קהל ועדה וישראל / שלום רוזנברג

לקרבן הפסח פנים כפולות המעידות על ארגונו החברתי של עם ישראל. בין עם, מדינה ומשפחה בעקבות פירושי רש"ר הירש

"וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם… וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שמות יב, ו). כבר במילים אלה באות לידי ביטוי הפנים הכפולות של קרבן הפסח. מצד אחד, "שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת", קרבן משפחתי או חבורתי, כאילו הוא קרבן יחיד, פרטי, כקרבן ה'שלמים' שאדם מתנדב. מצד שני, "כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" חייבים להקריבו, כאילו הוא קרבן ציבור. מעניין שעל פי שלוש מילים אלו חולַק העם שבא לשחוט את הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים למשמרות (פסחים ה, ה): "הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, קהל עדה וישראל".

דו-צדדיות זו של הפסח מסבירה את המחלוקת על הקרבת קרבן הפסח ביום י"ד שחל בשבת – האם הפסח אינו דוחה את השבת, היות שהוא קרבן של יחידים, או שהוא דוחה שבת כקרבן ציבור? העמדה שהתקבלה הייתה זו של הלל שהשווה את הפסח לקרבנות התמיד. יחיד ורבים התמזגו כאן מבחינה הלכתית, אך גם מבחינה הגותית. דו-צדדיות זו מלמדת אותנו, כקביעתו של ר' שמשון רפאל הירש (רשר"ה), ש"לא 'קהילה כנסייתית' שתתפלל אליו… ביקש ה' לכונן, כי אם 'עם', 'אומה'… 'מדינה', אשר כל הווייתה 'החברתית' תהיה נעוצה באמונה בה'…", "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים" (שמות ו, ז). בדברים אלה בא לידי ביטוי ייחודה של היהדות, "בלתי מתאים לחלוטין הוא כינויה כ'דת יהודית'… לסווגה עם יתר הדתות", כפי שטענו המתבוללים במרכז אירופה ומערבה במאה הי"ט. לדברי רש"ר הירש האבסורד שבדעתם בא לידי ביטוי בעובדה שאחרי קביעתם הם מגלים לתימהונם שהיהדות כוללת תכנים שאינם מאפיינים דת. בדתות יש לאל היכלות, כוהנים, כנסיות, קהילות. בישראל יש לקב"ה עם. אך עד מהרה חוזר הצד הכללי אל הפרטי, שהרי אי אפשר לבנות עם ומדינה ללא פעולתה של המשפחה. בלעדיה לא ייבנו לא זהות יהודית ולא חברה שבה אדם לאדם – רֵע, ולא זאב. יסודה של החברה בסדר של בית האב והחבורה.

ריאליה או משפט

"קהל, עדה וישראל". לפנינו מעין פירמידה המתארת צורות שונות של ארגון חברתי. לא אנסה כאן לאפיין את המילים הללו; אנסה להגיע לקצה הפירמידה שבו מצויים הלאום והמדינה, שלפי דעתו של ר' שר"ה הם ה'עם' וה'גוי'. דברים ללא שיעור נכתבו ועוד ייכתבו על ההבחנה בין מושגים ומונחים אלה. לדבריו, 'עַם' נגזר מלשון 'עִם' – יחדיו, דבר שעליו עמד הרד"ק בספר השורשים שלו. לפנינו רגש המאחד והקושר בין בני העם. ה'גוי' מביא אותנו לממד אחר: "כלפי חוץ הוא 'גוי', יחידה סגורה, כמו הגויה, הגוף האנושי". במילים אחרות, 'גוי' הוא ה'מדינה'.

על פי הקונטרסט בין 'עם' ו'גוי' הוא מפרש את דברי בלעם (במדבר כג, ט): "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב": "ישראל יקיים את תפקידו 'הפנימי' הלאומי כ'עם' בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כ'גוי' בין גויים, כ'גוף' לאומי אשר אמור להרשים בכוחו ובגבורתו". על כך נאמר (חבקוק ב, ג): "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד", בינתיים יש חובה "להרשים", שהרי כאן סוד ההרתעה.

רשר"ה הדגיש את העובדה שהמדינה חייבת להיות מושתתת על איחודם של שני יסודות. מצד אחד –  החוק, היסודות המשפטיים. מהצד השני, הקשרים הטבעיים, התרבותיים והרוחניים שבין אנשי המדינה, קשרים ההופכים אותם לעם. תקופתו של ר' שר"ה הייתה עדה לראשית המאבק בין שתי תפיסות פוליטיות שיובילו אותנו עד היום הזה. האחת לימדה שהמדינה היא ישות משפטית ולא היסטורית; בקרבה יש אזרחים שווים, חסרי כל דיוקן רלוונטי מחוץ להיותם אזרחים. התפיסה השנייה מצביעה על קיומה של מציאות נוספת שנשכחה, לא משפטית אלא ריאלית ממש, העם. והמדינה? היא חייבת להיות כלי למימוש ייעודו של העם.

העימות בין התפיסות העמיד את ההגות היהודית שלפני מלחמת העולם הראשונה בפני מצב איום, שכדי לפותרו נלחמו הוגים שונים, ביניהם הרמן כהן, הנערץ עליי. האם יהודי יכול להיות גרמני? ודאי, אם גרמניה היא רק ישות משפטית. אך לאו דווקא, אם יש לגרמניה מרכיבים לאומיים ואף דתיים. או אז מעמדם של היהודים מוטל בספק, אלא אם התבוללותם תהיה שלמה. הייתה זאת טרגדיה קיומית של יהודי הגולה האירופית.

מבנה של צדק

אנו בארץ מצויים היום בפני גלגול מחדש של הדילמה של אותם ימים, כשאנו בצד השני של המתרס. האם אנו מוכנים שמדינת ישראל תיהפך למדינת כל אזרחיה, כשהעם היהודי ייהפך שוב לנפש ערטילאית חסרת גוף? האם הדבר אפשרי? אי אפשר למחוק את הלאומיות, למרות סכנות הלאומנות שכנגדן יש להיאבק. אולי זה אפשרי במדינה סינתטית חדשה חסרת צבע ומהות, והלוואי והניסוי האמריקני יצליח. הדרך ארץ בפני המקורות הקדושים הביאה את ר' שר"ה להיות נאמן לזהות המיוחדת של עמו. וההתבוללות? לא יעברו שנים רבות ויתברר שהיא הייתה אשליה טרגית. צדק ריצ'רד ואגנר המתועב כאשר אמר על רוטשילד: "הוא יכול היה להיות מלך היהודים. במקום זה הוא בחר להיות היהודי של המלכים".

הפסח דורש מאיתנו להיות חופשיים כיחיד וכעם. עד כאן רעיונות גדולים, אלא שהתורה רוצה לתרגם אותם לפרטים הקטנים. כך קוראים אנו: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה…" (יב, ד). לפנינו בית ובו עושר גדול, בית שיכול להרשות לעצמו שה מפוטם ושלם, אלא שאנשי הבית מעטים. מה בכך? הפתרון פשוט: הנותר ייזרק, יישרף, מה שההלכה תחליט. אך לא! התורה אוסרת זאת. "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה". מלכתחילה חייבת להיווצר חבורה של "מנויים", כדי שהשה ייאכל עד תומו על ידי כולם. מפליא! הפעם, מדגיש רשר"ה, "לא העני זקוק לעשיר, אלא העשיר לעני". העשיר חייב לפנות לשכנו, הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, ודאי בשכונה אחרת ענייה יותר. הוא חייב לבקש ממנו "להשאיל לו נפשות, שלהן יוכל להיטיב משפעו, ובהן יסתייע למילוי חובותיו". לא על נדבות מדובר כאן אלא על צדק-צדקה, כי החוסן הלאומי יובטח רק כאשר החברה תפתח מבנה כלכלי וחברתי בריא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: