לחיות עם המתים / ליטל קפלן

ניתוח פסיכולוגי של האבלות האישית מועתק למישור הלאומי ומציג את התמורות שעברו על החברה הישראלית בהתמודדותה עם השכול. מאתוס ההקרבה ועד הדפים שממשיכים לחיות בפייסבוק  

שאלות קיומיות רבות מלוות את חיינו במדינת ישראל – מיהו יהודי? ומהם גבולות הארץ? האם יש פרטנר לשלום? ומי יגן עלינו מפני האטום? השאלות מתרוצצות בקרבנו ללא הפסקה, אבל במהלך שבוע אחד בשנה, זה שנמתח בכאב בין יום השואה ליום הזיכרון, מציפה את המרחב הישראלי שאלה אחת ויחידה – איך חיים עם המתים? או בניסוח אחר – איך מדינה שהמוות ארוג בסיפור קיומה מצליחה להתאבל על מתיה אבל לא קוברת את עצמה?

במרכז הבינלאומי לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה מנסים בשנים האחרונות לנסח תשובות לשאלה הזו מזוויות שונות. "המרכז שלנו הוא ייחודי מסוגו בישראל בכך שהוא שם לו למטרה לענות על הצורך לחקור ולהעמיק את הידע בנושא שהוא בלב המציאות הישראלית – התמודדות עם מות אדם קרוב, על ההיבטים האישיים, החברתיים-תרבותיים והדתיים של התמודדות זו", מסבירה ד"ר רות מלקינסון, חוקרת ומטפלת בעלת מוניטין בתחום העבודה הסוציאלית והשכול, החברה במרכז ואחראית על פיתוח התחום של טיפול ועזרה נפשית. מלקינסון מסבירה שעל מנת להבין מה עובר על נפשה של אומה, כדאי אולי לעשות קודם 'זום-אין' ולהבין מה עובר על נפשו של אדם אחד פשוט ותשוש ששכל את אהובו. לנסות ולבחון איך הוא חי עם מתו.

קשר מתמשך

"זה עניין חולף. עוד מספר שבועות, או חודש חודשיים לכל היותר, הפצעים יגלידו, הכל ירפא. למעט מה שלא יהיה עוד…". (אבא קובנר)

בספרו "אבל ומלנכוליה" דן פרויד במהות הנטייה האנושית להתאבל על המתים – למה אנחנו כואבים ומתגעגעים ונזכרים? בניתוח מורכב, כמנהגו של אדמו"ר הפסיכולוגיה הראשון, טוען פרויד שמטרתו הסופית של תהליך האבל, שנראה במבט ראשון כמו ניסיון אחיזה נואש באהוב שנעלם, היא בעצם הפוכה – תהליך אבל 'מוצלח' יתחיל ביגון כבד, אבל יסתיים ב'שבירת הקשרים' הפנימיים עם הנפטר. "בהתאם למודל הרפואי שהנחה את פרויד", מסבירה ד"ר מלקינסון, "כמו בכל 'מחלה', גם לתהליך האבל יש מהלך – יש שיא של כאב , הפחתה בעוצמה לאורך זמן והחלמה בסוף".

האם לכאב הצורב על המת יש תאריך תפוגה? הניתן להחלים מאהבה גדועה? בקריאה ראשונה, ההנחה התיאורטית הזו יכולה להישמע קרה, אכזרית אפילו, אבל לדידו של פרויד עומדת מאחוריה משנה סדורה. "התכלית של התהליך שפרויד הגדיר 'עבודת האבל' היא לסייע לאדם לשחרר את האנרגיה הרבה שהושקעה במערכת היחסים עם הנפטר, כדי שיוכל לנתב אותה למערכות יחסים חדשות", מסבירה מלקינסון. "פרויד לא מדבר רק על מוות ואובדן אדם אלא גם על אובדן מולדת, אובדן אידיאה ובעצם כל אובדן שהוא. כשאדם נמצא באינטראקציה עם אדם, רעיון או מולדת, הוא משקיע הרבה אנרגיה נפשית שפרויד קרא לה – אנרגיה ליבידינאלית. כשמערכת היחסים הזו נקטעת באופן פתאומי בעקבות מוות, תהליך האבל מאפשר להשתחרר ממושא האהבה המת ולהמשיך לחיות".

אלא שהתיאוריה של פרויד לא עמדה במבחן שהציבו בפניה שיטות המחקר של ימינו. כשחוקרי שכול בני זמננו רצו לערוך מחקרים שיתקפו את הרעיון הפרוידיאני, הם גילו להפתעתם שאין תימוכין לרעיון של ויתור על הקשר עם המת, אלא כמעט להפך. "החוקרים גילו שלא רק שהאבלים לא מתנתקים ממתיהם, אלא שלאדם השכול יש מטרה נפשית ברורה לשמור על הקשר עם האהוב המנוח תוך כדי ניסיון לארגן מחדש את הייצוג של הנפטר בעולמו הפנימי", אומרת מלקינסון.

מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מעידים על כך שתהליך האבל הוא תהליך שמתרחש לאורך כל החיים ומטרתו לאפשר לנו לשמור על קשר עם הנפטר. התיאוריות החדשות לגבי שכול ואבל נקראות בשם כולל "תיאוריות הקשרים המתמשכים", כשאחת המרכזיות שבהן היא תיאוריה שפותחה על ידי פרופ' שמשון רובין, העומד בראש מרכז המחקר ונקראת "המודל הדו מסלולי לאבל". "על פי התאוריה הדו מסלולית, יש מסלול של תפקוד ומסלול של קשר עם הנפטר. במסלול אחד, עם הזמן, אנשים שהאבל שלהם מאוזן ירגישו טוב יותר וכלפי חוץ יחזרו לתפקד, אבל במסלול  של שמירת הקשר עם הנפטר – הם ימשיכו כנראה עד אחרון ימיהם לשמר את הקשר הזה תוך כדי חיפוש מתמשך ובנייה של משמעות למוות", מסבירה מלקינסון. "לאט לאט נוצר איזון בין הגעגועים לכאב, בין המשאלה שלא התממשה שהילד יגדל ויתחתן לבין היכולת לחיות עם  האובדן".

התיאוריות לגבי תהליכי האבל של הפרט ניתנים להקבלה, לטענתה של מלקינסון, גם ברמה הלאומית. "לרעיון הפרוידיאני של שבירת מערכת הקשרים עם דמות הנפטר היה תפקיד חשוב באתוס הישראלי", היא קובעת. "בימיה הראשונים של המדינה דיברו פחות על אבל ויגון ויותר על הקרבה, הנצחה וגבורה. הייתה ציפייה של החברה הישראלית שמי שכהורה נתן את היקר לו מכול וזכה בתמורה לתמיכה מאסיבית חברתית ולהכרה באובדן שלו, 'יחלים' בשלב כלשהו וימשיך בחייו".

לעבר האבל הפרטי

דרך נוספת לתאר את היחס למשפחות השכולות ולמוות בכלל בראשית ימי המדינה היא דרך שלבי האבל המוכרים בספרות לגבי אנשים שאיבדו קרוב יקר. "במאמר שפרסמתי עם פרופ' אליעזר ויצטום בספר אובדן ושכול בחברה הישראלית, שראה אור ב-1993, ניסינו להראות הקבלה בין השלבים של מודל האבל – שוק, הכחשה, דיס-אורגניזציה ורה-אורגניזציה – לבין שלבי התפתחות המדינה", אומרת מלקינסון.

"בשנות הקמת המדינה הייתה מעין 'הכחשה' של האבל ואידיאליזציה של ההקרבה. האבל נדחק לקרן זווית ובעצם הוכחש. ההסבר הכי פשוט לזה הוא שכשמישהו בונה בית, אין לו זמן להתאבל", מסבירה מלקינסון." זה היה המסר אז למשפחות השכולות, והוא כלל גם הכחשה של האובדן שהיה בשואה. היחס אל ניצולי השואה בשנות קיומה הראשונות של המדינה דומה לציפייה מההורים השכולים של מלחמת תש"ח שלא יתאבלו, או שיבטאו אבל מצומצם ולא בפומבי. מכתבה של אם שכולה שכתבה: 'בחוץ אני מגיבה כמי שחזרה לתפקד, אבל כשאני נכנסת הביתה ופותחת את הדלת, אני מרשה לעצמי להתאבל' הוא ביטוי המייצג את עולמם הכפול של ההורים השכולים. ביטויי היגון נעדרו מהמרחב הציבורי. הלך הרוח היה טקסי הנצחה שהושם בהם דגש על הגבורה. עשו הרבה כדי לחזק את היכולת לשלוח בן כקרבן למען המדינה. אפשר לראות את זה בגיליונות הראשונים של ביטאון "יד לבנים", כשהורים כותבים "אנחנו ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, שלחנו את בנינו לקרב כי עתידנו תלוי בקרבן".

ככל שהשנים חולפות והמלחמות לא מסתיימות, התקווה שכל מלחמה תהיה המלחמה האחרונה נגוזה ואז גם ההכחשה מתחילה להיסדק. "לאט לאט משתנה היחס של החברה והמשפחות השכולות עצמן לביטוי של יגון, כאב וכעס פומבי", מסבירה מלקינסון. "אנחנו עוברים לשלב של מחאה וחיפוש, ובתקופת מלחמת ההתשה אל תוך מלחמת יום כיפור – מתחילים לראות מחאה של הורים שכולים, מכתבים למפקדים בצבא, בקשה לוועדות חקירה. הורים כבר לא מקבלים כמובן מאליו את ההקרבה של הבן. מאבל לאומי מאופק ועצור אנחנו עוברים לשלב הכרחי של הכרה באובדן".

השלב השלישי בתהליך האבל הוא שלב הדיס-אורגניזציה שכולל תחושות של אשמה וייאוש. "השלב הזה בא לידי ביטוי החל ממלחמת יום הכיפורים, ונמשך עם מלחמת לבנון הראשונה, שבה פורץ הכאב של המשפחות השכולות בצורה גלויה ופומבית ובעוצמה שלא הייתה מוכרת קודם לכן. הורים שכולים החלו להתנגד להיותם 'אנדרטה חיה', זו שמייצגת את רוח הגבורה וההקרבה. אנחנו מתחילים לשמוע יותר ביטויים של היגון האישי של המשפחות השכולות במרחב הציבורי".

השלב האחרון בתהליך האבל הוא שלב הרה-אורגניזציה – ארגון מחדש. האדם השכול מחפש משמעות חדשה לחיים, ארגון מחדש של החיים ללא האדם שמת, חיפוש זהות חדשה וקבלת אחריות לגורלו של האדם בחיים. "ברמה הלאומית אפשר למצוא סימנים ראשונים של השלב הזה", טוענת מלקינסון. "נוצר איזשהו איזון בין האבל הפרטי לקולקטיבי. המשפחות השכולות החלו יותר ויותר לבטא את האבל של היחיד, את הכאב והיגון, והפעם בפומבי, לא רק מאחורי דלת סגורה. הורים שכולים התחילו לכתוב ספרי שירה, שבהם ביטאו געגועים וקשר למתיהם. האבל האישי מצא מקום גם במימד הציבורי".

את השינוי העמוק הזה אפשר לראות לדברי מלקינסון בשינויים שעברו על מפעלי ההנצחה המקומיים. "ניקח למשל את האנדרטאות. מה שאפיין את האנדרטאות בראשית ימי המדינה היה שהן היו ממסדיות, במימון של משרד הביטחון. לא פעם הן היו לזכר קבוצה של נופלים בקרב או בפעולה. היום יש מיעוט של אנדרטאות כאלה והרבה יותר אתרי הנצחה אישיים, לדוגמה – משפחה בוחרת לשפץ מעיין שהבן ההרוג אהב לבקר בו עם חברים. יש גם יותר מקום לביטוי אישי של ההנצחה – משפחות עורכות יום ספורט, יום עיון, לימוד תורה".

מרחב נוסף שבו השינוי ניכר לעין הוא זירת ההתרחשות העיקרית בימי הזיכרון – מרקע הטלוויזיה. "מעניין לראות איך ערבי הזיכרון יוצגו בטלוויזיה. בשנים הראשונות דיברו על קרבות וגבורה, וניתן דגש על הרעיון שבזכות הקרבנות התאפשרה הקמת המדינה. ככל שהשנים חולפות אנחנו שומעים יותר ויותר את הסיפור האישי של האובדן וכך הוא גם האבל בטלוויזיה הממלכתית – רצון להנציח ולספר, מי היה הילד שלי, במה התעניין, מי היו החברים שלו וכו'. בשנים האחרונות זה מאוד בולט, כשלוח השידורים בימי הזיכרון עמוס בסרטונים קצרים שנעשו באופן עצמאי על ידי משפחות שכולות ומספרים את סיפור חייו של חייל אחד".

קולקטיב מגויס

לצד התעדכנות פלטפורמות הנצחה מוכרות כמו האנדרטאות הפיזיות ושידורי הטלוויזיה בימי הזיכרון, מלקינסון טוענת שהביטוי המרתק ביותר לשינוי שעוברת החברה הישראלית בכל הנוגע ליחס אל המשפחות השכולות ואל זיכרון מתיה מתרחש דווקא בזירה הווירטואלית. "בשנים האחרונות אנחנו רואים באינטרנט אתרי הנצחה אישיים המאפשרים התחלקות עם כלל העולם בקשר המתמשך של השכוּל עם אהובו. השכוּל יכול להראות לעולם מי היה הילד שלו, איך הוא נראָה, מה אהב לעשות. ההורים מעלים תמונות והגולשים שכבר מכירים את הילד דרך האתר מגיבים. כל תהליך האבל הופך להיות משהו אינטראקטיבי".

האינטראקטיביות הזו מעניקה משמעות מחודשת לאותם 'קשרים מתמשכים' עם המת, שהזכרנו קודם. במרחבי היקום שנקרא פייסבוק אפשר למצוא דפי פרופיל של חיילים ונפגעי פעולות איבה שמצאו אמנם את מותם בעולם האמיתי, אך ממשיכים להתקיים במרחב הווירטואלי. חברת פייסבוק מאפשרת להפוך דף פרופיל של אדם שנפטר לדף הנצחה. לא פעם מוותרות המשפחות על הפרוצדורה הזו, והפרופיל הווירטואלי של הנפטר ממשיך לתפקד כאילו היה חי. לפעמים אפשר למצוא על הקיר של הנפטר פניות אליו בגוף ראשון, העלאת זיכרונות או ברכות עצובות שנכתבו על ידי חברים ביום ההולדת שחלף מאז המוות.

 "חשוב להבין שזה לא משהו חדש, רק דרך הביטוי שלו חדשה", מבקשת מלקינסון להבהיר. "כשמדברים עם אנשים שחוו אובדן הם מספרים על כך שהם מדברים עם אהובם המת, מספרים לו מה עובר עליהם, עולים לקבר ומפטפטים איתו. זה תמיד היה, אך נשאר בשטח הפרטי. עכשיו זה גם במימד הווירטואלי. הארגון מחדש של ייצוגי דמות הנפטר הוא משהו שהיה עד היום תהליך נפשי תוך-אישי. הפייסבוק יוצר מצב של המשך הקשר עם מרכיב של החצנה – רבים מהתהליכים הפנימיים קורים על קיר הפייסבוק או באתר הווירטואלי. הדיבור והקשר המתמשך עם האהוב המת מקבלים פתאום ייצוג ברור והופכים להיות משהו שקורה בזירה הכללית, ואפשר להיות באינטראקציה גם עם אנשים אחרים לגביהם. כשאם שכולה מתכתבת עם הקהילה התומכת באינטרנט זו בעצם התרחשות קולקטיבית, אבל המוקד הוא אחר".

ואולי זה כל העניין. זה לא שעברנו מאומה שמקדשת את הקולקטיב לחברת פרטים פוסט-מודרנית. אתוס הקולקטיביות לא התמסמס, רק שינה את פניו. אם צורות ההנצחה והזיכרון השכיחות בראשית ימיה של המדינה אופיינו בגיוס האבל האישי לטובת הקולקטיב, בשנים האחרונות הקולקטיב 'מגויס' בעזרת המרחב הווירטואלי לטובת האבל האישי. או מזווית קצת אחרת – האבל האישי, ולצדו המחויבות הגבוהה והשותפות האקטיבית של החברה הישראלית באבל האישי של הנשים והאמהות והאבות והאחים השכולים, היא בעצמה אתוס קולקטיבי חדש. "הגבול היטשטש", קובעת מלקינסון. "פעם הייתה 'משפחת השכול'. היום יש משפחה גדולה עם בית אחד גדול, ובתוך הבית חדרי הנצחה קטנים".

הפציינט 'ישראל'

מלקינסון, שממשיכה לחקור תהליכי אבל בחברה הישראלית במסגרת המרכז לחקר השכול והאובדן, מדגישה שתחום ההנצחה הווירטואלי עוד לא נחקר מספיק והשלכותיו על תהליכי אבל נפשיים עוד לא ברור. "הדבר מתפתח ואני לא יודעת עדיין איך הוא יתעצב. זה יחדד אצלנו, החוקרים והמטפלים, סוגיות של מה זה אבל מורכב. אני לא מוציאה מכלל אפשרות מצב שבו הורה שכול שמבכה את האובדן יֵשב כל היום מול אתר ההנצחה הווירטואלי של בנו. זה משהו שפעם היה פחות נגיש. יותר קשה לשבת ימים שלמים באנדרטה לזכר הבן שנמצאת על איזה הר או באיזה צומת. המינון, הקרבה והאפשרות להיות 'מחובר', תרתי משמע, הרבה יותר זמינים. אני מניחה שילך ויתפתח תחום מחקר סביב ההשפעות של העולם הווירטואלי על תהליכי האבל".

האומה השכולה ממשיכה לשאול את עצמה איך חיים עם המתים, ונדמה שלאורך השנים התשובה משתנה ומתפתחת. כשד"ר מלקינסון, שחוץ מלחקור גם מטפלת באנשים שכולים, מתבקשת להעריך את מצבה של המטופלת 'ישראל' היא עונה תשובה מעודדת. "האומה הישראלית בתור פציינט עברה תמורות. היא עוברת המון טלטלות, מה שמקשה לומר שהגענו לנקודה שלא יהיו ממנה שינויים. דפוסי האבל מתעצבים, ואני כן יכולה להגיד שהדפוסים היום נכונים יותר, רגישים יותר. הם פחות של 'או או' ויותר של 'גם וגם'. יש הקשבה והתייחסות לכאב, ליגון, למחיר ולקרבן, וגם, לצד זה – מסלול של חזרה לתפקוד. לא תמיד שני המסלולים מאוזנים באותו אופן, אבל אם נוצר איזון שגם מצליח לעבור את הטלטלות השונות, וגם להעניק לנופלים פנים ושמות, זה חוסן בעיניי".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באפריל 2012, ב-גיליון תזריע תשע"ב - 767 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: