ויעל! / מתיה קם

 המילה האחרונה בדברי כורש, החותמת גם את התנ"ך, כולו הרעידה את המיתר היהודי-הציוני בלבו של בן-גוריון והשתלבה בלהט אמונתו בשיבת ציון ובקיבוץ גלויות

נראה שאין צורך בסקר של מכון מחקר כדי לקבוע שהמילה הראשונה הפותחת את התנ"ך מוכרת וידועה, ואפשר להוסיף ולומר שהפסוק הראשון ידוע אף הוא, ורבים לא יתקשו להשלימו גם אם אינם זוכרים את כולו על-פה. אבל כמה מאיתנו יודעים מהי המילה המסיימת את התנ"ך? ומי מכיר את הפסוק החותם את ספר הספרים? נראה שרק מעטים מאוד – ודוד בן-גוריון היה אחד ממתי-מעט אלו. הוא גם הכין הרצאה בנושא לכינוס הארצי התשיעי לתנ"ך (תשכ"א – 1961).

הצילה את העם היהודי

הספר האחרון בתנ"ך – על פי החלוקה המקובלת – הוא ספר דברי הימים, השייך לחלק הכתובים שבתנ"ך. סדר זה מקובל בספרי התנ"ך המודפסים של ימינו ומקורו במסורת הבבלית. אך בתקופות קודמות נהגו סידורים אחרים של ספרי התנ"ך, כך לדוגמה בכתר ארם-צובה, שבו ספרי הכתובים מתחילים בספר דברי הימים, וזאת על פי המסורת הארצישראלית (הטברנית) הקדומה.

מכל מקום, התנ"ך כפי שהוא בידינו מזה מאות בשנים מסתיים בספר דברי הימים, והפסוק המסיים את הספר – ואת התנ"ך כולו – אינו מדברי נביאים, אלא מדברי מלך נוכרי: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל" (דברי הימים ב, לו, כג). בן-גוריון עמד על המשמעות המיוחדת של הכרזת כורש כפסוק החותם את התנ"ך, ועמד על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו של "שליט לא יהודי לסיים את ספר הספרים".

המילה האחרונה בדברי כורש – שהיא המילה האחרונה בתנ"ך  –  הרעידה את המיתר היהודי-הציוני בלב בן-גוריון והשתלבה בלהט הגאולי של אמונתו – האמונה בשיבת ציון, בעלייה ובקיבוץ גלויות. מילה זו הייתה מבחינתו של בן-גוריון אקורד סיום הולם מאין כמוהו לספר הספרים – "מילה שגם בימינו יש לה משמעות גורלית בשביל כל עם ישראל, גם בשביל העם היושב בציון וגם בשביל כל יהדות התפוצה: 'וְיָעַל'".

בן-גוריון מצא סמליות רבה בעובדה שהכינוס שבו הרצה על הנושא התקיים בחודש ניסן: ככל הנראה הייתה גם הכרזת כורש בחודש ניסן, ולפיכך ייתכן שהמועד שבו נשא את הרצאתו ציין את "חודש ההכרזה לפני 2,500 שנה". שנת תשע"ב היא אפוא שנת ה- 2,550 להכרזת כורש – ולשיבת ציון שעליה ניתן לומר "ללא הגזמה" כי הצילה את העם היהודי מן הגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים – "אובדן הצביון הלאומי המיוחד וטמיעה גמורה בקרב עמי הסביבה", כדברי פרופ' יאיר הופמן.

אחת הדמויות הגדולות

כורש מלך פרס, הוא כורש הגדול,  היה "משיח ה'" וזכה לשבחים "שלא נשמעו מעולם מפי נביאי ישראל על מלך זר": "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם… אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר, דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ … לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי, וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ,  אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיהו מה, א-ד).  עלייתו של כורש עוררה ציפיות לגאולה בקרב גולי בבל, ונביא הנחמה, ישעיהו, בישר בהתלהבות: "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים. הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם… הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ – רֹעִי, וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם, וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד" (שם מד, כו-כח).

בעקבות העדויות המקראיות ועל פי מקורות היסטוריים (בעיקר יווניים), העריך בן-גוריון את כורש כ"אחת הדמויות הגדולות ביותר" גם בהיסטוריה הכללית וגם בהיסטוריה היהודית. בניגוד לכובשים גדולים אחרים בעולם העתיק, התגלה כורש "כמדינאי דגול ומנהיג גאוני, שידע לכבד את מתנגדיו המנוצחים" ואף "הוקיר וכיבד המנהגים והדתות של כל העמים", ולפיכך "העניק לכל עם אבטונומיה רוחנית-דתית מלאה וחופש פולחן גמור". וכך, במשך כמאתיים שנה (עד לכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון) "נתגבשה ונתחזקה היהדות לכל תקופת בית שני". כורש גם ניחן בסגולות אישיות נדירות – "איש רב-חסד וגדול-נפש כאשר היו רק יחידי-סגולה מעטים בקרב הכובשים הגדולים".

להלן מובאות עיקריות מתוך מאמרו של דוד בן-גוריון – 'לדמותו של המלך כורש' המופיע בספרו עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשל"ו. מקצת המובאות – בדילוגים:

זוהי זכות מיוחדת שזכה לה שליט לא יהודי לסיים את ספר הספרים, ולסיימו במילה שגם בימינו יש לה משמעות גורלית בשביל כל עם ישראל, גם בשביל העם היושב בציון וגם בשביל כל יהדות התפוצה: "וְיָעַל". ואין עוד שליט נוכרי שזכה לשבחים כאלה מגדולי נביאי ישראל […]

בלי ספק ראוי היה כורש לשבחים אלה, ולא רק בגלל הכרזתו והרשות שנתן לגולי בבל לשוב לארצם ולבנות שוב בית-המקדש בירושלים. גם מבחינה היסטורית כללית היה כורש אחת הדמויות הגדולות ביותר […] אחד מגדולי המצביאים בתולדות העמים, אחד מגדולי המדינאים שבכל התקופות, ונוסף לכך היה איש רב-חסד וגדול-נפש כאשר היו רק יחידי-סגולה מעטים בקרב הכובשים הגדולים.

עליית כורש ממושל נסיכות קטנה בשם אַנְשַן בעֵילָם למייסד האימפריה הגדולה ביותר שקמה בעולם עד זמנו– היא כשלעצמה אחד המאורעות המופלאים בתולדות-העמים. (1) קיסרות גדולה זו של כורש הוקמה בזמן קצר: במשך 11 שנה […] (2) קיסרות פרס התקיימה 200 שנה במשפחתו של כורש […] (3) כורש גילה רוח נדיבה כלפי שונאיו, וסובלנות יחידה במינה כלפי כל הדתות. (4) הוא מילא תפקיד מכריע בשיבת ציון הראשונה.

כיבושו הראשון של כורש היה השתלטות על מלכות מָדַי […] ומדי ופרס, שהיו קרובי גזע, נתאחדו למלכות אחת תחת שלטונו של כורש. זה היה ראשית ייסוד האימפריה הגדולה […] מעניין כי לפחות חמש פעמים נזכרות בתנ"ך פרס ומדי כמלכות אחת,  ואין ספק שהיו אלה שבטים קרובים זה לזה. בישעיהו כא ב נזכרת עילם יחד עם מדי, ודָריָוֱש, מזרעו של כורש הגדול, נקרא בארמית מָדָאָה או הַמָּדִי (דניאל ו, א; יא, א).

בשנת 540 [לפני הספירה] נכנס צבא כורש לבבל, ובג' מרחשוון נכנס המלך כורש לעיר הבירה הבבלית. הכוהנים, שלא אהבו את המלך הבבלי בגלל סטיותיו הדתיות, פתחו כנראה את השערים לפני כורש.

נביא גדול, שקם בעת ירידת קרנה של בבל […] התנבא ב"משא בבל" (ישעיהו יג, יז-יט): "הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ… וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱ-לֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה". ונביא זה קשר מפלת בבל עם תקומת העם היהודי ושיבת ציון: "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם, וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב. וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה'" (שם יד, א-ב).

באִצטוָונה [=גליל עשוי טין] של כורש בבבל, שנתגלתה בשנת 1879, ובכתובות קצרות יותר שנתגלו בבבל בשנת 1850 – אין כל זכר ליהודים בחיי המלך הפרסי. גם בספרות היוונית על כורש לא מוזכר יחסו ליהודים. על יחסו של כורש לגולי בבל ולשיבת-ציון אנו יודעים אך ורק ממקורות המקרא: מלבד הנבואות שבספר ישעיהו מצויים הסיפורים ההיסטוריים בספר עזרא, נחמיה ודברי הימים ב […]

אולם הדברים הנזכרים בעזרא א ובדברי-הימים אינם כנראה ההצהרה בכתב של כורש. את זו יש למצוא בפרק ו של עזרא, בתשובה ששלח המלך דריווש […] ומפסוק ג עד ה ניתן הטקסט של ההצהרה הכתובה במקורה הארמי […] על יסוד דִכרוֹנָה זו שנמצאה בגנזך באחמְתא ציווה המלך דריווש […] לתת ליהודים להמשיך בבניין הבית ולהגיש להם כל העזרה הנדרשת. ובניין המקדש נמשך אז בימי חגי וזכריה, מאחרוני הנביאים בישראל, והבית נשלם בשלושה לחודש אדר, בשנה השישית למלכות דריווש. זה היה בשנת 516 [לפני הספירה] – בימי זרובבל בן שאלתיאל. גם אז לא שבו מבבל כל היהודים. [ל]תביעתו של הנביא (ישעיהו מח כ): "צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה, הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ, אִמְרוּ: גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב" – לא כל היהודים נשמעו […]

הכובש הגדול שקם לפרס לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה […] התייחס בגודל-נפש לנכבשים. הוא כיבד את הדת והפולחן של כל עם ועם והוקיר את אלוהיו. כשהוא אמר בהכרזתו: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה'  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" – לא עשה שקר בנפשו ולא החניף, וגם לא הודה באלוהי ישראל במובן שהאמינו בו היהודים […] – אלא האמין […] כי לכל עם יש אלוהיו, ו"ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא  הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".

כורש העניק לכל עם אבטונומיה רוחנית-פולחנית, וריכז בידו רק השלטון המדיני והצבאי. וזו הייתה מדיניות מלכי פרס במשך מאתיים שנה, עד כיבוש אלכסנדר מוקדון, ובמשך מאתיים שנה אלה נהנו היהודים בארצם מאבטונומיה דתית. ובתקופה זו נתגבשה ונתחזקה היהדות לכל תקופת בית שני. לעצמאות מדינית הגיעו היהודים בימי בית שני רק […] לאחר התקוממות החשמונאים נגד ניסיונות המתיוונים.

[…] אין ספק שגדולתו של כורש כשליט אדיר ונאור ומבַצע שיבת ציון לראשונה, ראויה שתשתמר בתוכנו ובתוך כל האנושות התרבותית […]

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באפריל 2012, ב-גיליון אחרי מות - קדושים תשע"ב - 768 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מאוד מעניין, מתיה, אבל יש חוסר דיוק במאמר. ישעיהו ניבא יותר ממאה שנה לפני כורש. אם לא מקבלים את דעת מבקרי המקרא על "ישעיהו השני" חייבים לומר שישעיהו ניבא על כורש מלך אנשן, סבו של כורש הגדול. מה היתה דעת בן גוריון בנושא?

  2. בן-גוריון אכן החזיק בהבחנה בין שני חלקי ספר ישעיהו – בין נבואות ישעיהו בן אמוץ שהתנבא בימי חזקיהו מלך יהודה (סוף המאה ה- 8 תחילת המאה ה- 7 לפנה"ס) לנבואות "ישעיהו השני", המתוארכות למחצית הראשונה של המאה ה- 6 לפנה"ס. לפי חלוקה זו, כורש הנזכר בפרק מה הוא כורש הגדול . ואתה צודק בהנחתך, שאם כל פרקי ישעיהו הם נבואותיו של בן אמוץ, כי אז כורש הנזכר בפרק מה הוא כנראה כורש ,המלך הראשון של אנשן, "אביו זקנו של כורש הגדול". אבל במקרה זה אין קשר בין תוכן הנבואה לבין אותו כורש-רבה.
    דרך אגב – החוקרים מוצאים רמז ל"ישעיהו השני" בדברי ראב"ע (ישעיהו מ 1) "נדבקה זאת הפרשה".

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: