בשפה אחרת / זאב שביידל (מרץ)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

 קצר כל כך האביב

"האביב הערבי" אמנם הפיל דיקטטורות אבל מסתבר שבסוגיית מעמד האישה המצב נותר כשהיה

שירין איבאדי

יום האישה הבינלאומי שחל בשמונה במארס הוא הזדמנות להתעדכן במצב המאבק הפמיניסטי ברחבי העולם. פרויקט מקוון של מכון וילסון לחקר מדיניות הזמין שורה של נשים בולטות ממדינות ערב להעריך את השפעתו של "האביב הערבי" על מעמד האישה במדינות אלו. כשהמהפכות שם החלו, במקומות רבים ניתן היה לשמוע קולות אופטימיים שדיברו על עידן חדש בנושא זכויות הפרט. ובכן, ציפיות לחוד ומציאות לחוד. במצרים למשל נשים אמנם יצאו לרחובות והפגינו יחד עם כולם בכיכר תחריר, אך מסתבר שגם בתום המהפכה הדרתן מהמרחב הציבורי נמשכה. רק תשע נשים נבחרו לפרלמנט המצרי (בן 500 מושבים); במהלך קמפיין הבחירות, תמונות של מועמדות הוחלפו לתמונות של פרחים או לתמונות של בעליהן; והמשטרה ממשיכה להתנהג באלימות כלפי נשים, כולל הפשטה במקומות ציבוריים למטרה של "מבדק בתולין".

גם בתוניסיה, פעם מעוז זכויות האישה בעולם המוסלמי, המצב לא מזהיר. לאחר המהפכה התחדשו דיונים סוערים שדורשים לשוב ולהנהיג ברית מילה לנשים. ובלוב – ההחלטה הראשונה שהתקבלה על ידי ממשלת המעבר הייתה… היתר פוליגמיה, לאחר שנים רבות שהחוק שם אסר זאת.

כלת פרס נובל האיראנית, שירין איבאדי, אומרת שמוקדם עדיין להקנות ל"אביב הערבי" את השם הזה, כיוון שהפלתה של דיקטטורה עדיין אין פירושה דמוקרטיה. רולה דאשטי, חברת פרלמנט לשעבר מכווית, פסימית אף היא ומסיבה טובה – בפרלמנט של כווית אין היום ולו אישה אחת. דאשטי אף טוענת שהצגת המשטרים החדשים כ"מוסלמים מתונים" מכסה על פי רוב על אידיאולוגיות קיצוניות בנושאים פנימיים ובמיוחד בכל הנוגע לאפליית נשים ומיעוטים אחרים.

חלק מהכותבות אף יוצאות נגד ארגוני זכויות אדם, בראש ובראשונה ארגון Human Right Watch, שלדעתן מזניח את המאבק למען זכויות הנשים והמיעוטים בעולם הערבי, בטענה ש"יש לכבד את הממשלות שהעמים בעולם הערבי בחרו". הן מזכירות כי בחלק מהמקרים לא מדובר במשטרים שלא ניתן לצפות את התנהגותם. "האחים המוסלמים", למשל, אמנם לא עלו לשלטון במצרים עד כה, אך ההנהגה שלהם באירופה ידועה בקיצוניותה. אחד המנהיגים הרוחניים היותר נחשבים שלהם, שייח' יוסוף אל קארדאווי, קרא להוציא להורג הומוסקסואלים ותמך בהכחשת שואה וברצח העם בבנגלדש ב-1971, כך שבהחלט ניתן לצפות איזו מדיניות הם יקדמו עכשיו במצרים.

נראה כי בפני נשים בעולם הערבי והמוסלמי יש עוד דרך ארוכה לפני שהן תתחלנה ליהנות מהפירות של האביב הערבי. כעת, במקרה הטוב, נוצרות שם דמוקרטיות "לגברים בלבד".

————————————————————————————————

 הרוסים על המולדת

הלאומנות הגואה ברוסיה משמשת בשנים האחרונות מצע לשנאת מיעוטים. גם ההתקוממות האחרונה נגד פוטין לא מיטיבה עמהם

אחרי כל מה שנכתב ונאמר החודש על הבחירות שהיו ברוסיה ועל בחירתו הצפויה של פוטין, מעניין לתת מבט נוסף על העם שבחר בו. רשימתו של חוקר תולדות רוסיה, ג'פרי מנקוף, ב-American Interest מוקדשת לבחינת השאלה המעניינת על אודות הזהות האתנית הרוסית, ומעלה בדרך אגב שתי שאלות מעניינות לא פחות, שנדחקות לעתים קרובות לצל בדיונים הבינלאומיים – הלאומנות הרוסית ותולדות הקולוניאליזם הרוסי.

ובכן, יש לציין כי עצם המילה "רוסי" היאי בעלת שתי משמעויות – האחת "רוסי אתני", כלומר מי שמשתייך ללאום הרוסי, והשני "אזרח רוסיה" – מי שהנו בעל אזרחות רוסית. כמו רוב המדינות בעולם, גם רוסיה רחוקה מלהיות הומוגנית-אתנית מבחינה היסטורית. ההיסטוריה הרוסית בין המאות ה-16 וה-19 ידעה כיבושים קולוניאליים רבים של מדינות תוך חילופי אוכלוסין אינטנסיביים. בדומה לקיסרות העות'מאנית וההבסבורגית, גם הרוסים אפשרו לבני המיעוטים האתניים והדתיים להגיע לעמדות בכירות במלכות. בחצרות הצארים הרוסים ניתן היה לפגוש ליטאים, טטארים, יוונים, גרמנים ואפילו כושי אחד – אבי סבו של המשורר פושקין ששירת בחצרו של פטר הגדול. במשך שנים אפשר הממשל הרוסי חופש דת, אלא שלקראת סוף המאה ה-19 התגבשה תפיסה לאומנית-רומנטית של ייחודיות רוסית אתנית שמיד מצאה ביטוי בצורה של פוגרומים ביהודים.

לאחר שהשלטון הסובייטי החליף את האימפריה הרוסית, התחילה להתגבש מדיניות חדשה. השלטון החדש החליט לאפשר ללאומים החיים במרחבי האימפריה אוטונומיה תרבותית מרבית. מדיניות זו, פרי מחשבתו של השר הסובייטי לענייני מיעוטים, יוסף ג'וגאשווילי, מי שלימים אימץ את השם סטאלין, באה לידי ביטוי בהקמתם של מחוזות אוטונומיים שהיו אמורים להיות, כפי שנהגו לומר אז, "לאומיים בצורתם וסוציאליסטיים במהותם". כלומר, מותר היה ללאומים הרבים שהתגוררו בברית המועצות ללמד בבתי הספר ולנהל חיי תרבות בשפה הלאומית שלהם – אך הכול תחת פיקוח מהודק של מוסקבה. האמת היא שבתקופה הזו הייתה אפילו פריחה תרבותית משמעותית אצל חלק מהעמים הקטנים בברית המועצות לשעבר – כולל אצל יהודים שידעו פריחה חסרת תקדים של תרבות היידיש. אלא שהעניין לא נמשך זמן רב, כיוון שעל סטאלין השתלטה בשלב מסוים פראנויה חולנית והוא החל לעקור ולגרש עמים שלמים.

הלאומנות ברוסיה של היום חיה ובועטת. אוכלוסיית המיעוטים האתניים מונה כ-20% מאוכלוסיית המדינה, ושיעור האוכלוסייה המוסלמית במוסקבה הוא הגבוה ביותר באירופה. מדובר בעיקר בתושבי מדינות מוסלמיות של ברית המועצות לשעבר שהיגרו לרוסיה במטרה למצוא עבודה, על רקע ידיעת השפה הרוסית שנותרה מהתקופה הסובייטית. העוינות כלפי מיעוטים אלה גבוהה. על פי סקר של "מכון לבדה" היוקרתי כ-46% מהרוסים עוינים אותם. אין פלא אפוא שרציחות על רקע אתני אינן תופעה זניחה. בשנת 2008 מספרן זינק ל-110 בשנה (לשם השוואה – בגרמניה כמות מקרים דומה של פשעי שנאה נרשמה במהלך שני עשורים מאז איחוד גרמניה).

עמדתם של פוטין ומדבדב בנושא היא אמביוולנטית – מצד אחד, כלפי חוץ הם נוהגים לגנות את הלאומנות הקיצונית ואף לומר שחשוב לחנך בבתי הספר לסובלנות ולקבלת האחר. אך לצד זאת, הקרמלין מטפח קבוצות נוער לאומניות דוגמת תנועת "נאשי" (שלנו) ולוקח אותן תחת חסותו.

מה שמגביר את העוינות הוא הערעור על הלגיטימיות השלטונית של פוטין בחודשים האחרונים. הדרך הקלה והזמינה של פוטין להתמודד עם איום זה היא להפנות את הזעם כלפי המיעוטים האתניים. המפלגות העיקריות שמהווות חלופה לפוטין – הקומוניסטים ומפלגתו של ז'ירינובסקי – דוגלות במסרים לאומניים אפילו יותר ואינן מהססות לדבר על "רוסיה לרוסים". נראה כי בתקופה הקרובה רוסיה תמשיך להתלבט בשאלה מה לעשות עם אזרחי רוסיה שאינם רוסים.

————————————————————————————————

 הנוירולוגיה של היופי

מחקר בתולדות האמנות מאת זוכה פרס נובל לרפואה מוצא את הקשר בין האסתטיקה והפעילות המוחית של האדם 

ונוס (פרט), בוטיצ'לי

מאמרו של אלכסנדר קפקא בכתב העת האמריקני לענייני השכלה גבוהה Chrinicles of Higher Education מוקדש לספר חדש על תולדות האמנות ששמו "עידן התובנה". המיוחד בספר הוא שמחברו אינו חוקר אמנות, אלא נוירולוג, חתן פרס נובל לרפואה משנת 2000 אריק קנדל.

מתברר שהקריירה של קנדל לקחה אותו פעמים רבות למקומות בלתי צפויים. בשנות ה-60 הוא התכוון להתמחות בפסיכיאטריה, אך הגיע למסקנה שמדובר בתחום שאינו מבוסס דיו מבחינה מדעית. מרגע זה הקדיש קנדל עצמו לחקר פעולת המוח של החילזון הימי – מה שהביא לו בשנת 2000 את פרס נובל לרפואה. קנדל הוכיח כי למידה וזיכרון אינם משנים את הנוירונים של המוח בעצמם, אלא את אופן הפעולה שלהם. למחקריו של קנדל השלכות, בין היתר, על פיתוח תרופות ביולוגיות לאנשים פגועי זיכרון ולהבנת השפעת הסמים על המוח האנושי.

כעת, לאחר שבגיל 82 פרש מרוב הפרויקטים שניהל, החליט קנדל להשקיע עצמו בתחום חדשני שנקרא נוירואסתטיקה, שכולל את חקר הבסיס הנוירולוגי לתפיסת היופי שלנו. מדובר בתחום צעיר, בן 10-15 שנה. המחקר מבוסס על ההבנה (המתוארת, בין היתר, בספרו של הפילוסוף דניס דאטון "האבולוציה של היופי" שנסקר במדור זה) ולפיה תפיסת היופי שלנו אינה חסרת ערך עצמי אלא בעלת ערך הישרדותי-אבולוציוני. בחירתו של קנדל ביצירות אמנות כמושאי ניתוח מתמקדת בציירים מהאסכולה האקספרסיוניסטית ממוצא אוסטרי. הדבר מהווה סוג של סגירת מעגל עבור קנדל עצמו, שכן הוא בא ממשפחה יהודית-וינאית ונמלט מהשואה בהיותו בן 9.

בספרו טוען קנדל כי כיום אנו יודעים שהמערכת הוויזואלית שלנו מגיבה רק לחלקים של התמונה שבהם האינטנסיביות של התאורה משתנה. כלומר, תפיסתנו ביחס לאובייקט תלויה בעיקר במידת הניגוד בין האובייקט לרקע ולא בשאלה עד כמה האובייקט עצמו מואר. אפילו תחושת הפחד שחלק מהתמונות מעוררות אצלנו ניתנת היום להסבר ברמה הנוירולוגית – המוח שלנו יודע לתרגם גירויים ויזואליים מאיימים (למשל של חיה מסוכנת) לתחושות של פחד. קנדל אמנם מדגיש שהוא לא מתכוון לעשות לחוויה האסתטית האנושית רדוקציה לשינוי בסינפסות של המוח, אך הוא נוטה לחשוב שבמהלך השנים הבאות ההיסטוריונים של האמנות יצטרכו לאמץ כלים מהתחום הנוירולוגי על מנת לנתח יצירות. אחרת, הוא אומר, הם יהיו דומים לאנשי הכנסייה שלא רצו להביט דרך הטלסקופ של גליליאו.

עם זאת, קנדל מודה שהתהליכים הנוירולוגיים של התפיסה האסתטית ודרך החשיבה שלנו באופן כללי מעמידים בפנינו יותר שאלות מתשובות. הוא מודה שדווקא הוא עצמו שם לב לא פעם לכך שתובנות מפתיעות ויצירתיות ביותר מגיעות אליו בזמנים בלתי צפויים – במקלחת, בטיול, בעת האזנה למוסיקה. לכן הוא תמיד נוהג לקחת איתו כלי כתיבה וכרטיסיות.

 ————————————————————————————————

לרקוד עם מלאך המוות

הספר "מותו של איוון איליץ'" יצא לאור בתרגום חדש לאנגלית ועדיין ממשיך להוות מקור לשאלת ההתמודדות עם המוות

ועוד קצת על אמנות ושאלות הנצח שהיא מעלה. רשימתו של ג'ורדן סמיט ב- American Interest מוקדשת לאחת היצירות הקלאסיות שתורגמה כעת לאנגלית מחדש – "מותו של איוון איליץ'" מאת לב טולסטוי. סיפורה של יצירה זו מתחיל במשבר קשה שחווה טולסטוי לאחר שסיים לכתוב את "מלחמה ושלום". בעת שהותו בעיר ארזמס (250 מייל מזרחית למוסקבה) התעורר משנתו בתחושת בעתה נוראית שהתלוותה לה הידיעה שמותו קרוב. מכאן ואילך הרבה טולסטוי לעסוק במוות ביצירותיו, כשאחת הקלאסיות שבהן היא "מותו של איוון איליץ'" המתארת שופט רוסי בן 45 שתופס בהיותו על ערש דווי שהשחית את חייו בחיפוש אחר נוחות ומעמד חברתי. השופט מזהה את חוסר התכלית שבחיים הבורגניים התפלים שלו, אך מצליח לקראת הסוף להשלים עם גורלו ואפילו לחוות שלווה.

כשהספר התפרסם הוא זכה מיד למעמד של קלאסיקה. המלחין צ'ייקובסקי אמר כי הספר הוכיח כי טולסטוי הוא "אמן הכתיבה הגדול ביותר שחי אי פעם", וגם כיום, 125 שנה אחרי פרסומו, פסיכולוגים ורופאים פונים לספר כדי ללמוד ממנו על דרכי ההתמודדות עם הסופיות האנושית.

עם זאת, יש לדעת שלא כך היה בהתחלה. זמן רב פסיכולוגים לא התעניינו בכלל בחוויה של המוות, היות שלדעתו של פרויד פחד המוות לא מילא תפקיד משמעותי בחייו הרגשיים של האדם. בניגוד לילדות, איש לא עבר חוויה של מוות ולכן אין לאף אחד זיכרונות טראומתיים ממנה. רק בשנת 1973 פרסם האנתרופולוג ארנסט בקר את הספר "הכחשת המוות". בקר דיבר על חווית המוות כמוכחשת מהתודעה הציבורית בתרבות האמריקנית ועל ניסיונות להגשים כל מיני מטרות הרואיות כדרך להימלט מפניה. הספר זכה לפרס פוליצר ב-1974, אך נותר כנראה הספר הכי פחות נקרא בתולדות הפרס.

בקר אמנם איננו מזכיר את הספר "מותו של איוון איליץ'", אך הוא משלב בספרו תובנה הדומה מאוד לזו שמופיעה אצל טולסטוי – בן אדם משתדל לא לחשוב על המוות כמשהו שיכול לגעת בו אישית, אלא כעל משהו שקורה לאנשים אחרים. בהתבסס על עבודתו של בקר פיתחה קבוצת פסיכולוגים חברתיים בארה"ב בשנות השמונים את "תיאוריית ניהול האימה", והוכיחה בין היתר שאנשים נוטים להתנהג בצורה מתחשבת יותר כשהם חווים את המוות בצורה קרובה.

טולסטוי השפיע גם על תיאורטיקנית חשובה של שלבי ההתמודדות עם האבל, אליזבט קובלר-רוס, ועל הפסיכולוג הקיומי ארווין יאלום. בספריו מתייחס יאלום לדרך שבה יכול אדם להתמודד עם מותו הקרב ולהתמלא בשלווה על שחי חיים אותנטיים. אחד הניגודים הבולטים שאליו מתייחס יאלום הוא הניגוד בין הרופא המטפל באיוון איליץ' למשרת שלו. הרופא מגלה יחס מנוכר ובלתי אישי למטופל. הוא רואה מולו אוסף תסמינים ולא אדם חי. לעומת זאת, המשרת הפשוט גראסים עושה את אשר ביכולתו כדי להקל את מצוקת אדונו הסובל ברגעיו האחרונים והוא גם בעל גישה מפוכחת כלפי המוות.

כתבי עת רבים בתחום הרפואה ניתחו באריכות את סיפורו של טולסטוי כדי להתוות את המודל הראוי של היחס למטופל ואת האופן שבו ראוי להתמודד בזמן המפגש עם הסופיות האנושית האחרונה – מהלך קשה ביותר גם עבור הרופא. בכל מקרה, נראה שחווית האימה של טולסטוי בארזמס לא הייתה לשווא וששנים רבות לאחר מכן אנשים שואבים ממנה כוחות ונחמה להתמודדות בשעותיהם האחרונות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 באפריל 2012, ב-בשפה אחרת / זאב שביידל, גיליון צו (שבת הגדול) תשע"ב - 764 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: