פרידה מן החיים / איתמר אלדר

ייחוס הטומאה למוות והטהרה לחיים עומד לביקורת כאשר קוראים על הטומאות הקשורות בפריון. על החיים שבנידה והמוות שבלידה      

פרשיות תזריע מצורע בתוספת החלק האחרון של שמיני (פרקים יא-טו) עוסקות בהלכות טומאה וטהרה: מאכלות אסורים, טומאת יולדת, הצרעת, זב וזבה, נידה ובעל קרי. רוב רובן של הלכות טומאה וטהרה איננו רלוונטי בהעדר מקדש וקודשיו, אך נראה שמעבר לפרקטיקה, הלכות אלו טומנות בחובן יסודות עמוקים של הבנת החיים והמוות.

היררכיית הטומאה שיצרו חז"ל בתורה שבעל פה מבקשת להתוות כיוון בתפיסת הטומאה. העובדה כי מדרג הטומאה נקבע ביחס לקרבה למת – טמא מת, ראשון לטומאה, שני לטומאה וכו' – מלמדת שחז"ל קשרו בין המוות לטומאה. התקרבות למוות מגבירה את הטומאה, וההתרחקות ממנו מחזקת את הטהרה. גם העובדה כי תהליך הטהרה כולל טבילה במים חיים, שהם סמל לזרימת החיים ולקיום, מלמדת כי המיטהר צריך לשוב אל זרם החיים מן המפגש עם המוות.

על רקע תובנות אלו יש לבחון את הטמאים השונים ולחשוף את קרבתם אל המוות, קרבה שהולידה את הטומאה שבקרבם.

פוטנציאל שגווע

טומאת מת היא הטומאה המובנת ביותר, וגם זיקתה של הצרעת אל המוות מובנת על רקע דברי אהרון על מרים המצורעת: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב). הדגשת בדידותו הקיצונית של המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), והתביעה ממנו להרחיק מעליו כל מי שמתקרב בקריאת: אני טמא! (יג, מה), מנתקות אותו באופן טוטאלי מזרם החיים, והוא מגורש מהם בבושת פנים בבחינת "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים" (במדבר יב, יד), כאמור במרים המצורעת.

אלא שלצד הזב והזבה, שעניינם ככל הנראה מחלה הנקשרת למוות, אנו מוצאים קבוצת טמאים שלכאורה ממוקמים דווקא בהקשר של חיים – הנידה, פולט/ת שכבת זרע ובעיקר היולדת. המחזור הנשי, כל עוד הוא קיים, מהווה אינדיקציה להיותה של האישה בעלת פוטנציאל פריון; שכבת הזרע מטמאת לא רק בשפיכת זרע לבטלה אלא גם ביחסי אישות שעניינם פריון; ומעל כולם, היולדת שהביאה חיים לעולם גם היא נטמאת בלידתה.

נראה שגם את טומאת הנידה וטומאת שכבת הזרע ניתן להבין, שהרי דם הנידה הוא פועל יוצא של ביוץ שלא מומש. פלא מופלא הוא שגופה של האישה, בין אם תרצה ובין אם לא, מכשיר את עצמו בכל חודש לפריון. "הרבה ארבה עצבונך והרנך" (בראשית ג,טז) – דיוק בפסוק מלמד שהריבוי מתייחס לא רק לעיצבון אלא גם להריון, שהרי כתוב 'והרנך' ולא 'בהרנך'. מיעוטה והתחדשותה של הלבנה בכל חודש מלמדים אותנו שמחזור ההתחדשות – המוות והלידה בעולם – פועם בקצב של ירח. האישה בכל חודש עוברת בקרבה פוטנציאל של התחדשות ולהבדיל של מוות (מחקרים מראים שבקרב תרבויות החיות בזיקה הדוקה יותר לטבע מחזורן של הנשים מתאים עצמו למחזור הלבנה!). דם הנידה, אם כן, הוא סמל לחיים או לפוטנציאל חיים שגווע, ומרגע זה מתחילה ספירה חדשה להתחדשות שתבוא בחודש הבא.

גם שכבת הזרע, אפילו כשהיא באה במסגרת של חיי אישות ואפילו כשאלו מיועדים לפריון, יש בה כמות עצומה של תאי זרע, שכל אחד מהם הוא פוטנציאל לחיים, אשר הולכים לאיבוד. היחס המחמיר כלפי הוצאת זרע לבטלה נוגע בהבנה שזרע האיש הינו פוטנציאל חיים והשופכו 'כאילו שופך דמים'.

פרידה מן העובר

כל זאת מותיר אותנו עם טומאת היולדת, האתגר הגדול בהבנת הלכות טומאה. כך נאמר בתחילת פרשת תזריע:

אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא…

וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה…

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ

וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (יב, ב-ה).

התורה קובעת כי טומאת יולדת על לידת זכר היא שבוע ועל לידת נקבה היא שבועיים. לאחר מכן האישה יושבת על דמי טהרה, כלומר כל דם שתראה איננו מטמא והוא דם טהור, ושוב יש חלוקה בין לידת זכר לנקבה: בלידת זכר ימי דמי הטהרה הם שלושים ושלושה, כלומר עד השלמת 40 יום מרגע הלידה, ובלידת נקבה ימי דמי הטהרה הם שישים ושישה, כלומר עד השלמת 80 יום מרגע הלידה.

כיצד לידה, המביאה חיים, יכולה לטמא? נראה שהדברים מבוארים בהבנת הפלא שבהריון. במשך תשעה חודשים הולכים ומתפתחים חיים בקרבה של האישה. בחודשים אלו יש לה שתי קיבות להזין, שני מוחות, שני לבבות ושני דפקים. אין חיות גדולה מזו, מלאה מזו ומפעימה מזו, חיות של אישה בהריון הנושאת בקרבה חיים כפולים.

הלידה, מחד, הינה הבאת חיים לעולם, אך באופן אישי יש בלידה גם פרידה. זוהי הפרידה הראשונה של האישה וולדה מן המצב הסימביוטי המופלא שהיה ביניהם בעת ההריון. מרגע זה, הפרידה הולכת ומעמיקה, אמנם בהדרגה, אך באופן עקבי. הגמילה מהנקה, הגמילה מהחתלה, שליחת הילד לגן, לבית הספר, לשירות, ולבסוף: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). בלידתה נפרדת האישה מהמוח, מהדופק ומהפה שהיו בקרבה. פרידה זו היא סוג של פרידה מחיים, ופרידה מחיים יוצרת טומאה.

נשיאת הדורות

נראה שגם ההבחנה בין לידת זכר ללידת נקבה יכולה להתברר דרך התבוננות זו. לשם כך ניעזר בנתונים מדעיים מרתקים: המחקר קובע כי בשחלותיה של עוברה נקבה, טרם לידתה, מצויות 7,000,000 ביציות. עד הלידה נעלמות רובן, והיא נשארת עם כ-1,500,000 ביציות. תהליך הריקון נמשך גם אחרי הלידה, וכאשר הילדה מגיעה לגיל בגרות נמצאות בשחלתה כ-500,000 ביציות בלבד. ההתרוקנות ממשיכה לאורך השנים ובערך בגיל 50 המלאי נגמר.

ביחס לזכר התמונה הפוכה. בשונה מהנקבה שבראשית התהוותה מצויות בה כבר כל הביציות שיהיו לה בימי חייה, הזכר מייצר בכל שנות הפריון שלו כ-100,000,000 תאי זרע ביממה! מכאן יוצא דבר פלאי. אישה שיש בקרבה עוברה נקבה, נושאת ברחמה לא רק את בתה, כי אם גם את 'נכדיה ונכדותיה', שהרי ברגע זה, בשחלותיה של העוברה מצויות כל הביציות שחלקן עתידות להיות מופרות ולהביא חיים נוספים לעולם. זאת, בעוד שעובר זכר לא נושא בקרבו בשעה זו את הזרע שעתיד לפרות בעוד כמה עשורים.

נמצא שפרידתה של האישה בשעת הלידה מעוברה נקבה היא פרידה מ'שני דורות' של חיים – העוברה ופוטנציאל החיים הגלום כבר בקרבה, בעוד שפרידה מעובר זכר בשעת הלידה היא פרידה מדור אחד של חיים. ממילא לנקבה נדרשת היטהרות כפולה מאשר לזכר (ייתכן לקשור הבחנה זו גם לימי דמי הטהרה שאצל הזכר הם מגיעים עד 40 משעת הלידה ואצל הנקבה ל-80. המספר 40 הוא סמל לשנות דור, וממילא 80 הם 'דור כפול'. ועדיין צריך להסביר מה פשר דמי הטהרה).

הדברים כמובן מתקשרים להבנת המהות של האישה כיולדת, כנושאת פוטנציאל מתמיד של התחדשות חיים. האישה, גם במובן הפיסי וגם במובן הרוחני, היא (גם) 'יולדת'. הדבר יתממש משעת בגרותה בתזכורת חודשית, אך מהות זו גנוזה כבר בעוברה.

לעתים, תהליך הלידה וההשתקמות ממנה מלווים בקושי נפשי. אין בדברים אלו כדי להסביר ברמה הפסיכולוגית את התופעה שמן הסתם מכילה מורכבות גדולה, אך ייתכן שגם עניין זה קשור בחוויית הפרידה מן החיים שהיו בקרבה, מן הסימביוזה המפעימה של חיים ואפילו חיים כפולים הצומחים ברחמה. פרידה שיש בה שמחה גדולה של הבאת חיים, אך יש בה גם מעיצבון הפרידה ומחוויית התמעטות החיים המתורגמת בשפתה הרגישה של התורה לטומאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באפריל 2012, ב-גיליון תזריע תשע"ב - 767 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: