מן ההר אל הבית / איתמר אלדר

השוואת ההתגלות הא-להית ביום השמיני לזו שבהר סיני מעידה על העתקתה של השכינה אל תוככי מחנה ישראל, תוך יצירת מימד חדש של קדושה

היום השמיני למילואים מהווה נקודת ציון מרגשת ודרמטית. אהרון, בניו וזקני ישראל מצטווים להתכונן לקראת הנכסף מכול: "כי היום ה' נראה אליכם" (ט, ד). וכך גם נאמר לבני ישראל: "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (שם, ו). ואכן, בו ביום מסופר: "וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח… וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (שם, כג-כד).

לפנינו חוויה של התגלות המזכירה בעניינים רבים את מעמד הר סיני – הכנות, התגלות כבוד ה', אש וענן. עם זאת, ישנם גם לא מעט הבדלים. ראשית, ביעד ההתגלות – בהקדמה למעמד הר סיני אומר ה' למשה: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט). ההתגלות והדיבור הם אל משה, והעם שנוכח במעמד ישמע. ביום השמיני, לעומת זאת, תכלית ההתגלות היא העם, כפי שראינו בפסוקים המקדימים לעיל. הבחנה זו באה לידי ביטוי גם ברגע ההתגלות: במעמד הר סיני משה עולה אל הא-להים, בעוד ביום השמיני יוצאים משה ואהרון אל העם, מברכים אותם, ואז מגיעה ההתגלות. העובדה שמשה במעמד הר סיני מפנה את עורפו אל העם ועולה למעלה, בעוד ביום השמיני הוא ואהרון מפנים את מבטיהם ותשומת לבם לבני ישראל, מלמדת על מרכזיותם של ישראל במעמד היום השמיני. גם עצם הצטרפותו של אהרון למשה ביום השמיני מלמדת כי בני ישראל, שאהרון מהווה מתווך בינם לבין משה, הם מושא ההתגלות.

שכינה נודדת

נראה שגם תגובת העם למעמד מחזקת את המגמה. במעמד הר סיני תגובתו של העם נוכח המעמד היא: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (כ, טו), בעוד ביום השמיני כתוב: "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם". מפחד ונסיגה לשמחה והשתחוויה, דרך כבוד, ולא 'העם' אלא 'כל העם'. במעמד הר סיני חשים העם אולי קצת זרים, מפוחדים, בעוד ביום השמיני הם מלאי ביטחון, מתוך ידיעה שהם שם לא במקרה, שהם יעד ההתגלות. אולי הדבר גם בא לידי ביטוי באריכות ההגבלות שבמעמד הר סיני ובהעדרן ביום השמיני.

גם האש המתוארת במעמד הר סיני שונה מן האש המתוארת ביום השמיני. הר סיני עשן כולו, "מפני אשר ירד עליו ה' באש" (שמות יט, יח), בעוד ביום השמיני נאמר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים" (ט, כד). בהתאם, אופי ההכנות שונה בשני המעמדות. אל מעמד הר סיני מתכוננים בהתקדשות ופרישות, בעוד למעמד ההתגלות ביום השמיני מתכוננים על ידי עבודת קרבנות, של הכהנים ושל בני ישראל.

אך נראה שעדיין לא באנו להבדל העיקרי: במעמד הר סיני, זירת ההתרחשות היא ההר. בני ישראל ניצבים בתחתית ההר, רחוקים, ואל מקום ההתגלות עולה משה רבנו, למעלה. ביום השמיני לעומת זאת, זירת ההתרחשות היא המשכן – הבית – המזבח, ובני ישראל ניצבים מסביבו. האש היורדת לאכול את החלבים על המזבח יורדת לתוככי בני ישראל, והם מקיפים אותה.

ההבדלים בין ההתגלות בהר סיני להתגלות ביום השמיני מבטאים את השינוי הדרמטי באופיה של ההתגלות הא-לוהית. בסוף ספר שמות נבנה משכן שתכליתו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). ואכן, בחתימת הספר ישנו תיאור של השראת השכינה במשכן: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד-לה).

הרמב"ן עומד על הדמיון שבין תיאור זה לתיאור השראת השכינה על הר סיני: "וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד,טו-טז). דמיון זה מביא אותו לבאר את הציווי על המשכן כהכנה לשלב השני של ההתגלות הא-לוהית במעמד הר סיני. השכינה, שעד עתה הייתה על ההר, נוטשת אותו, ויורדת אל הבית שנבנה עבורה בקרב מחנה ישראל.

למהלך זה משמעות כפולה. ראשית, השכינה הופכת להיות 'שכינה נודדת'. לכל מקום שישראל נוסעים, המשכן-השכינה נודדים עמהם. שנית, אינה דומה שכינה הניצבת בראש ההר, שאליה מטפס משה ובני ישראל ניצבים מרחוק, לשכינה השוכנת בקרב מחנה ישראל, בבית שנבנה על ידי ישראל, מחומרים שהם עצמם תרמו לתכלית זו.

נראה כי ספר ויקרא כולו הינו תוצר של ירידת השכינה מן ההר אל הבית, לתוככי בני ישראל. הקרבנות, הטומאה והטהרה, הקדושה ואפילו מועדי ה' שיבואו בפרשת אמור – כולם הינם פועל יוצא של העובדה שה' שוכן בקרב ישראל. לראיה, בסדר העבודה של יום הכיפורים יש צורך לכפר על אוהל מועד "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז,טז).

מפגש עם כולם

הגמרא בפסחים מזהה את ההר עם אברהם, את השדה עם יצחק ואת הבית עם יעקב: "אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב וגו'. א-להי יעקב ולא א-להי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (פסחים פח ע"א)

וכך מבאר ר' נחמן:

וּלְעַכּוּ"ם אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לֵידַע גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינַת יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ ב): "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'", כִּי הוּא גִּלָּה אֱלֹקוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאָבוֹת. כִּי אַבְרָהָם קְרָאוֹ הַר, וְיִצְחָק קְרָאוֹ שָׂדֶה (פְּסָחִים פח.). וְשָׂדֶה הוּא יוֹתֵר מֻשָֹּג וְנִצְרָךְ לְהָעוֹלָם מֵהַר; וְיַעֲקֹב קְרָאוֹ בַּיִת, שֶׁהוּא מְקוֹם יִשּׁוּב לִבְנֵי אָדָם יוֹתֵר מִשָֹּדֶה, הַיְנוּ שֶׁיַּעֲקֹב קָרָא אֶת מְקוֹם הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא מְקוֹם הַתְּפִלָּה, בַּיִת, שֶׁהוּא מְקוֹם יִשּׁוּב לִבְנֵי אָדָם, כִּי הֶעֱלָה אֶת הַתְּפִלָּה מֵהַר וְשָׂדֶה לִבְחִינַת בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסָה לִבְנֵי אָדָם יוֹתֵר מֵהַר וְשָׂדֶה…" (ליקוטי מוהר"ן קמא י, ג).

אברהם אבינו גילה את הא-לוהות בעולם, ובמידה רבה הוא זה שהורידה ממכון שבתה אל העולם, אולם אברהם היה יחיד, בעל סגולה. הוא עלה בהר ה' ו"מי יעלה בהר ה'"? לא כל אחד ראוי! אברהם היה יחיד, והוא זכה שיהיה לו בן יחיד, שגם הוא היה בעל סגולה מיוחדת. גם הוא היה צריך לנטוש את מקום היישוב, לצאת החוצה אל השדה בשביל להיפגש עם ה'. אם כן, גם יצחק היה יחידי, וגם הוא זכה לבן יחיד בעל סגולה מיוחדת. אך יעקב אבינו הצליח להביא את הא-לוהות לתוככי הבית. הוא לא יצא אליה, הוא הביא אותה ביתה – "אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי (שיר השירים ג, ד). יעקב זכה שמיטתו הייתה שלמה, ולא בהכרח מפני שכולם היו בעלי אותה הסגולה כמותו, אלא מפני שהוא הביא את הא-לוהות למקום שכולם יכולים לפגוש בה, ואפילו כלל האומות. יעקב הופך ל'בית יעקב' ולבית ישראל.

ר' נחמן מתייחס בדבריו גם לחוויית התפילה: אינה דומה תפילה שעניינה לעלות אל הר ה' לתפילה החווה את ה' היורד אל הבית ומקשיב לנו. זוהי תפילה של 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'.

ייתכן שלמעבר מא-לוהות טרנסצנדנטית לא-לוהות אימננטית יש מחיר, והאש היוצאת מלפני ה' ויורדת אל הבית איננה בעלת עוצמה כאש הנגלית בראש ההר, אבל היא אש שאיננה רק מותירה רושם – רשימו – כמעמד הר סיני, אלא מחממת, מצרפת ומקדשת. עם ישראל שבעקבות ההתגלות של היום השמיני הוא עם שנתבע לטהרה מתמדת, לקדושה מתמדת, לקרבת א-לוהים יומיומית. הוא איננו יכול לסמוך רק על משה, שיעלה אל ההר בשבילו. שהרי השכינה עצמה ירדה אליו, שוכנת בקרבו ללא הפסק ותובעת ממנו: "כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, מד).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: