היהודים שגורשו באיחור / חבצלת פרבר

 

על אף צו הגירוש הנחרץ שהוציאו מלכי ספרד נגד יהודי הממלכה, בעיר אוראן נותרו יהודים במקומם. רק כל עוד שירותיהם הנחוצים הצליחו לגבור על השנאה להם 

היהודים של מלך ספרד – אוראן 1669-1509, ז'אן פרדריק שובּ; מצרפתית: אביטל ענבר

אוניברסיטת תל אביב, 2011, 237 עמ'

ב-31 במארס 1492 הוציאו שני המלכים השותפים של ספרד, המלך פרדיננד השני מלך ארגון והמלכה איזבלה מקסטיליה, את הצו הידוע לגירוש היהודים מספרד. ניתנו ליהודים ארבעה חודשים, עד 31 ביולי, למכור את רכושם ולהתכונן לעזיבה. נאסר עליהם להוציא מספרד דברי ערך, תכשיטים, זהב וכסף, אך הותר להם להוציא רכוש אחר – ככל שיכלו לשאת. היום האחרון חל באותה שנה בח' באב, יום אחד בדיוק לפני תשעה באב.

הנימוק לגירוש, כפי שנכתב בצו, היה "הקשר בין היהודים והנוצרים" – כלומר, החשש מהשפעתם "הרעה" של היהודים, בעיקר על המתנצרים, "הנוצרים החדשים". הייתה זו הודאה גלויה בכישלון האינקוויזיציה הקתולית להבטיח שהתנצרותם של אלה מיהודי ספרד שהסכימו לעזוב את היהדות תהיה אקט אמיתי של המרת דת ולא מעשה של נוחיות חיצונית בלבד.

צו הגירוש קובע: "לכן, אנו בעצתם של כמה מן הכמורה, האצולה… ואנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, בהיותנו חושבים על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו… ולא יעזו לחזור ולחיות במקומות שבהם חיו… שאם לא יצייתו לכך… יהיו נדונים לעונש מוות". לכאורה משתמע מכאן כי בכל תחומי ספרד הקתולית נאסר על הימצאותם של היהודים. אמנם, כידוע, לא כך היה במושבות החדשות של ספרד באמריקה. אבל אלו היו עוד רחוקות – בזמן ובמקום. ואילו הספר שלפנינו מצביע על נוכחותם של יהודים ממש בתחומי ממלכת ספרד ובתקופה קרובה מאוד: בראשית הכיבוש הספרדי, מצדו השני של הים התיכון, מעבר למצרי גיברלטר – בעיר אוראן שבצפון אפריקה.

אוראן

עד 1509 הייתה אוראן חלק מצפון אפריקה המוסלמית. כשנכבשה על ידי ספרד הקתולית, עזבו היהודים לזמן מה את העיר – ביחד עם המוסלמים, שחששו גם הם מהישנות הטיהורים הדתיים שאפיינו את "הכיבוש מחדש" (ה"רה-קונקוויסטה") הנוצרי בחצי האי האיברי. אבל בהדרגה התברר שספרד, שגירשה את יהודיה פחות מעשרים שנה קודם לכן, מוכנה לגלות סובלנות לגבי הנוכחות היהודית בצפון אפריקה. כ-28 משפחות יהודיות ובהן מאות אחדות של נפשות שבו לאוראן וחיו בה תחת השלטון הספרדי. יש לציין שצפון אפריקה הספרדית לא נחשבה ל"מושבה" – כמו המושבות באמריקה, אלא לחלק מהממלכה-האם. המיקום מעברו השני של הים לא נחשב משמעותי: תוך יממה אחת בלבד ניתן היה להגיע מספרד לצפון אפריקה, ופרק זמן כזה לא נתפס כשונה מאשר מיקום משני עברי נהר או אגם.

לאורך כ-160 שנה שירתו היהודים באוראן את הספרדים, והיוו גורם כלכלי וצבאי חיוני. מאחר ששלטו הן בקטלונית והן בניבים המקומיים, שימשו היהודים כמתווכים וכמתורגמנים בין הספרדים לבין המוסלמים. הם שירתו אפילו כחיילים וכאוספי-מידע ומודיעין עבור חילות המצב הספרדיים באזורי הספר. מובן שהייתה להם גם תרומה כלכלית רבה, וגם כאן פעלו כמלווים וכבנקאים עבור העילית השלטונית והאצולה הספרדית.

ייחודו של הספר שלפנינו הוא בשני עניינים שהחוקר עוסק בהם בהרחבה: נושא אחד הוא התחרות והסכסוך בין שני בתי האב היהודיים החשובים ביותר באוראן – בית קונשינו ובית ששפורטה. תיאור הפעילות של שני בתי אב אלה מעלה תמונה בלתי צפויה, שבמובנים רבים משחזרת את חיי היהודים ב"תור הזהב" בספרד: בצד הפעילות הכלכלית שלהם הם מובילים יחידות צבא וכותבים דו"חות מודיעין, פועלים כמרגלים בקרב האוכלוסייה השבטית הבֵּרבֶּרית והמוּרית, ומקיימים קשרים בשם המושלים הספרדים עם מנהיגים מוסלמים. הם אפילו משמשים "חוקרים פרטיים" בעניינים משפחתיים. גם הסכסוך, המתועד היטב, בין שני בתי האב היהודיים, מזכיר סכסוכים פנים-קהילתיים בתקופת הזוהר של קהילות יהודי ספרד. וכל זה, נזכיר, עשרות שנים בלבד לאחר שממלכת ספרד אמורה הייתה להיות "מטוהרת" מיהודים.

בסכסוך בין בני קונשינו ובני ששפורטה מצויים כל המרכיבים של דרמה פוליטית: תככים וקנוניות, מסמכים מזויפים, אצילים ורמאים. מלבד שתי המשפחות היהודיות שותפים לו גם נוצרים, מוסלמים ושבטים צפון-אפריקאים. אין ספק שמחבר של ספרות מתח היה עושה מטעמים מן התערובת המורכבת הזאת.

הנושא האחר שמטופל בהרחבה הוא הגירוש. ב-1669 התברר סופית ליהודי אוראן כי קיומם בעיר היה מאז ומתמיד תלוי על בלימה: הוא היה מותנה ביכולתם להוכיח בכל רגע נתון כי שירותיהם נחוצים לספרדים במידה העולה על משקלם של שיקולים דתיים ושנאת יהודים. די היה בעניין פעוט, ואפילו בגחמה אישית, כדי לשמוט את הקרקע מתחת רגליהם.

ואכן, גם המחבר-ההיסטוריון אינו מצליח לגלות מה היה הדבר שהטה את כף המאזניים כנגד היהודים דווקא ב-1669. בין אם היה כאן מימוש של כוונה עקרונית או צירוף מקרים, "אין בכך כדי להסביר את הביצוע המעשי, (שכן) בהזדמנויות שונות, ב-1591, 1646 ו-1659, הושקו ונכשלו תוכניות גירוש מאותו סוג… אי אפשר אפוא לתפוס את הגירוש כפּרי של צירוף נסיבות, שגרם לנתונים קיימים להתלהט ולהפוך לפעולה… בשעה שהמגמה באירופה הייתה לקבל מחדש מוקדים של יהדות, הבחירה הספרדית מצטיירת כניגוד חריף ומהווה מגמת-נגד ייחודית".

עיקר הרושם – ומבחינתי גם עיקר כוח המשיכה – של הספר, הוא התיאור החי של הגירוש (עמ' 158 ואילך). ההכרזה על הגירוש נעשתה ב-1 באפריל 1669: "שלוש מאות פרשים היו פרושים וכל הגדודים על ניסיהם. הכל מלווה בתרועות החצוצרה ובקול רעם התופים. חזית בית העיריה קושטה בחיפזון. בבת אחת נשתררה דומייה והמרקיז הופיע, מוקף אוכלוסיה סקרנית. סרג'נט הגיש לרשם הראשי של בית העיירה דף נייר כדי שיקרא את תוכנו בקול רם… ליהודים הוקצב זמן עד ה-8 באפריל לחסל את עסקיהם ולהפליג ליעד שעדיין לא הובהר… הנוצרים בכיכר השמיעו קריאות גיל, ואילו היהודים נראו מוכי תימהון. הרובע היהודי היה לזירת תאנייה… בשבוע של ה-8 באפריל הים סער מאוד, כך שעליית האוכלוסייה היהודית על הסיפון לא נתאפשרה עד ה-16 בו… חיילי הרגלים צרו שתי שורות לאורך הציר המסחרי הראשי של העיר. המשפחות היהודיות נערכו בין שתי השורות. עליית 466 היהודים על הסיפון ארכה שעות ארוכות… או אז ירו התותחים מטחי תרועה לגירוש. המרקיז, מלווה ברעש ובמהומה של התותחים, צלצולי הפעמונים, שאון התופים והחצוצרות, סר אל הכנסייה הראשית, שם חיכתה לו כל הכמורה של העיר… הספינה נשארה ליד הרציף עד לשבוע הקדוש של הפסחא בשל הרוחות המנוגדות. במהלך העיכוב, לא יכלו היהודים לרדת אל החוף. אחד מהם, יצחק קנשינו, החליט להתנצר וירד מהספינה… כל שאר היהודים הפליגו…". והסוף הטוב: הדוכס מסאבויה קלט בארצו את העשירים ביותר מביניהם. "אשר לשאר, רובם השתקעו בליבורנו…".

התיאור מזמין אותנו להתעכב ולנסות לדמיין: מה היו תנאי החיים על האונייה הצפופה, התקועה בנמל וממתינה לרוח מתאימה כדי להפליג? מה הרגישו המגורשים – ובעיקר העניים והחלשים שביניהם – שתוך שבוע נעקרו מבתיהם, ולא ידעו לאן הם הולכים והיכן ימצאו בית חדש? אומנם "אין ספק בכך שלמשפחות היהודיות החזקות ביותר בעיר, כבר היו נציגים ואנשי קשר בערים הגדולות של איטליה. (אבל) אפשר לשער שלמשפחות הצנועות יותר, שדורות על דורות לא היה להן אופק חברתי שחרג מצפון אפריקה, העקירה היתה חוויה מחרידה".

זה לא היה, כמובן, הגירוש הראשון או האחרון של יהודים או של אחרים באירופה. כפי שכותב המחבר, "בהמשך נרשמו מעשי אלימות דתיים אחרים", קשים ועקובים יותר מדם מאשר האירוע המינורי-לכאורה הזה. עם זאת, הוא שב ומדגיש כי "בשל אופייה המוחלט, תרבות הגירוש מזינה את תרבות ההשמדה…".

התיאור המפורט, מעֵטו של עד ראייה, ממחיש את האירוע והופך אותו מעוד פרק יבש בהיסטוריה היהודית לקרוב, נוגע ואנושי. אילו נכתב הספר רק למען התיאור הזה – דיינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באפריל 2012, ב-גיליון צו (שבת הגדול) תשע"ב - 764, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: