המחתרת הרוחנית / יפעת ארליך

דווקא תחת הכיבוש הנאצי חלה התעוררות בחינוך היהודי ובשמירה על המסורת בקרב יהודי צרפת. המסמכים והתמונות שנאספו יוצאים כעת באלבום

"אנו הולכים בראש מורם"

העמידה הרוחנית בצרפת בימי השואה בראי התיעוד

עורכים: אלכסנדר קליין וחיים שלם

המרכז לחקר השואה מכללה ירושלים, תשע"ב, 168 עמ'

"ליצור אליטה אינטלקטואלית חדשה, דור של בעלי יכולת ללמד את הניצולים שישרדו אחרי המלחמה… את עיקרי היהדות, ושיאפשרו את המשכה…", כתב האינטלקטואל היהודי ג'ורג' לוויט בשיאם של המצודים בצרפת. "עשרות אלפים של צרפתים נטלו כעת את הנשק, ביניהם יהודים רבים, אבל אף אחד לא התגייס למחתרת הרוחנית. אנחנו חייבים להתבודד במקום כלשהו כדי ללמוד יהדות, כמו שעשה בזמנו רבי יוחנן בן זכאי, כשבית המקדש עמד להיחרב… לא מדובר עכשיו על מיסטיקה, אלא על לימוד, על הקניית ידע… אנו חייבים ללמוד כיצד ללמד" (עמוד 132). כך ניסח לוויט את מטרתה של "מדרשת הנביאים", קבוצת הלימוד שייסד.

הקבוצה פעלה במשך כעשרה חודשים במהלך שנת 1944, בחווה ליד שומרז'ה. מטרתה העיקרית של הקבוצה, שהופעלה על-ידי הצופים היהודים, הייתה לקשר בין הילדים היהודים שהוסתרו באזור ההררי של מרכז צרפת – אך בזמנם הפנוי חברי הקבוצה למדו תורה, כפי שמתאר יצחק מיכאלי: "ליל שבועות תש"ד. ג'ורג' לוויט הכין אותנו לקבלת התורה. במשך שלושת הימים שקדמו לחג הוא לימד אותנו בצורה אינטנסיבית. בלילה האחרון למדנו כל הלילה. ג'ורג' הושיב אותנו בשדה בחוץ. באווירה היה משהו מאגי. היינו כאן, באמצע המלחמה, רחוק ממשפחותינו, בתוך תוכו של אזור המחתרות, יושבים לילה שלם בשדה, בלימוד ובתפילה. הייתה לנו הרגשה… שהשמים ייפתחו ושהקב"ה ירד אלינו כבמעמד הר סיני. הרגשנו כולנו את עוצמתו של הרגע… זה היה מאורע רוחני כל כך חזק לעומת חיינו באותם ימים, בלב ההפצצות והאזעקות – שנראה לנו כהזוי. בבוקר, התברר שהקב"ה לא ירד אלינו. אמרנו לעצמנו שכנראה לא התכוננו מספיק" (עמ' 133).

כיצד מצאו יהודים, בעת שנאבקו על חייהם, את כוחות הנפש לשמר את הרוח והמסורת היהודית? שאלה זו נדונה במחקר ההיסטורי ומצאה לה מענים שונים בהתאם לתנודות ההיסטוריוגרפיות שעברו על חקר השואה, אך היא נדונה לרוב בהקשר של מנהיגים, קהילות ויחידים במזרח אירופה. צרפת, המערב אירופית, בין שתי מלחמות העולם, הייתה רחוקה יחסית מעולם המסורת היהודית. הייתה בה בקושי ישיבה אחת. ולמרות זאת, כך מלמד אוסף המסמכים המרשים באלבום שלפנינו, דווקא תחת הדורסנות הנאצית חלה התעוררות של העצמת החינוך היהודי ושמירה על המסורת.

לפני למעלה מעשור יצא הספר "להיות יהודי בצרפת", אבל דיונו בחיבורם של היהודים לעולם המצוות והמסורת היה דל. פריצת הדרך המחקרית הראשונה הייתה בספר "ידי משה", דרשות הרב משה קלנברג ממחנה ההסגר לה-לנד, שיצא לאור על-ידי אסתר פרבשטיין, ראש המרכז לחקר השואה במכללה ירושלים, אך הוא עסק בדמותו של רב אחד מיני רבים. "אנו הולכים בראש מורם" מציג לראשונה, באופן פנורמי, מספר רב של אישים, קבוצות ויחידים, חרדים, דתיים ומסורתיים, אשר סיכנו את נפשם כדי לשמור על המסורת  היהודית בצרפת הכבושה והחופשית.

במשך חמש שנים עסקו במרכז לחקר השואה במכללה בירושלים באיסוף מסמכים ותמונות המספרים את סיפור אחיזתם של יהודים בצרפת במסורת. החומרים – מכתבים אישיים ורשמיים מטעם הרשויות, יומנים, פסקי הלכה, שיעורים, שיחות, עדויות, תצלומים וספרי זיכרונות – נלקטו מארכיונים פרטיים וציבוריים וקובצו למאגר. מבחר מן המאגר, תוך דגש על שלושה נושאים מרכזיים – חיי היום יום, לימודי היהדות ולוח השנה היהודי – קובץ לאלבום המעוצב בטוב טעם.

האלבום מזמין את המעלעל בין דפיו להצטרף לעבודת הבלשות של החוקר, ולהתרגש עמו עם כל מסמך ותמונה שמתגלים. הז'אנר האלבומי אינו נפוץ בתחום חקר השואה, אולי מפני שתפקידו של אלבום המבוסס על תמונות הוא לספר סיפור נטול מלל. ניתן לספר את השואה בתמונות, כך למשל מיטיב לעשות "אלבום אושוויץ", אבל יהיה זה סיפור המכוון את חיציו אל הלב, ולא אל הראש. כדי לספר סיפור היסטורי שתפקידו לא רק לטלטל, אלא גם להותיר את הקורא עשיר יותר בידע, יש צורך בהעברת אינפורמציה באופן שאינו רק ויזואלי.

מבחינה זו, האלבום הנוכחי יוצר הכלאה מעניינת בין תמונות לטקסט. הטקסט באלבום שואף להיות תמציתי, ולהשאיר את חלק הארי של העמוד לצילומים של מסמכים, אנשים ואירועים. לרוב כולל הטקסט תרגום של חלק מהמסמך המצולם, לצד הסבר מינימליסטי לרקע ולהקשר של התמונה או המסמך. לעתים הרקע וההקשר לא נהירים דיים, אך אז יעמדו לימינו של הקורא האינדקסים הרבים המופיעים בסוף האלבום. התוצר הסופי הוא אוסף של הבזקי סיפורים: אישה הזקוקה לכסף כדי לנסוע למקווה מרוחק, שחיטה כשרה המתבצעת באמצע תחנת רכבת, זוג הבא בברית הנישואין ניצב בתוך מגן דוד מצויר על הרצפה, אפיית מצות במפעל של ביסקוויטים ושיעורי יהדות בהתכתבות.

הסיפור הקטוע מותיר את המעיין באלבום עם טעם של עוד. אם מטרת האלבום הייתה לעורר חוקרים צעירים להתעניין בנושא ולהירתם לחקר מעמיק יותר, נראה שהוא עושה את העבודה. כמעט כל עמוד בספר יכול להיות כותרת לדוקטורט. בכוחם של המסמכים והתמונות לעורר חוקרי שואה לנסות ולשרטט מן הסיפורים הקטועים סיפור שלם.

כותרת האלבום – "אנו הולכים בראש מורם" – לקוחה ממשפט שנמצא כתוב על קיר במחנה בדרנסי, פרוור של פריס. המחנה כונה "הפרוזדור של אושוויץ", מפני שממנו יצאו רוב הטרנספורטים מצרפת למחנה ההשמדה. על פי ההשערה, נכתב המשפט על-ידי ליאו קון, אחד מגיבורי האלבום. "בביטוי זה, שיש בו התרסה והצהרה של גאווה בזהות היהודית, בחרנו ככותרת לאלבום משום שהוא מסמל את תגובתם של יהודים שבחרו לאחוז במסורת היהודית מתוך נחישות ואהבה גם בהיותם תחת המגף הנאצי", נכתב בגב האלבום.

דווקא בהקשר זה, משהו בביטוי המופיע בכותרת המשנה של הספר – "העמידה הרוחנית" – הטריד את מנוחתי. ביטוי זה מייצג תפיסת עולם חרדית מצמצמת ולעתים אף יהירה, אשר בה רוחניות ודתיות חד המה. האם אֵם החולקת את פרוסת לחמה האחרונה עם ילדתה אינה עושה מעשה אשר יש בו "עמידה רוחנית"? האם רוחניות באה לידי ביטוי רק בדבקות מרשימה בשחיטה כשרה?

בסופו של האלבום התנצלו העורכים על כך שלמרות שבמסגרת הספר לא עסקו ביהודי צרפת באושוויץ, הם בכל זאת מבקשים להביא סיפור אחד מזיכרונותיו של רנה וייל: "אכן אני זוכר את הגזר שהביא לי הרב הראשי רנה הירשלר זצ"ל מיד שהגעתי לאושוויץ. הוא השתייך לקבוצה שעבדה בחוץ ויכול היה להשיג כמה ראשי גזרים. המחווה נגעה ללבי, אבל כמי שמקרוב בא לא הערכתי אותה כראוי. כמה פעמים מאוחר יותר חשבתי על הגזר הזה, היחיד שאכלתי בכל תקופת היותי במחנה. אז הבנתי כי כאשר נתן לי אותו במתנה, באופן ספונטני עם חיוכו הרחב, החם והמלא, נתן לי רנה הירשלר את הדבר היקר ביותר שהיה לו ועוד יותר מזה: הוא רצה להשפיע עלי קצת מאומץ לבו, מביטחונו מאמונתו ובעיקר: איזו דוגמה ומופת הוא מציב בג'ונגל הזה, שבו שלטו הטירוף, האלימות והרעה" (עמ 154). חבל שעדות זו, על רב שהוא קודם כול איש חסד, הובאה באלבום בדרך אגב, ושלא הובאו והובלטו יותר סיפורים כדוגמת זה באלבום, כך שהביטוי "עמידה רוחנית" יכול היה לקבל גם הקשר ופרשנות אוניברסליים.

 _______________________

לזכרו של אלכס

אלכסנדר קליין ז"ל, אחד מהעורכים, איש ספר גדוש בחוכמה ובדעת וצנוע בהליכותיו, נפטר ממחלה קשה ממש ערב השקת הספר.

ד"ר חיים שלם, העורך השני של הספר, כתב עליו כי "היה הרוח החיה של מפעל זה. אלכס היה יליד קולמר שבצרפת והוריו היו מהפעילים המרכזיים של תנועת 'ישורון' בעת המלחמה ולאחריה. כמה שבועות לפני הוצאת הספר לאור הצלחנו להוציא מהדפוס כמה עותקים בהדפסה מיוחדת והבאנו אחד מהם לחתונת בנו של אלכס. התרגשותו לא תתואר במילים. בשבועות שעוד חי עמנו, מעידים ילדיו, הלך בראש מורם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א בניסן תשע"ב, 13.4.2012 

פורסמה ב-14 באפריל 2012, ב-גיליון שמיני תשע"ב - 766 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. תודנ, אך מה הטעם בלפרסם ביקורת על ספר שלא נגיש לקנייה בשום חנות? גם פניות למכללה לא ממש נענות.

  2. כת אונגליסטים יהודים משיחים מנו קלישר גורו כלב מאיירס שורה שקטה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: