תקומה ותיקון / שלום רוזנברג

בשואה איבד העולם את זכות הקיום שלו, ובתקומתה של מדינת ישראל התקבלה הזדמנות נוספת. אתחלתא דגאולה במבט אוניברסלי

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות ויום ירושלים יצרו – ללא תכנון מראש – מחזור חדש בלוח העברי, מחזור המעורר בנו חוויות, רגשות ובשעות חסד התפעמות, אף כשהתותחים רועמים. אמנם כן, בימינו נתפסת ההתפעמות כרגש שהוא חוץ לזמנו, ולפיכך, ככתוב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ז) חוץ לזמנו הוא פִּגּוּל והמתפעם עֲוֹנוֹ יִשָּׂא. עם זאת, כשלעצמי מבקש אני רשות לשמינית שבשמינית של התפעמות, שאכן מאה דורות ובהם בני משפחתי קדושי השואה מסתכלים עלינו, ונראה לי שכרבים מאיתנו, הם מדברים על דורותינו כ'אתחלתא דגאולה'. כן, אני מאמין באתחלתא דגאולה, אלא שאני רוצה להבהיר את דעתי על מושג זה. נקודת המוצא לדבריי מצויה באחד מרעיונות היסוד של הראי"ה קוק, שלימד שגאולת ישראל קשורה באופן הדוק בגאולת העולם.

חסד לאומים

בסיפורו של כבד הפה השלישי ב'שבעת הקבצנים', מלמד אותנו רבי נחמן מברסלב שזמנו של העולם מוגבל. אין המשכיות אוטומטית לקיום העולם. בכל יום צריך כבד הפה לאסוף מחדש את מעשי החסדים שנעשו בו. הוא נותן אותם לאיש חסד האמת, ש"קונה" בהם יום נוסף לעולם, אחרת הוא ייהרס. מאמין אני שאחרי השואה לא היה לעולם זכות להמשיך להתקיים. במשך שנות המלחמה, בעצם בשתים עשרה השנים מאז עליית הנאצים לשלטון ועד לתבוסתם ב-1945, זרחה השמש לכל העולם, אך לא זרחה לי. וזאת לא רק בגלל עצם הרצח הנורא אלא גם בגלל תגובת העולם. היה זה עולם שבחלקו שיתף פעולה עם הנאצים, ובחלקו היה אדיש באופן מוחלט לסבלו של היהודי, לפעמים אף שמח להזדמנות להיפטר ממנו.

כמובן, לא הייתה כלל הזדמנות או לא היו אמצעים להפציץ את תאי הגזים. כל השערים נסגרו בפני הפליטים. ראוי היה העולם להיחרב, ודאי במלחמה "קרה". והנה, עם סיום המלחמה, הבקיע לרגע אור השמש ותופעה היסטורית מיוחדת במינה התרחשה, הקמתה של מדינת ישראל. היה זה רגע של חסד לאומות העולם. אופציית גאולה הוענקה לעולם. העולם קיבל עוד הזדמנות של קיום.

אמנם תהליך ה'אתחלתא דגאולה' היה מהול בדם, מאז ראשית ההתיישבות מחדש בארצנו ועד ימינו, ולמרות זאת, במידת מה העולם הבין את מאבקנו. התרחש במידת מה התהליך שתורת הקבלה מכנה 'תיקון'. היה זה תיקון היסטורי, תיקון הטרגדיות של המאה העשרים, תיקון לרדיפות ולשנאה המיוצגות בקינות תשעה באב. היה זה תיקון ניסי מיוחד במינו, אתחלתא דגאולה עבור העולם כולו.

אלא שאין אנו יכולים לנבא את העתיד. חכמים קבעו זאת באמרתם הנוראה שהגאולה תבוא כשהעולם יהיה כולו זכאי, או כולו חייב. לדעתי העמדה הרואה את הקטסטרופה העתידה באה לידי ביטוי במשנתו של המהר"ל. העולם הזה, עולמו של עשו, נידון לכליה. הוא ייחרב. העמדה הנגדית היא עמדתו של הראי"ה קוק שהאמין באפשרות התיקון של העולם. הגאולה היא מעבר לטוב, למרות שכפי שלימד אותנו הרב חרל"פ, תקופות הגאולה תהיינה טרגיות, כי כאשר הטוב מתגבר גם הרע יתגבר נגדו. כך הוא ראה את השואה. לפנינו אפוא מחלוקת. האם העתיד המחכה לאנושות הוא גן עדן, או סדום חדשה, סדום שהייתה כגן ה', אלא שאנשיה היו "רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד", וכאשר "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" עלתה לשמים, איבדה סדום את זכותה להתקיים. "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ". היום עבודת ההרס שמורה לא לטבע אלא לאדם העלול להרוס את עצמו בגָּפְרִית וָאֵשׁ גרעינית.

חוסר הכוח משחית

קיומנו היהודי מהווה ללא ספק אחת החידות הגדולות של ההיסטוריה האנושית. תולדותינו מהוות ניסיון מתמיד לשחות נגד זרם ההיסטוריה, מאז התקופה האלילית, דרך המפגש עם הנצרות והאסלאם, ועד לתקופה החילונית המודרנית והפוסט-דתית. דווקא הניכור ההיסטורי שלנו מהווה עדות להיותנו בני בריתו של הקב"ה עלי אדמות.

אך היה בקיומנו ההיסטורי עדות נוספת. אנחנו היינו מעין טרמומטר של אנושיות העולם, תפקיד שממנו סבלנו רבות. בעולם הפוסט-דתי כביכול הוכח מעמד זה בכך שגם הנאציזם וגם הקומוניזם ראו בנו את אויביהם. ודבר זה חוזר היום בנוסחים שונים ומשונים. בשמות שונים. כששוב הרשע מלווה מצד אחד עם המשתפים פעולה עם הרשע, ומצד שני – האדישים שרואים רק את הכאן והעכשיו, תוך שהם מוסיפים את ה'אני' כדי לבנות את המשולש הנורא של האדישות והאגואיזם: אני, כאן ועכשיו.

כישראלים מתקיים בנו אותו מעמד שבו אנו שותפים להיסטוריה היהודית לדורותיה. אנו ישות המנוגדת לכיוון ההיסטורי. קיומנו מהווה מעין קריאת תיגר על כוח הגרביטציה של האינטרסים. ומתוך כך, אנו מבקשים עלינו ועל כל העולם, מי ייתן ונזכה לגאולה ונינצל מחורבנה של סדום. אנו מתפללים להקב"ה שאותה 'אתחלתא' תישמר, ומכריזים הלכה כראי"ה. הוא בא לעולם כדי לעדכן ולתקן את תורת המהר"ל.

מאה דורות מסתכלים עלינו. היו אלו מאה דורות שהניחו תפילין ביד הרפה כי הרגישו באופן בלתי מודע שהיד החזקה שמורה לנשק. וזאת כי נגד הרשע חייבים להילחם. חיים פוליטיים פירושם סיכונים ביטחוניים ומוסריים.

טעה גינטר גראס אך גם צדק. אינני רוצה להשמיד את האיראנים. אולם יותר מפעם חלמתי שאני חוזר לתקופת השואה ואני זורק פצצה אטומית על גרמניה הנאצית, לא מתוך שנאה או רגשי נקמה, אלא כדי לגאול את סבי, סבתי ומשפחתם הענפה מהעינויים והכיליון שהנאצים ועוזריהם גזרו עליהם.

מקרבנו מטיחים בנו: "הכוח משחית!". בספרה 'אייכמן בירושלים' האשימה חנה ארנדט את היודנרטים בזמן השואה במעין שותפות עם השטן. האשמה זאת היא בעיניי בעייתית, אולם היא מעידה שחוסר הכוח עלול להשחית יותר מכוח. זאת למדנו בשואה. חוסר הכוח שם אותנו בפני דילמות שבהן כל הדרכים טרגיות ובלתי אפשריות ויתרה מכך, הן בלתי מוסריות. רק הכוח מאפשר לנו לנסות להיות מוסריים. חייבים אנו בטהרה. לא בטהרה הנוירוטית המנסה להסיר כתמים וירטואליים ככתמי הטלוויזיה, וגם לא בטהרה האובססיבית החרדה מהכתמים הנולדים בפגישה הבלתי נמנעת עם רוצחים. המקרא דרש טהרה למשכן. אך הוא הבין שלא ניתן להשיגה באופן מוחלט ולכן הצריך כפרה (ויקרא טז, טז): "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ… וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד, הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". אנו זקוקים לכפרה, ולמרות זאת אסור לנו להיכנע לקומפולסיביות של טהרה לא ריאליסטית, המשרתת לפעמים דווקא את הטומאה. את זאת שומע אני מבני משפחתי המזדהים בשמים עם יום העצמאות שאותו נחוג בארץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באפריל 2012, ב-גיליון תזריע תשע"ב - 767, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: