול המכווין את האדם נדם. הגיבורים מתייאשים מהמסע ושוכחים שהם בדרך. המציאות הריאלית מאיימת לסגור עליהם, והחיים הופכים להיות חיים בהמתנה.

אברהם שומע את הקול הקורא לך לך, מגיע לארץ ישראל ומאז הוא ממתין להוראות. הוא יודע שהוא עתיד להיות אב המון גויים, אך שום דבר אינו קורה. ר' נתן, תלמידו הנאמן של ר' נחמן, מתאר את המצב הזה כחיים על פתח האוהל, כהמתנה בשער. כדי להגיע אל הקודש האדם חייב לשוב ולהיכנס, אך כמו בשערי החוק של קפקא לעתים השער אינו נפתח והקול אינו מזמין:

'וירא אליו ה' והוא יושב בפתח האוהל באלוני ממרא' … 'ישיבה' לשון עכבה זמן רב… אבל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת אינו שב לאחור בשום אופן בעולם יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי כן אין מניחין אותו לכנוס לתוך הפתח וחום היום לוהט אותו מאד ואף על פי כן אינו מניח את מקומו (ליקוטי הלכות, אבן העזר, אישות ד, יט).

בסטיאן רואה את ממלכת פנטזיה קורסת מול עיניו, והוא אינו יודע מה עליו לעשות. הוא פותח את החלון בחדר שבו הוא קורא את הסיפור וצועק. הפתרון לייאוש ולהירדמות הוא הצעקה המעוררת. כשאין עוד תקווה נותר רק לצעוק. הפעם הקול הוא של האדם, הוא קורא אל העולמות. העמידה בידיים פשוטות, אומר הזוהר על פרשת יתרו, היא תנועה של חוסר אונים, "החזרת המפתחות" לשמים, אך היא גם עמידה של תפילה, עמידה פתוחה לידיים שלמעלה. הייאוש יכול להיות קפוץ וסגור אך הוא יכול גם להיות מאפשר. האדם מבין שהוא כבר אינו יכול להשפיע על המסע. בנקודה זו יש לו בחירה בין ייאוש לתפילה. נקודה של מוות שיש בה אפשרות ללידה חדשה.

 סיפור שאינו נגמר

האם יש סוף למסע. האם יש מנוחה? המחשבה על סוף מעוררות בתוכנו נחמה מסוימת, אפשרות של מנוחה, אך גם עצב ולעתים גם חרדה. נראה כיצד בחר ר' נחמן לספר כיצד הצליח בסופו של דבר המשנה למלך להציל את בת המלך: וְאֵיךְ הוֹצִיאָה לא סִפֵּר- וּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ.
ר' נחמן אינו מספר לנו איך הוציא המשנה למלך את הנסיכה מהשבי של הלא טוב שלקח אותה. אופליה מתה בסוף הסרט, אך אחיה, הוולד הצעיר, נותר בזכותה בחיים והוא עשוי לגאול את ממלכת השאול. הסיפור שאינו נגמר נגמר גם הוא בנקודה של התחלה, בזרע קטן של דמיון שממנו ניתן לבנות מחדש את ממלכת פנטזיה. כך שלמעשה, בשלושת המקרים המסע אינו מסתיים, כי הסוף איננו העיקר. כי הקב"ה חפץ יותר בתשוקה שלנו להגיע, בשאיפה, בסקרנות ובאומץ לצעוד מאשר בהגעה.

"ארץ ישראל", מספר ר' נחמן לתלמידיו שמעולם לא היו בה, "היא ארץ של ממש עם בתים ואבנים", ארץ סופית ומציאותית השוכנת בממלכת המציאות. ארץ ישראל איננה נרניה. אך המסע אל ארץ ישראל, "הארץ אשר אראך", הוא ממש כמו המרדף אחרי האופק האין סופי. כמו המסע בארץ פנטזיה. ארץ ישראל המציאותית שוכנת במקום שאין לו סוף.

המסע אם כן הוא אין סופי, וכולנו נקראים אליו. אבל, אומר לנו ר' נחמן בפתיחה של סיפור מופלא אחר, "שבעת הקבצנים", יותר משחשוב מה יקרה לכם, חשוב המצב המנטאלי שבו תצעדו במסע. כיצד נדע אנחנו האנשים הקטנים שגם אנו גיבורי מסע ובכוחנו לגאול את הנסיכה? כיצד נדע שאנו ראויים למלוכה? על ידי השמחה, אומר ר' נחמן. שמחה שהיא אינה תוצאה של הקורה אותנו, אלא שמחה שנולדת מראיית החיים כמסע. מהידיעה שהביוגרפיה האישית שלנו, הנפילות, החטאים הקטנים, ההצלחות, ההחמצות והחמלה הרבה – כולם חלק מהדרך לגאולתנו ולגאולת העולם. שמחה שהיא תוצר של האמונה שלנו בפשר, במפגש האנושי. שמחה של נעורים שיש בהם התעקשות על קיומה של אוטופיה והתמדה בניסיון להשיב לעולמנו ולעצמנו את בת המלך שאבדה.

לרדת אל השאול

ראינו אפוא כיצד ההיפתחות אל הפנטזיה היא המחוללת את הטרנספורמציה האישית. אך אין לטעות ולחשוב כי "פיתוח הדמיון" הינו משימה המוטלת רק על הילד. ר' נחמן מברסלב, בעקבות הזוהר, מוביל את הרעיון כי הדמיון צריך לתפוס מקום מכריע במכלול האישיות של האדם. לדעתו, היכולת לצאת למסע בין שני העולמות, הרציונלי והדמיוני, היא תכונתו המרכזית של האדם הרוחני:

וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה. וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא, בקי בשוב… וזה בחינת אם אסק שמים שם אתה… ואציעה שאול הינך (ליקוטי מוהר"ן תורה ו').

בעל התשובה צריך להיות בקי ב"הליכה" וצריך לדעת להיכנס ולצאת מעולמות אלו, להשיב מהם ניצוצות שאבדו, כלשונו. העולם שלנו הריאלי מקבל במובנים רבים את המשמעות שלו רק כשהוא בדיאלוג עם העולמות האלטרנטיביים, עם עולם השמים והשאול.

הזוהר בפרשת המסע הראשונה לספר בראשית אומר שעולם הסוד והשאול קורא לאדם מדי לילה בחצות. הנשמות של הנמים עולות לגן העדן, הרוח מבדרת את אילנות הגן ואוושת העלים מזמרת תשבחות לה'. הקול קורא לאדם למסע יומו. מי שיש רוח באוזניו ועיניו פקוחות ולבו פתוח ישמע את הקול. אוי לו, אומר הזוהר, למי שאינו שומע בחלומו/חזיונו את הקול. הרי הוא כמי שהשינה בחורי עינו. מי שיודע לחלום יתעורר, ומי שלא, "נִשְׁמָתָא שַׁטְיָא עַל אַנְפֵּי דְּאֲוִירָא דְּטִיהֲרָא, וְסָלְקָא וְנַחֲתָא, וְתַרְעִין לָא מִתְפַּתְּחָן, מִתְגַּלְגְּלָן כְּאַבְנִין בְּגוֹ קוּסְפִיתָא" – נשמתו שטה באוויר הצהרים, והשערים אינם פתוחים בפניו. הוא חי באור העז של אמצע היום שאין בו סוד וצללים. היכולת של האדם להכיר להוקיר ובמידה מסוימת אף להתיידד עם העולם שמתחת, עם החלקים האפלים שבתוכו, ומהצד השני יכולת הפנטזיה, הדמיון של עולם ומצב שאינו כפוף לחוקיות שלנו – הם כלים נדרשים למסע הרוחני.

פעמים רבות, כאנשים מהיישוב, אנו נרתעים מלרדת אל השאול, מתקשים להודות בבושה, בקנאה ובאזורי הפצע הקיימים בתוכנו, למרות הפוטנציאל הגלום בחלקים אלו. מצד שני, היכולת לפנטז ולקוות לעולם ולמציאות טובה יותר נמצאת לעתים בתרדמה עמוקה. ההתמסרות הילדית אל הפנטזיה עשויה להביא לאישיות שלמה ועשירה יותר, הן ברובד הדתי-רוחני והן בחיים האישיים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2012, ב-גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ב - 768 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הצלילה אל עולם הדמיון אכן דומה לירידה לשאול. ובמובנים נוספים ושונים היא דומה גם לכניסה לפרד"ס. להבדיל.
    כאשר רבי עקיבא מזהיר לפני כניסה לפרדס הוא אומר: "שאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו "מים-מים". בהשלכה על עולם הפנטסיה הייתי אומר שהסכנה היא בדמיון, תרתי משמע. דברים נראים דומים אף על פי שאינם זהים. הדמיון חשוב אך הוא גם הסכנה כי שיש טהור אינו מים, אף על פי שהוא נדמה ככזה. טעויות רבות נפלו במאמר שפורסם, החל בכך שאטריו הוא זה שעבר את המסע ב"הסיפור שאינו נגמר", ולא בסטיאן, דרך הטענה כי בסטיאן צעק מתוך יאוש ו"החזיר את המפתחות לשמיים" (לא נכון. נאמר במפורש שהוא נתן שם חדש לקיסרית, זה כוחו של בן אנוש על פני בן פנטסיה) ועד לסופה של אופליה ב"המבוך של פאן" שאינו פתוח כלל וכלל: היא אכן מתאחדת עם מלך ומלכת השאול, לאחר מותה, בסוף הסרט.
    אני סבור שטעויות אלו נבעו מהצורך המהיר למצוא דמיון וקשר בין שלל הסיפורים. אכן ישנן נקודות השקה רבות בין הסרטים המנותחים ל"אבידת בת מלך" אבל אחד הכללים בצלילה לשאול היא ההתמסרות לשאול, שהיא ההקשבה לסיפור הספציפי על פרטיו. להבנתי, הטעויות הרבות נפלו, שלא במתכוון, בגלל הצורך לאנוס כמה סיפורים שונים לכדי מעטפת אחידה שלא לגמרי תואמת להם וזאת על מנת לנצלם ל"דבר תורה" ללא שמירה על האיכויות המקוריות וייחודם של הסרטים. עצם הקישור לדברים של רבי נחמן מעיד על הפחד מלהתנתק ממוסרות הקדושה בבואנו אל ה"לא טוב". והרי זהו בדיוק העיקרון שמופיע בסרטים המנותחים! בשלושת הסיפורים ישנה גלות מאב שהיא מניעה את המסע בעולם הפנטסיה. בסטיאן מסתגר בגלל שאינו מתקשר עם אביו (ובספר הדבר מודגש עוד יותר) אופליה נמצאת בגלות משני אבות, זה החורג, וזה האמיתי שנמצא בממלכת השאול; וגם "אבידת בת מלך" נפתחה בקרע בין מלך לביתו. נדמה שזהו גם השלב הראשון המאפשר את היות המסע לתהליך של התבגרות. ראשיתו של המסע היא כאמור, בגלות מהאב. האם זה מקרה שהכותב פתח את מאמרו בהדגשה כי "יותר מכול אוהב אבי שיחיה סרטי דרקונים.". או שמא זוהי ההצהרה על כך שבמסעו אל השאול כדי להעלות ניצוצות מסיפורי דמיון, הוא מלווה יד ביד בשני אבות: רבי נחמן ואביו, והם שלא מאפשרים לו באמת לרדת לעומק השאול, להקשיב לשירת השדים, להתבגר.
    אולי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: