גיליון עולם הישיבות שנעדר כל התייחסות לתלמודן של נשים מעורר מחשבות פסימיות אודות השתלבותן בעולם התורה. מי שייפגע מכך היא האורתודוכסיה בכללותה

מתוך אתר: סטנדר

קראתי בשבת פרשת ויקהל-פקודי את מוסף השבת המצוין. הנושא המרכזי היה עולם הישיבות, והמוסף כלל גם סקירה של תמורות ושינויים המתחוללים בעולם השיבות. אך מי לא הוזכר בכלל? עולם הישיבות של הנשים, המדרשות. כאילו הן לא חלק מהעניין. חשתי לראשונה זה זמן רב שאולי המיואשות צודקות, אולי אין תקווה ללימוד התורה של הנשים, אולי באמת לא יהא בכוחו לפרוץ את חומות הפלדה שמבדילות בין נשים לגברים בחברה הדתית.

את האמירה הזו, שבחברה האורתודוקסית נשים למדניות נתקלות בחומות ברזל, מבוצרות יותר מן הבסטיליה, שמעתי לאחרונה מאחת הרבניות הוותיקות באורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, אחת מאלו שהובילה שם את מהפכת הלימוד הנשי והייתה בין המייסדות של "דרישה". היא לימדה גמרא שנים רבות, ולאחרונה, כך סיפרה לי, הרימה ידיים. "לא יצא מזה כלום. אנחנו משלות נשים צעירות כאילו יש להן עתיד בעולמה של תורה. הן מוכשרות, מסורות, נלהבות – אך הן נתקעות לא בתקרת זכוכית, אלא בחומות של ברזל", העידה בפניי.

שוגות באשליות

חזרתי לאחרונה ממסע ארוך שבו יצאתי לראשונה להציג את 'קולך' לפני יהדות ארה"ב. ערכתי עשרות מפגשים עם קבוצות של מנהיגים רוחניים: רבנים, רבות ומנהלות חינוכיות של בתי כנסת שונים, ונתתי שיעורים רבים במסגרות חינוכיות כמו מרכזי הלל בהרווארד וקולומביה, בתי המדרש של דרישה, הדר מהר"ת ובתי כנסת שונים ומגוונים במנהטן, בריברדיל, בטינק, בבוסטון, בווי פלנטס ובוושינגטון.

מצאתי הרבה דאגה ורוח פסימית. מצד אחד הנשים המצויות בבתי המדרש מתקשות "לראות עתיד" כמשתלבות במנהיגות התורנית, ומצד שני בלבן דאגה רבה על אודות המתרחש בישראל בנושא זכויות נשים. רובם המכריע של האנשים והנשים לא הכירו את העבודה הרבה שנעשית על ידינו בקולך ועל ידי ארגונים נוספים במאבק נגד ההקצנה בהתייחסות לנשים. הייתה כמיהה להבין יותר לעומק את התהליכים המורכבים ברבדים השונים בחברה בישראל ולגלות פתחי תקווה ואופטימיות. אני מקווה שהצלחתי לסייע בכך.

אולם האופטימיות שניסיתי לשדר לגבי עתידן של מנהיגות דתיות בחברה הדתית נראית לי במבט לאחור מופרזת. גיליון השבת האחרון טפח על פניי ועורר בי מועקה קשה שאולי אנו שוגות באשליות. נשים דתיות מצליחות לנהל מאבקים משפטיים ופוליטיים נגד פגיעה בזכויות נשים בממסד הדתי, אולם הן לא הצליחו עדיין ליצור את השינוי בהכרה בהן כלומדות תורה. אין הן נחשבות חלק מעולם התורה, ואין מקום, אפילו קטן, עמוד אחד לרפואה, שידבר על המדרשות לנשים – שבחלקן יש תוכניות הסדר של מספר שנים.

גם ד"ר רותי פויכטונגר טוענת בעבודת הדיסרטציה שלה על "נשים דתיות למדניות" כי עבור נשים קיים פער בין ידע למדני לבין מעמד כלמדנית. עובדה זו מתבטאת בכך שלנשים אין עדיין תואר מקביל לרב, המבטא למדנות ומכיר בה. המשמעות הפרקטית של הפער בין ידע ומעמד היא שקשה לנשים להתפרנס מידע תורני, שכן התפקידים הפתוחים בפניהן מוגבלים בעיקר להוראה, ואפילו בהוראה במוסדות לנשים הן מתחרות עם גברים על היצע המשרות המצומצם.

פויכטונגר כותבת במחקרה: "כל עוד לא ישכיל הציבור הדתי לתת מקום לנשים הלמדניות, ההפסד הגדול של העם היהודי, שעליו כתבה סינטיה אוזיק, יימשך, ולא משנה כמה נשים שנפשן חפצה בתורה תקדשנה את חייהן לעמלה".

האמת היא שהתלמוד אינו המפעל הקיבוצי של העם היהודי כולו, אלא רק של מחציתו הגברית […] הלא זהו אובדן שהיקפו המספרי גדול מזה של מאה פוגרומים, אך הספרות היהודית וההיסטוריה היהודית אינן מייחדות אף לא קינה אחת, אף לא דמעה אחת […] על אבדן כושר היצירה הנשי (אוזיק סינטיה, 1989. "הערות לשם מציאת השאלה הנכונה", בתוך הפנינה: ספר זיכרון לפנינה רפל: האשה היהודית בחינוך, במשפחה ובחברה, בעריכת דב רפל, ירושלים).

ימצאו דרך אחרת

פרופ' יהודה אליצור ז"ל טען בצדק במאמרו המפורסם "האשה במקורות היהדות" (תשמ"ג) כי את מהפכת החילון במאה הי"ט באירופה הובילו הנשים, שבעקבות דחיקתן מלימוד התורה ומן החינוך הדתי הראוי הגשימו את עצמן ללא זהות יהודית מעמיקה כנשים משכילות וגררו עמן את ילדיהן מחוץ לעולם היהודי. דברים דומים עולים מתוך מחקרה המקיף של  פרופ' איריס פרוש בספרה "שוליותן? של נשים". גם שם היא מוכיחה איך דחיקתן ההיסטורית של הנשים היהודיות לשולי הדת הקנתה להן את יתרון החופש והפכה אותן למניעות של תהליך החילון.

בימינו, נוסף לאתגר ההשכלה והתרבות אתגר הערכים הליברליים. רב-תרבותיות, שוויון בין בני אדם, חרות אישית, אוטונומיות ואותנטיות הם ערכים עמוקים ומשמעותיים בחוויה הקיומית של כל צעיר וצעירה מערביים, גם דתיים. המשך האפליה המגדרית בתוך הקהילה האורתודוקסית מציב שאלה גדולה על סיכויי הישרדותה ועל אופייה. נשים יחפשו דרכים אחרות להגשים את יהדות ואת זהותן הדתית. ללא שוויון זכויות וללא סיכויים שווים כיום להגשים את רוחניותן ומנהיגותן של נשים, עלולה להתעורר תנועה דומה לתנועה של המאה הי"ט. ייאוש מן הסיכוי לחולל את השינוי הנדרש בתוך הקהילה הדתית, תחושה של עלבון, פגיעות ואף בוז מן ה"אפרטהייד" שבו דבקים הגברים האורתודוקסים – כל אלו הם כתובות על הקיר של החברה הדתית. מוטב לה שתתעורר להקדים צדק ושוויון מגדריים לשבר שאורב בפינה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012