החירות כחובה / שלום רוזנברג

מושג החירות איננו זכות לאדם אלא חובה שעליו ליטול על עצמו. על ההפקרות שבעבדות והחוק לשימור החופש

מבקש אני לדון ב'חירות' לאורה של סוגיה הלכתית (גיטין יב ע"ב), אך כדי להבינה אצטרך להקדים הערה על שני "כלים" הלכתיים-משפטיים חשובים: שליחות וזכייה. למרות הבנאליות שבדבר, אשתמש בשתי דוגמאות יומיומיות כדי להבהירם. אדם מקבל לביתו הודעה ובה התראה שדבר דואר בעל מידות "ענקיות" או מכתב רשום שהובא אליו כשעבד לפרנסתו יישלחו בחזרה לשולחיהם אם לא יסור אל סניף פלוני עד תאריך מסוים. הסניף, אגב, סגור ביום שישי. זאת לא משימה קלה, לא בזמן ולא במקום. היא כרוכה בחיפוש מייאש אחר מקום חנייה וזמן המתנה לא קצר. בלית ברירה, פונה האדם בבקשת עזרה אל בנו הצעיר בעל האופנוע וממנה אותו 'שליח' לפעול בשמו. ה'שליחות', תוצאת מינוי על ידי אדם בידיעתו וברצונו, מהווה 'כלי' בעל חשיבות מכרעת בתחומים פחות בנאליים, בגירושין או בנישואים. מתוך כך, הוא מסוגל לשנות את מעמדו האישי של האדם.

הבה נתאר לנו עתה תסריט שונה במקצת. שוב אותן הודעות מהדואר, אלא שהפעם האדם נמצא בחו"ל. שכנו ראה את ההודעה. הנמען לא יודע על כך כלום, וכמובן לא מינה את שכנו שליח. אך זה, ביוזמתו שלו, הולך אל סניף הדואר, ומקבל את המשלוח בשמו. מעשיו תקפים בזכות כלי הלכתי נוסף, ה'זכייה'. אפילו ללא מינוי מפורש יכולה להיווצר מעין-שליחות, שליחות-שלא-מדעת. בבסיס כלי הלכתי זה מונח העיקרון שהאדם יסכים למפרע לשליחות-שלא-מדעת זו, אם וכאשר ברור לשכן שתוצאות מעשהו תהיינה זכות ולא חובה, טובות ומועילות באופן חד-משמעי. כך למדנו במשנה (גיטין א, ו): "זָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְפָנָיו". ההגבלה ברורה. כמובן שלא יוכל השכן לחתום על קבלת תביעה משפטית, או על התחייבות לקנות מצרך כלשהו במבצע "מטורף" שרוכל ממולח מציע, מבצע שעומד להסתיים לפני שובו.

בחזרה אל הגלות

בעזרת כלים הלכתיים אלה יכולים אנו לנסח בלשון הלכתית את התלבטותם הפילוסופית של החכמים בשאלת החירות. החכמים דנים בסוגיה בגיטין בשאלה האם יכול אדם ל"זַכות" עבד בשחרור, דהיינו לקבל כתב שחרור 'כאילו' בשמו של העבד? להפתעתנו התשובה שלילית. אין אנו יכולים לשחרר אותו תוך שימוש בכלי ה'זכייה', כי ה"זכות" הזאת אינה חד-משמעית. ייתכן שהעבד לא רוצה להשתחרר. אי לכך, פסקו חז"ל, שחרור העבד אינו יכול להיעשות בדרך ה'זכייה'.

חולמים בני אדם על החירות והשיבה למולדת והם קוראים "קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ" (ירמיהו מו, טז). לעומתם, קוראים העבדים שבדור "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). עבדים אלה מתגעגעים למנדט ואף לגלות. חיים של חירות בארץ פירושם סכנה: "לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז". גם הנוסטלגיה ל"חיים הטובים" בגלות מתעוררת אז: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם… וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל" (שם יא, ה-ו). אכן, יש והעבד האמור להשתחרר בשנתו השביעית מוותר על החירות: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי… לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי"  (שמות כא, ה), זהו העבד הנרצע, שעליו אמר רבן יוחנן בן זכאי: אדם ששמע באזנו את קול השחרור "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך… וקנה אדון לעצמו – ירצע" (קדושין כב ע"ב).

הירושלמי (קידושין א, ב) מצטט את רבן יוחנן בן זכאי תוך שינוי קל: "והלך זה ופרק מעליו עול מלכות שמים וקיבל עליו עול בשר ודם". הוא מלמד אותנו שהחופש איננו זכות אלא חובה, מצווה שלא כל בני האדם מקיימים. רבים מהם נסים ובורחים מהחופש הכרוך באחריות.

אביב נטול חוק

בקובץ הפתגמים שחיבר על החודשים – 'מגד ירחים' – כתב הראי"ה: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו". פסח הוא אכן חג האביב, אלא שבפתגם זה מהדהד הביטוי "אביב העמים", תהליך היסטורי של מהפכות והתקוממויות בשנת 1848. כנגדו מצביע הראי"ה על יציאת מצרים כאביב המבשר את שחרור העולם כולו.

הפרספקטיבה שלנו התרחבה. אנו עדים ל"אביב" חדש, השוטף את המזרח התיכון. 'אביב העמים' של 1848 נכשל, הכוחות הריאקציוניים ניצחו. אביב זה הפך מהר לחורף קר שבו נבלו וקפאו הפרחים. האביב שלפנינו "מצליח", אלא שהוא הופך לקיץ לוהט באש הקיצוניות הדתית השורפת כל פרח וגומל פירות באושים. לפנינו פרדוקס איום שהדמוקרטיות אינן רוצות להבין. כשהאביב מגיע לעם כמעט אנאלפבתי וחסר כל אפשרות לאוריינטציה במציאות, הדמוקרטיה תהפוך כלי שרת של הבערות. עמים שהשתחררו מעול הדיכוי הקולוניאלי השתעבדו לרודנות אכזרית. דברי רבן יוחנן בן זכאי רומזים לכמיהתם הפתולוגית של רבים למשטר של רודנות. הם כמהים לעבדות, ובעצם לעבדות ורודנות גם יחד – עבדים נרצעים למי שמעליהם, ורודנים לנתונים לשליטתם.

ההיסטוריה לא מסתיימת בחסד הנעורים, אהבת הכלולות ושיר השירים של האביב. העתיד משתרע מעבר לכך. זהו סודה של ספירת העומר, המקשרת את האביב של פסח לחג המבשר את הקיץ ואת פירותיו, שבועות: "וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ… וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב טו-טז). פסוק זה נדרש על ידי רבי יהושע בן לוי: "אל תקרי חָרות אלא חֵרות, לפי שאין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה" (אבות פ"ו מ"ב). אנו זקוקים לחוק כדי לשמור על האביב. החוק הוא המבטיח את החופש. הוא עצמו חירות.

נוח בהפקר

בדיון ההלכתי דלעיל מנסחים חז"ל קביעה פרדוקסלית: "עבדא בהפקרא ניחא ליה". חז"ל מלמדים אותנו שקיים עימות בין הפקר לבין חירות. העבד מוותר על החירות למען ההפקר. אכן, החירות נראית לרבים טובה מפוקפקת, שהרי חירות פירושה עשייה תוך אחריות, זכות הגוררות חובות. 'הפקר' הוא החירות האשלייתית של האדם, הרוצה להיות חופשי מהחובה לרסן את התאוות ואת הכוחות ההרסניים המתחבאים בפנימיותו. זהו העבד הדורש שישחררו אותו מהשחרור, היות שהחירות דורשת ממנו שליטה עצמית, ועליו נאמר (משלי ל, כא-כב): "רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: