מסתתרים בפולין, 2012 / מירי פז

למרות המדיניות ההפוכה, פולין היא עדיין מקום שבו יהודים מהדור ההוא מסתירים את מוצאם, ומצילי יהודים מסתירים את גבורתם. שיחה עם פרופ' יאן גרוס על פשעי עבר פולניים ועל המודעות הצומחת שם כיום

מתברר שהאנטישמיות לא נעלמה מן המפה גם בפולין. פרופ' יאן גרוס, היסטוריון נודע מאוניברסיטת פרינסטון, מספר כי חסידי אומות העולם, פולנים שהצילו יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, חיים בפחד מתמיד ונאלצים להסתתר מחשש להתנכלויות מצד שכניהם ומכריהם הפולנים.

המדיניות הרשמית של ממשלת פולין אמנם מאדירה את מצילי היהודים ומעניקה להם אותות גבורה, אך החברה הפולנית בכללה איננה אוהדת אותם. ההתנכלויות לפולנים שהצילו יהודים היו עניין רווח בתקופת מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, ולא מעט מצילים נאלצו לעזוב את כפריהם או את עריהם ואף להגר מארצם – לרוב לארה"ב – כדי להציל את עצמם מן הרדיפות וההתעללויות של שכניהם. "מצער הדבר שגם היום מצילי יהודים – המעטים שעוד חיים בפולין – פוחדים שיבולע להם אם ייוודע ברבים כי הצילו יהודים", אמר פרופ' גרוס בהרצאתו בתל אביב.

פרופ' גרוס, מבכירי חוקרי השואה, הוא אורח הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב והמרכז לחקר השואה ביד ושם. בהרצאה שנשא ב-25 במארס, תחת הכותרת "בשולי השואה – רצח ושוד יהודים בידי שכניהם", סקר פרופ' גרוס כמה אירועים מזעזעים במיוחד של שוד רכוש יהודי וטבח יהודים באזורי הכפר בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה. האירועים שסיפר  עליהם המחישו את תמצית הטרילוגיה שכתב גרוס בעשור האחרון: "שכנים" (2000, תורגם לעברית), "פחד – רצח יהודים בידי פולנים מיד אחרי השואה", (2006) ו"קציר הזהב" (2009).

הבריחה מפולין

פרופ' יאן גרוס החל את דרכו האקדמית באוניברסיטת ורשה, שממנה סולק ב-1968 באשמת פעילות "חתרנית". הוא היה פעיל בתנועה שלחמה למען דמוקרטיה וחופש דיבור, ונעצר יחד עם פעילים רבים אחרים ובראשם ידידו הטוב אדם מיכניק. "לא נרדפתי ולא נענשתי בגלל יהדותי, אלא בגלל הפעילות הפוליטית שלי", הוא מדגיש.

כ-20,000 יהודים נאלצו לעזוב את פולין ב-1968 אחרי שסולקו ממשרותיהם בכל מוסדות הציבור. אביו של גרוס לא נמנה עם נפגעי גל האנטישמיות הזה, אולם בנו הסטודנט נעצר, כאמור, בשל פעילותו. "למזלי שוחררתי מן המאסר כעבור זמן קצר יחסית", הוא אומר עכשיו, "אבל דיני כבר נגזר: ידעתי שהחליטו 'להקפיא' אותי – שלא יאפשרו לי לשוב ללמוד באוניברסיטה וידעתי שיגייסו אותי לצבא. בחרתי לעזוב את פולין. היגרתי לארה"ב – בחירה כמעט 'טבעית' למהגר. במקרה שלי זכיתי במילגה שם".

הוא בחר להתמחות בתולדותיהן של מהפכות ובהיסטוריה של מזרח אירופה. מחקריו זוכים למוניטין בקרב חוגי האקדמיה, המחקר והספרות בארה"ב, אך בפולין נחשב גרוס היסטוריון "שנוי במחלוקת" במקרה הטוב ו"טורף פולנים" במקרה האחר. היסטוריונים פולנים שמרנים מאשימים אותו בשימוש ב"שיטות מחקר לא ראויות, בטיעונים אמוציונליים ולא רציונליים".

על שיטות המחקר של גרוס עוד ידובר. בינתיים כל מחקר חדש שלו מעורר סערת רוחות בפולין, ובה בשעה מעפיל לראש רשימת רבי המכר.

הקרבנות התוקפנים

בהרצאתו באוניברסיטת תל אביב עמד יאן גרוס על הסבל היהודי "בשולי השואה" (על פי ניסוחו).  בתקופת מלחמת העולם השנייה יהודים נבזזו ונטבחו בידי הנאצים. באותם ימים גם הפולנים היו קרבנות הנאצים. אולם עוד בעיצומה של המלחמה וגם אחריה הפכו הפולנים לרודפי יהודים. פולנים בזזו את רכושם של היהודים, עטו על קברי יהודים ואפילו על אפרם – כדי לחפור מתוכו את אוצרות הזהב המיתולוגיים שייחסו ליהודים בתקווה שהגרמנים פסחו על אי אלו אוצרות. הבהלה ל'זהב היהודי' שתקפה איכרים פולנים בשלהי המלחמה ואחריה מומחשת בתצלום נודע המאייר את שער ספרו של גרוס "קציר הזהב": איכרים עומדים ליד מחנה טרבלינקה, אוחזים בידיהם אתי חפירה.

לעיתים ניסו הפולנים להשתלט על רכוש יהודי 'בדרכי נועם'. "איכר פולני  אמר ליהודי: תן לי את מגפיך, הרי ממילא לא תזדקק להם כי לא תישאר בחיים. כשאנעל את מגפיך אזכור את שמך. כשהיהודי היה משיב: אבל אני עוד חי, התשובה לא איחרה לבוא: אם כך, לא אזכיר את שמך".

פולנים ציפו שיהודים ימסרו להם את רכושם ללא התנגדות. "כשהיהודים לא עמדו בציפיותיהם של הפולנים, האשימו אותם הפולנים ב'חוסר סולידריות', ובנכונות לא-פטריוטית 'למסור' את רכושם לגרמנים במקום לתת אותו לשכניהם הפולנים.

"יומנים, זיכרונות ועיתוני מחתרת מלמדים כי בתום מלחמת העולם השנייה קם בפולין מעמד חברתי חדש של עשירים חדשים. אלה היו פולנים שעבדו פעם אצל יהודים, שדדו את רכושם והתיישבו בבתיהם. היה ברור שהבתים לא יוחזרו לבעליהם".

גרוס טוען כי המדיניות של היטלר בנושא החרמת הרכוש היהודי השתלמה מאוד לפרטים ולמוסדות במדינות אירופה – לבנקאים השוויצרים למשל, ולכל רוכשי אוצרות האמנות השדודים מיהודים. "רכישת ציור שנגנב מיהודים נחשבה לאקט של תמיכה בכלכלת המדינה ושימור אוצרותיה", הוא מציין.

תרפיה פולנית

הדיונים הסוערים, ההפגנות והפגנות הנגד שמחוללים מחקריו של גרוס ממלאים תפקיד חשוב בחברה הפולנית. כל ספר שלו הוא שלב בחשבון הנפש שעושה החברה הפולנית עם פרקים אפלים בעברה. איש אינו יכול להתחמק מידיעה על פשעי פולנים נגד יהודים.

אין במחקריו תגליות היסטוריות חדשות. החידוש הוא בדרך שבה הוא מציב את העובדות הידועות ומפרש אותן. מחקריו הם יותר מכול מסות משכילות ומאירות עיניים מזווית שקודמיו – במיוחד בפולין – לא העזו לחשוב עליה. היסטוריונים פולנים תקניים כותבים, לדבריו, על פי תקנון מיושן: "אסור להם לכתוב בצורה אישית, אסור לכתוב את המילה 'אני'. הגישה במערב שונה לחלוטין".

בפולין מותחים תדיר ביקורת על "שיטות המחקר" שלו. ההיסטוריונים הפולנים אינם מאמינים לעדויות של ניצולים משום שהזיכרון בוגדני, כידוע, ודרך הסיפור של הניצולים אינה נטולת פניות. לדברי תומכיו של גרוס, מאחורי הפסילה הזו מסתתרת ההמתנה למותם של אחרוני הניצולים, ואיתו גם מותו של הזיכרון.

"גם אני חשבתי פעם שהזיכרון יכול לתעתע ואין לסמוך עליו במאת האחוזים", אומר גרוס, "אך ככל שבדקתי ושמעתי עדויות, אני משוכנע שאין כמו עדויות של אנשים שחוו וראו. מעניין אותי ה'איך', לא רק ה'מה'. הסיפור האישי, חיי היומיום על הפרטים המלאים מעסיקים אותי".

לגרוס אין ספק כי בחברה הפולנית הולכת ונוצקת מודעות חדשה. "אני לא נתקל בתגובות עוינות", הוא אומר. "להיפך: אנשים ניגשים אליי ברחוב ומברכים אותי. כשמזהים אותי בבית קפה, מפנקים אותי במחוות קטנות ומרגשות. שולחים לשולחני קנקן מיץ תפוזים טרי שנסחט במקום. זה לא זול בפולין…".

אנוסים כפול שתיים

שאלתי את גרוס כיצד הוא מסביר את הפער האדיר בין המדיניות הרשמית של הממשלה הפולנית, המקדמת – ובממון רב – היכרות עם ההיסטוריה והתרבות היהודית ונלחמת בתופעות ובהתבטאויות אנטישמיות, לבין העמדות האנטישמיות הרווחות, למרות זאת, בחוגים לא מעטים בפולין.

"אין לי הסבר טוב לכך. אני יכול רק לאשר את המצב. קשה מאוד לעקור דעות קדומות. אני מקווה שהדור הצעיר יהיה מועד פחות מקודמיו לאנטישמיות. למרבה הצער האנטישמיות טבועה בשפה עצמה. אוהדי קבוצת כדורגל עדיין מקללים את אוהדי הקבוצה היריבה במילה 'יהודים'. וכשמישהו אומר לך 'אתה יהודי' הוא לא מתכוון לומר שאתה נחמד. הוא אומר לך שאתה מנוול או חזיר".

גרוס סבור שגם הכנסייה הקתולית בפולין נושאת מידה לא מבוטלת של אחריות לאנטישמיות הרווחת עדיין בפולין, "משום שהיא לא גינתה מספיק בתוקף תופעות אנטישמיות".

כשם שהאנטישמיות נטועה עמוק בלבם של פולנים מן הדור הישן למרות המודעות החדשה, כך גם הפחד מאנטישמיות עדיין נטוע עמוק בלבם של יהודים שמספרם לא ידוע, כי הם חיים במסתור ואינם מסגירים את סוד יהדותם אפילו לא לבניהם. לא ידוע כמה יהודים אנוסים חיים כיום בפולין כשם שלא ידוע כמה מצילי יהודים אנוסים חיים במדינה. וכשם שיהודים אנוסים אינם חלק מסיפור התחדשות החיים היהודיים בפולין, כך מצילי יהודים אנוסים אינם נכללים במניין גיבורי האומה הפולנית – אלה שזכו מידי נשיא המדינה באות הנשר הלבן על גבורתם וסיכון חייהם למען הצלת יהודים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: