לכתוב את פרקי ההמשך / עדיאל זימרן

בעידן של גאולה לא ניתן עוד להחזיק ביציאת מצרים כסיפור היחיד של הקולקטיב היהודי. הסיפור ממשיך ונכתב, ועל גביו יש לפתח אתוס ישראלי חי ורלוונטי

 

יצירת הסיפור והמיתוס היא שלב הכרחי בגיבוש זהות לאומית מאחדת, המאפשרת את הפיכתן של קבוצות נבדלות לישות קולקטיבית. הסיפור המשותף הוא הדבק היחיד המאפשר את ליכודם של פרטים בודדים, בעלי אינטרסים שונים ומנוגדים, לכדי ישות אחת הפועלת באופן סינכרוני לטובת אינטרס משותף, אף אם הוא בא על חשבון פרטים אחדים בקולקטיב. הגישור על הזרוּת הטבועה בבני האדם, אשר מביאה אותם להילחם זה בזה באכזריות רבה משחר ההיסטוריה, מתאפשר רק כאשר האדם רואה באחר זהה לו ובן ברית. עמד על התופעה הפילוסוף ריצ'רד רורטי; לדבריו, בכל המקרים שבהם גורם האדם סבל לאחר, הוא מקדים להשחית את הדמיון בייצוג המנטאלי בינו לאחר קודם לפגיעה הפיסית, ובכך מכשיר את מעשה העוולה. זאת מכיוון שהאמפתיה והחמלה האנושית מתעוררות בנו רק כאשר אנו מזהים אצל האחר בבואה של עצמנו.

גם אצל בעלי החיים קיימת הבחנה ברורה בין הדומה – בן המין – לזר, העוזרת בסימון האויב הראוי לרדיפה והשמדה, או לחלופין גורמת להימלטות ומנוסה. אך בעוד אצל בעלי החיים מסומן הגבול בדמיון צורני בלבד, אצל בני האדם הדמיון אינו מבוסס (רק) על דמיון חיצוני ופיסיולוגי, אלא גם ואולי בעיקר על נרטיב דומה. כך אנו מוצאים בכל מסורות העמים הקדומים, עוד בטרם יצירת החוק המחייב, את הסיפור המאחד- המיתוס. תכליתו של הסיפור היא להשיב לאדם על שאלת הקיום הבסיסית 'מי הוא', ולהקנות לו זהות – אישית, משפחתית, שבטית ולאומית. פרטים בעלי סיפור דומה תופסים עצמם כישות קולקטיבית, המאפשרת חיים משותפים, חוק, סולידריות וגם מגננה או מלחמה מול האחר, בעל הנרטיב השונה. כוחו של סיפור העם בכך שהוא נישא מעל הריאלי והקונקרטי, מיטהר ומזדכך מהדיסוננטים של חיי היום יום, והופך להיות מיתוס מאחד שאין עליו עוררין.

זהות יהודית משותפת

חג הפסח הוא דוגמת מופת להיווצרותו של המיתוס המאחד. התורה מצווה על סיפור יצירת מצרים עוד בטרם התרחש המאורע ההיסטורי של הסיפור, כאילו כל תפקידה של ההיסטוריה אינו אלא להוות מצע ריאלי לסיפור שיסופר שנים רבות אחר כך: 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים' (שמות יב, כה-כו). ואכן, גם בתורה וגם בהתפתחות פולקלור חג הפסח מהווה הסיפור את המרכיב הדומיננטי במצוות החג. ההגדה של פסח היא לב הסדר, ולִבה של ההגדה הוא סיפור הגאולה לארבעת הבנים, אשר לקוחים בווריאציות קלות מפסוקי התורה. ארבעת הבנים מסמלים את הגיוון האנושי, המפריד ומבדיל את בני האדם, ודווקא להם מספרים את סיפור יציאת מצרים המאחד בדרכים שונות ומתוחכמות, על מנת שיתיישב על לבם ויאפשר להם להיות חלק מהקולקטיב- 'וכל המרבה לספר הרי זה משובח'.

סיפור יציאת מצרים הפך במשך הזמן להיות אבן פינה לבניין הזהות היהודית המשותפת, ונסמך כמעט לכל אזכור דתי, בין שהוא קשור בסיפור יציאת מצרים ובין שאינו קשור בו. אף מצוות השבת, שעיגונה ההיסטורי מנומק בכתובים בתיאור הקוסמוגוני של פרשת בריאת העולם בשבעה ימים – 'וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה' – הופכת מעיקרון אוניברסאלי כללי לניכוס יהודי שבטי בעזרת סיפור יציאת מצרים. כפי שאנו מדגישים במילות הקידוש: 'ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זיכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים'.

מי שהדגיש במיוחד את חשיבותו של הסיפור הוא רבי יהודה הלוי. הלוי, בן המאה ה-י"א בספרד, יוצא בספר הכוזרי נגד המסורת האנדלוסית שניסתה להעמיד את עיקר הדת היהודית על אדני הפילוסופיה הכללית. במקום זאת הוא מדגיש את המסורת המשפחתית העוברת מאב לבן כעיקרה של הדת היהודית. בפתח הספר שואל מלך כוזר את החבר למהותו של א-להיו, והלה משיב כי הוא המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים. מלך כוזר תמה למשמע תשובתו של החבר, שכן לדעתו התשובה הראויה היא שא-להים הוא נוטה שמים ויוסד ארץ. בתשובה לאי הנוחות שמגלה מלך כוזר, מנמק החבר באריכות מדוע דווקא יציאת מצרים היא העיקר המחייב ולא סיפור הבריאה, וזו לשונו: 'ואלו היה חיוב התורה מפני שבראנו, היה שווה בה כל אדם הלבן והשחור, כי הכל בריאותיו, אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים'. בדברים אלה יורד רבי יהודה הלוי לשורשו של הסיפור. הסיפור מאפשר את יצירת הזהות הייחודית, המבחינה בין קבוצות אנשים זהות ויוצרת גיוון. בלא הסיפור השבטי מתקבלת מונוליטיות אנושית, שבה שחור ולבן חד הם.

הסיפור שלנו

בספר ירמיהו, המתאר את תקופת החורבן של בית ראשון שבה גלו ישראל מארצם ונפוצו בעמים, מתאר הנביא מציאות עתידית אוטופית, שבה יקבץ א-לוהים את ישראל לארצו, ויקים מחדש את מלכות ישראל. כחלק מתיאור זה מנבא ירמיהו: 'לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם-חַי-ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם' (ירמיהו כג, ז). התממשותו של החלום האוטופי שבו ישובו נידחי ישראל לארצם ויקימו את מלכות ישראל המחודשת יטביע רושם כה עז על ישראל, עד שסיפור יציאת מצרים, שהיווה את המיתוס הישראלי המאחד עד אותם ימים, יוחלף בסיפור חדש- חי יותר, קרוב יותר ורלוונטי יותר לממלכת ישראל המחודשת. הסיפור החדש יסופר על ידי הגולים השבים לארצם, ששמרו את זהותם בכל שנות הגלות, בְּסַפְּרם את סיפור יציאת מצרים לבניהם, אך עם זאת לא עיוורו עיניהם מראות כי סיפורם לא תם על שפת ים סוף והמְשכוֹ נִטְווה ונרקם ברצף ההיסטוריה.

לא מכבר שמעתי את התקליטור שהוציא לפני מספר שנים שלמה גרוניך עם מקהלת שבא, העוסק כולו בסיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל. התקליטור תופר במלאכת אמן סיפור מרגש הפורט על מיתרי הלב, וכולל את סיפור המסע וייסורי הדרך, את הפרידה מארץ מולדת ואת חלומות הגאולה. מילותיו של אהוד מנור מצלצלות כנבואה מקראית עכשווית: 'עם כל החלומות והגעגועים, עם כל הזיכרונות הטובים והרעים, בשיר חדש ישן שמאחה את הקרעים, הנה מה טוב ומה נעים… אלי אלי שיר ישראלי'. אך בה בשעה שנוגן התקליטור, נשמע בכל במה אפשרית דיון סוער בשאלת דחיקתם של האתיופים אל שולי החברה בישראל, דיון שנשמע כדיסוננט צורם למילותיו של מנור.

סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה הוא רק דוגמה אחת קטנה לכישלון שלנו, הישראלים, להמשיך לטוות את סיפור חיינו ולפתח את האתוס הישראלי המשותף, המצדיק והמאפשר את תחושת הקולקטיב. בניגוד לסיפורים רבים מההיסטוריה היהודית הרחוקה, שנשארו רק על דפי המחקר ההיסטורי ונמחקו כליל מהתודעה הישראלית, סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה הוא סיפור שלנו – לא איש מפי איש, ולא מסורת רחוקה על סיפורי עם עתיקים שאינם עומדים במבחן הרציונל המודרני. זהו סיפור שיכולנו למנף ולהפוך אותו לתשובת המשקל לסיפורי הגלות והרדיפה, שמהם סבלנו שנים ארוכות. סיפור מופת ניסי, של סולידריות קהילתית המגשרת על פערי הזמן, השפות והתרבויות. סיפור שאנו יזמנו, ביצענו וכתבנו, ביד המשותפת של כלל הציבור הישראלי. סיפור שלא נגוע בפוליטיקה ובמחלוקות פנימיות, קונסנזוס טהור שאין בו מתום. ובכל זאת, לא הצלחנו להופכו לאתוס ציוני משותף.

בשפה מחודשת

דוד מלץ, איש העלייה השלישית, ממייסדי התנועה הקיבוצית וממקימי קיבוץ עין חרוד, היה מחנך ומורה דרך לבני דורו, והתייסר רבות בשאלת הזהות הישראלית החדשה. סלע מבוכת דורו, לדעתו, הוא הקושי ליצור פרקטיקת חיים חדשה המחליפה את פרקטיקת החיים הדתיים. אנשי העלייה השלישית מרדו בדת מפני שלא יכלו למצוא בה פתח לעולם ערכי אחר חלף חובת המצוות, אך עם זאת לא הצליחו ליצור חלופה ממשית אחרת שתמלא את החלל שנפער. על ההכרח לשוב אל הסיפור היהודי האותנטי כותב מלץ בהגיונותיו: "בשנים האחרונות נתרבו בין הוגי המחשבה החינוכית בתוכנו מחפשי דרך אל הבאר העתיקה שלנו, אל הראייה המסורתית והדתית. מפני מה? לבנות חיים של ממש אי אפשר בהומאניזם אבסטרקטי. נדרש מצע חיובי, מצוות מעשיות, דפוסי חיים מחייבים ציבור. האדם היחיד פעמים פותר בעיותיו פעמים אינו פותר, ציבור אינו יכול להיות תלוי על בלימה רוחנית" (מתוך שיחה ליום כיפור בקיבוץ גבע, תשכ"ז). הדרך לסיפור החיים החדש לפי מלץ צריכה להיות על בסיס מערכת החיים הקיימת והמוסכמת. לא דרך התנתקות מהעבר וההיסטוריה, אלא דרך כתיבת הסיפור באותו כרך שבו כתוב סיפורם של אבותינו, אך בשפתנו שלנו.

בחג הפסח שנת התש"ה שוחרר מחנה הריכוז ברגן-בלזן, ובין אסיריו הייתה גם סבתי עליה השלום. משך שנים רבות היא הקפידה לספר בפנינו את סיפור שחרור המחנה בחג הפסח בליל הסדר, שעה שכל בני המשפחה מסבים לשולחן החג. בצעירותי, חשתי אי נוחות מול עיתוי עדותה שהקהה את שמחת חג הגאולה וההצלה. שכן על אף היותו סיפור הצלה, הוא רצוף ומשובץ תלאות אימה ומוות שלא חסכה מאיתנו בדבריה. רק לאחרונה הבנתי כי זהו סיפור יציאת מצרים שחובה עלינו לספר בו.

בהגדה של פסח אנו קוראים: 'ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים'. אך יותר מכך אנו קוראים: 'חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. דומה שכותבי ההגדה לא ראו בחובה לספר את סיפור יציאת מצרים רק מצווה דתית שתכליתה לזכור את נסי העבר, אלא קראו לטרנספורמציה של החוויה העכשווית, מאפיזודה לסיפור. רק בדרך זו מתאפשרת שמירת זהותו של העם.

עדיאל זימרן הוא תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: