איפה אני בכל הסיפור הזה? / דוד נחמן

עשרת הימים שמיום השואה עד ליום העצמאות ראויים להיתפס כמקבילה הלאומית לעשרת ימי תשובה האישיים שבראשית חודש תשרי, וליצור מנהג חדש לגילוח בימי העומר

ימי סוף ניסן ותחילת אייר הם ימים שרוח מיוחדת שורה עליהם. יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות  ישראל ויום העצמאות יוצרים רצף מיוחד במינו המחזיר אותנו מדי שנה בשנה מחדש לחוויית המאורעות הקשים והמופלאים שהתרחשו בדורותינו.

כידוע, רצף זה אינו פרי של תכנון מראש. ימי הזיכרון נקבעו כל אחד בפני עצמו וקביעת התאריך הספציפי לכל יום לא הייתה מובנת מאליה. ועם זאת, כל מי שגדל או חי מספיק שנים בארץ יודע וחש כי אין דרך נכונה והולמת יותר לציין ימים אלו. יום העצמאות הוא העוגן – יום הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח. ציון יום הזיכרון לנופלים ביום שלפניו – עם כל הקושי שיוצר המעבר החריף בין האבל והשמחה – הוא בגדר חוב של כבוד לאלה שהיוו "מגש הכסף" שעליו ניתנה ומתקיימת המדינה; וציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה שבוע לפני כן מהווה תזכורת לרצף הלא-ייאמן שאירע במעבר מהשואה לתקומה – שלוש שנים בלבד – רצף הקורא להתבוננות, לניסיון להבין איך וכיצד התרחש תהליך זה, וגם לשאול מה משמעות הדברים עבורנו – מה כל זה מחייב אותנו כאן ועכשיו.

אני מתקן

הציוויים שהזכרנו כולנו ב'הגדה של פסח' נכונים לאירועי דורנו אנו לא פחות משהם נכונים לגאולת מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" וגם "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". את ימי הזיכרון יש לנצל להתבוננות בסיפור השואה והתקומה ולהנחלת המורשת הזו לבנינו ובנותינו.

אולם נדמה שרבים מחמיצים את ההזדמנות הזו. ימי הזיכרון מצוינים בנפרד, ללא קשר ממשי ביניהם. יום השואה הוא עבור רבים יום עבודה רגיל, שנקטע בצפירה אחת בבוקר. אמנם, השירים והסיפורים ברדיו ובטלוויזיה ואווירת האבל הכללית ודאי משפיעים ומורגשים, אך החיים שבים די מהר למסלולם ואין רצף של חוויה הנמשכת עד יום הזיכרון ויום העצמאות בשבוע שאחר כך. אפילו במערכת החינוך שבה כמובן מצוינים הימים בטקסים ובשיעורים בעניינו של יום אין נותנים די הצורך את הדעת על יצירת רצף של לימוד וחוויה שבמרכזו שאלת ה"אני כאן ועכשיו" אל מול מאורעות התקופה.

כיצד ניתן לטעון את הימים במשמעות הראויה להם, ובעיקר, כיצד ניתן למנף אותם כך שיהוו כלי לבחינה מחדש של דרכנו מדי שנה? אני מציע להתבונן עליהם כעל סוג של "עשרת ימי תשובה". נתינת שם כזה לעשרת הימים הללו (תשעה למען הדיוק, אולם למען הנוחות ולטובת המשמעות נכנה אותם עשרת ימי תשובה) כבר יוצרת הסתכלות אחרת עליהם, הסתכלות שיש בה דרישה לעבודה עצמית בדיוק כמו עשרת ימי התשובה בחודש תשרי.

ימים אלו צריכים להיות ימים של חשבון נפש. חשבון נפש במישור הלאומי, אך גם במישור הפרטי: מה רצינו? על מה חלמו הוגי הציונות, האנשים שלחמו למען הקמת המדינה, היהודים שנספו בשואה וחלמו על ארץ ומדינה משלהם? איפה אנחנו נמצאים ביחס למה שרצינו? למה אנחנו נמצאים היכן שאנחנו נמצאים? מה צריך לעשות כדי לתקן ומה כל זה מחייב אותנו? ניתן לכנות את הימים האלה "עשרת ימי תשובה לאומית", אך יש לדעת כי הלאומי מתערבב עם הפרטי.

חשבון הנפש הלאומי צריך להתקיים גם בשיח הציבורי, אך בראש ובראשונה הוא צריך להיעשות ברמת הפרט: על כל אחד לשאול את עצמו איפה אני בכל הסיפור הזה – האם אני חי את חיי ברמת מסירות הנפש הנדרשת ממי שזכה לחיות בדור זה, דור המדינה, ולא בדורות קודמים? מה אני עושה – לא מה הממשלה או אחרים עושים, אלא מה אני עושה – על מנת לתקן את הטעון תיקון, על מנת להגשים את חלומותיהם ומשאלותיהם של דורות של יהודים, על מנת שנהיה אכן חברת מופת ו"אור לגויים" ולא רק "עוד מדינה"?

בדיוק כמו עשרת ימי התשובה בחודש תשרי, מי שלוקח את הימים האלה ברצינות ומקדיש אותם לחשבון נפש ולעבודה עצמית, ימצא עצמו יוצא לאחר הימים האלה כשהוא מחוזק ומזוכך, מכוון יותר, ורצוי גם עם שתיים-שלוש החלטות מעשיות חדשות לשנה הבאה. בדרך זו נשכיל לנצל את הימים האלה בצורה משמעותית יותר הן במישור הפרטי והן במישור החברתי הכללי. כך למשל, ראוי שבבתי הספר ובתנועות הנוער יערכו בימים אלה סמינרים או מסעות בסימן "משואה לתקומה", הכוללים לימוד וחוויה לצד דיונים אקטואליים בשאלת דמותן ועתידן של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל תוך הכוונה לחיים של שליחות ועשייה.

אבל על השואה

כיצד ניתן עוד לבטא את המשמעות המיוחדת של ימים אלו? אני מבקש להציע כאן התייחסות חדשה לסוגיית איסור הגילוח בימי ספירת העומר, שהימים שבהם אנו דנים חלים בתוכם.

אין זה המקום להיכנס לפרטי הנושא, בפרט כאשר מרבים לדוש בו בהיותו אחת מאבני הבוחן לסוגיית השינויים בהלכה ובמנהג בזמננו. נאמר רק זאת: החיים והזמנים עושים את שלהם, ומדי שנה רבים האנשים המתגלחים בימי הספירה. יש שנוקטים על פי הפוסקים המקלים ומתגלחים בכל ערב שבת, ויש שאינם מוטרדים מהמנהג ומתגלחים כרגיל בכל יום. יש לכך "תירוצים" מספקים ובראשם הטענה כי איסור התספורת והגילוח הלם זמנים עברו שבהם רוב האנשים היו מגודלי זקנים והגילוח לא היה עניין יומיומי בעוד בזמננו זיפי זקן האבל מהווים מטרד חסר פרופורציות לאנשים שחיים ופועלים בסביבה מודרנית. אין צריך לומר שכל המנהג אינו אלא נחלתם של (רוב) שומרי המצוות ומעט שומרי מסורת, אך איננו רלוונטי עבור הציבור החילוני במדינת ישראל.

הקושי המרכזי שלי עם מנהג זה נובע מחוסר פרופורציות מסוג אחר: כיצד נוהגים איסור גילוח על פני שלושים ושלושה יום בשל מסורת מעומעמת על אודות מות תלמידי ר' עקיבא, ש"זכתה" לחיזוק נוסף בקהילות אשכנז בשל פרעות מסעי הצלב בשנת תתנ"ו, אך השואה, האיומה מכל האירועים שאירעו לעם ישראל מאז ומעולם, עוברת בסוג של אדישות מבחינה דתית-הלכתית ולא יוצרת מנהגי אבל משל עצמה? האם לא היה ראוי שלאות אבל על השואה לא נתגלח תקופה ארוכה לא פחות מזו שבימי העומר ובימי בין המצרים? ומילא אם יום השואה היה חל בתקופה אחרת של השנה, אך כאשר יום השואה מצוין כמעט "כלאחר יד" בתוך ימי אבל הכוללים "סט" שלם של איסורים והנהגות מזמנים קדמונים, אמנם על אירועים קשים וכואבים מאוד אך ללא כל פרופורציה לשואה, זהו אבסורד של ממש.

מגלח את זקן האבל

המנהג שאני מציע אינו מעוגן באף פסק הלכה, אך דומני שהוא יכול לטעון את המנהג במשמעות חדשה ומחוזקת. יתרה מזאת: הוא יכול להתקבל אף על דעתם של אנשים שאינם שומרי מצוות וכך להעניק לו תוקף מחודש, חיים חדשים. אני נוהג כך מזה מספר שנים: איני מתגלח כלל מלאחר הפסח ועד יום העצמאות, גם לא בערב שבת. זקן האבל הזה מסמל את האבל על כל תקופת הגלות ומוראותיה, ששיאם בשואה, אשר יום הזיכרון שלה חל בתקופה זו. זהו אבל על מות תלמידי רבי עקיבא, הקשור כפי הנראה בחורבן שהמיט דיכוי מרד בר כוכבא; על מסעי הצלב שהתרחשו גם כן בתקופה זו של השנה; על הגירושים, על גזירות ת"ח ות"ט, על הסופות בנגב ופוגרום קישינב ועל כל שאר הצרות שעברו על העם בגלות עד השואה. זקן האבל הזה נותר על הפנים עד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זהו יום של כאב עצום, אך כבר כאב מסוג אחר, שיש בו גם יותר מקורטוב של גאווה ונחמה.

בערב יום העצמאות אני מגלח את זקן האבל, מתקלח ולובש בגדי שבת והולך להתפלל תפילת חג, הודיה על הנס הגדול ששמו מדינת ישראל. אחרי יום העצמאות אני חוזר להתגלח בכל יום. המשכת מנהג אי הגילוח לאחר מכן היא מבחינתי לא רק "תפסת מרובה לא תפסת" אלא גם סוג של כפיות טובה, חוסר יכולת להודות בשינוי המהותי שחוללה הקמת המדינה בתולדות עמנו, חוסר הבנת המתרחש. עם הקמת המדינה נחתם פרק הגלות ונפתח פרק של עצמאות. עצמאות זו יכולה להיות "ראשית צמיחת גאולתנו" אם רק נדע לחיות את התקופה מתוך ראייה גדולה, באומץ ובעוצמה של אמונה ומעשה. הפסקת מנהג אי הגילוח ביום העצמאות היא מעשה דרמטי עבור מי שבאופן בסיסי חי על פי כללי ההלכה. יש כאן לקיחת אחריות אישית אשר מחייבת את מי שבחר בה להיות רציני יותר ביחסו לציונות ולמדינת ישראל, "להפשיל שרוולים" ולעבוד.

"עשרת ימי התשובה" שבין יום השואה ליום העצמאות מהווים הזדמנות מצוינת לחזור ולהיזכר בגדולות שהתרחשו בתקופתנו ומתוך כך לשוב ולהיזכר שכל זה מחייב אותנו להיות ישרים יותר, טובים וראויים יותר ולפעול בכל כוחותינו להמשך חיזוקה, ביסוסה ושגשוגה של מדינת ישראל, המתנה הגדולה שלה זכה דורנו.

 ד"ר דוד נחמן הוא ראש 'המדרשה למנהיגות – עין פרת' בכפר אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 באפריל 2012, ב-גיליון תזריע תשע"ב - 767 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. זה שהינך מגלח, או לא מגלח, לא מעניין אף אחד. אבל לכתוב על אמרמ חז"ל "מסורת מעומעמת", זו חוצפה ממדרגה ראשונה, רח"ל

להגיב על יחיאל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: