בין זכור לזכור / יואב שורק

על זכרון, הכחשה ותיעוד. ליום השואה.

אחד העיסוקים המרכזיים של המנהיגות היהודית בעשרות השנים האחרונות הוא העצמת זכרון השואה: תיעוד השואה, הנצחתה ומלחמה במכחישיה. המלאכה הזו, שהיא לא פעם סיזיפית וקשה, נתפסת כמלאכת קודש של ממש, במיוחד על ידי יהודים אמריקנים לא-אורתודוכסים, כמו גם על ידי לא מעט ישראלים (אשכנזים) חילוניים, ומסתייעת בצווים שמוכרים לנו מן המקורות והמסורת, במיוחד הצו "זכור", ו"אל תשכח", שנעשים חשובים יותר בדור הזה מן ה"לעולם לא עוד" הציוני הישן.

השואה וזכרונה הופכים להיות המיתוס בעולמם של מי שביקשו לשבור כל מיתוס אחר. יהודים החיים את צווי הזכרון – זכרון יציאת מצרים, זכרון מעשה בראשית, זכרון מלחמת עמלק – אינם עסוקים באובססיביות בליקוט עובדות, צילומים ועדויות; אך מי שרואים בזכרון קולקטיבי עורבא פרח, דבר ריק שחיצי הביקורת צריכים לשסעו לגזרים, אלה בהולים להפוך את השואה למשהו שונה – לעובדה שלנצח תיתפס כעובדה היסטורית, ולא תיעקר מתוכנה על ידי נראטיבים מתחרים.

לכאורה, יש צדק בתפיסה הזו, שהרי השואה היא ארוע היסטורי מובהק, שהיו מעורבים בו מיליוני בני אדם, ושתועד באינספור מסמכים, ממצאים, מכתבים, תיאורים ומה לא. אך רק לכאורה: כי כשייעלמו אחרוני הניצולים, וכשהשואה תתרחק עוד קצת אל מעבר לפינה ההיסטורית, היא תישאר כמשהו שיש לבחור כדי להאמין בו. שהרי זה סיפור שלא יעלה על הדעת. שלא משתלב בהיסטוריה של לפני ושל אחרי. שלא ניתן להסבר – לא על מה שהתרחש לא על איך שהתרחש ולא על איך שהניחו לו להתרחש.

כשהעובדות לפנינו אנו יודעים את מה שאנו שוכחים כל שאר הזמן:שהמציאות עולה על כל דמיון, ושהמציאות אינה מצייתת לחוקי ההיגיון. אבל רגע אחד אחרי שהעובדות אינן מתריסות מול עינינו, אנו שבים לנטייתנו האנושית – להבנות את המציאות על פי ההיגיון ולהותיר אותה בגבולות הסביר. או אז השואה נעלמת ממסכי הרדאר שלנו, והופכת לאגדה.

זכרון השואה הוא חשוב בגלל מה שהוא מלמד אותנו – על ייחודו של הגורל היהודי והזהות היהודית; על גבולותיה של הנאורות והתרבות מול כוחות השחור שבאדם; על חוסר התוחלת שבקיום בו אתה תלוי בחסדי הזר; על הנורא שיכול להתחולל כתוצאה מדמוניזציה של האחר; על יכולתה של אנושיות לשרוד גם בתנאים בלתי אפשריים ועוד ועוד.

את כל הלקחים החשובים הללו ניתן וצריך להנחיל לדורות הבאים, באותן דרכים שיהודי הדורות הקודמים הנחילו לנו את ערכי החירות הנאמנות והבחירה שלמדנו מיציאת מצרים ומתן תורה: באמצעות טיפוח המיתוס והכנסתו אל תוך החיים במעשים סמליים ומחויבים, יותר מאשר באמצעות איסוף עובדות.

כמובן, יבורכו כל המתעדים ומצילי העדויות. זהו מפעל קדוש, אך לא בשל היותו 'תעודת ביטוח' לאי הכחשת השואה בעתיד – היא תוכחש ללא ספק, וההכחשה תצלח – אלא בשל הצורך הגדול לשרטט בפני הדורות הבאים את הדיוקן המלא של עולם מופלא שנמחה מעל פני האדמה. סיפור חיים של יהודי בעיירה קטנה בפולין, מן השנים שלפני המלחמה, יקר וחשוב מעוד עדות על רכבת שנסעה מכאן לשם. זכרון החיים מחייב תיעוד. זכרון השואה מחייב את עיצובן של מצוות זכרון לדורות הבאים.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2012, ב-בלוג שוטף ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. שלום יואב,
    בדיוק אתמול דיברתי על זה עם חבר, על הצורך במנהגים דתיים, על העצמה שיש לדרכי הזיכרון והחג המסורתיים מול החולשה של הרק סרטי שואה, כל אחד בביתו. מה אתה אומר על צום? אולי חצי תענית? זה נראה לך רלוונטי , צום כביטוי יהודי לאבלות, לצער. בעיקר הצענו קינות בבית כנסת, שבשילוב של חצי תענית (אולי שלמה?) אמורים להיות דרך יהודית מסורתית לחיות את היום ולזכור את השואה.
    מה שקצת מטריד אותי זה הפחד מהיישום של השפה הדתית הרגילה ביום השואה, השפה של החטא והעונש והתשובה, כמו בתשעה באב. השואה נראית לי כמו משהו שלא שייך למושגים האלו והקינות והצום, בהקשר של צום כתשובה, אמורים כן לקחת למקום הזה. בעצם האמירה היא שחגים בדרך כלל קשורים לאלוקים, אך זיכרון השואה כביכול לא אמור להיות קשור אליו, הסתר פנים, לא?

    • קצת מציק לי.
      א. בין היתר, כוחה של הדת נובע מכוחה של המסורת. חידוש 'דתי' הוא למעשה חידוש 'חילוני' שמתבסס על הדת בכדי ליצור לו כח. צום, אפילו חצי צום, לא יקבל את הכח המיוחד שיש לו, כשם שקריאת ההלל בערבו של יום העצמאות שונה בצורה משמעותית מקריאת ההלל בערב חג ראשון של פסח. בקריאת ההלל של יום העצמאות יש גם משהו חתרני המרגש מצד החתרניות שבו ('אנחנו מחדשים, אנחנו מחילים את השפה הדתית על החיים שלנו' וכדומה). זה לא מוריד מערך המעשה הדתי, אבל כן מהתחושה הנלוות אליו, והלא זה מה שאתה מחפש, לא?
      ב. צום הוא לא ביטוי יהודי לאבלות, אלא ביטוי יהודי לכפרה, חזרה בתשובה וצער על העבר. אבלים לא צמים. להפך, הם אוכלים מיד כשהם חוזרים מהלוויה. אפשר לצטט את ישעיהו: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" או לראות את מקומה של התענית: יום כיפור הוא כיפור על החטאים, תענית ציבור על הגשמים היא על העוונות, וגם כל הקינות והפיוטים הם צער על החטאים והפשעים. צום על השואה אומר, בעצם, שהשואה היא עונש על חטאים כלשהם. אתה בטוח שאתה רוצה להכנס לזה?

  2. על הזיכרון – ועל זכור ויזכור:
    הזיכרון במסורת היהודית מתחיל דווקא בזיכרון של אלוקים – ולא של האדם: אלוקים זכר את נח, ולאחר מכן – את אברהם, ואת האבות ואת בריתו, את רחל אמנו ואת העם הנאנק משעבוד – עד "הבן יקיר לי אפרים".. ועל משקל מאמר רז"ל הידוע – "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון" – אפשר לדרוש ולומר: מה הוא זוכר – אף אתה מצווה לזכור: את השבת (לקדשו), את השעבוד במצרים ואת היציאה ממנה, ואת אשר עשה לך עמלק.. ומאחר שקבעו חכמי המשנה שכבר סנחריב "בלבל את כל האומות" – יש הסבורים שאין עוד עמלק, גם לא בימינו (פרופ' אסא כשר), ויש המזהים את עמלק גם (ואולי במיוחד) בתופעת הנאציזם בימינו, כפי שעולה מתיאוריו המצמררים של ק. צטניק ומקביעתו של הרב יואל בן-נון. על העמלקיות של הנאציזם. ואולי מן הראוי לקרוא את פסוקי ה"זכור" גם ובהדגשה ביום השואה. קריאה מיוחדת.
    יזכור אלוקים – ויזכור עם ישראל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: