חשש חורים ונקבים / ישראל לבקוביץ

 

שני תהליכים מקבילים עוברים על החברה החרדית: היתפסות לחומרות מצד אחד, וויתור על מצוות חשובות מדאורייתא מצד שני. שני התהליכים נובעים מאותה נקודה: צורך בהתחדשות אך פחד נורא מפניה

צילום: A.P

יהודי פיקח ציווה לבניו לפני מותו שיסגלו לעצמם מלאכות שקשורות לעניינים הלכתיים, כמו סופר סת"ם או 'בָּתִּים מַאכֶער'. אותו יהודי ראה למרחוק. העולם מתפתח וקשה מאוד להשיג אותו. אפילו ענקים יכולים להתמוטט – כדוגמת מה שעשתה המצלמה הדיגיטלית לחברת קודאק – אבל סופר סת"ם ימשיך לכתוב עם קולמוס על קלף אפילו כשהמחשבים של היום יהפכו גרוטאות ואנו נתקשר בעזרת מחשבות.

לפני כמה שנים ניסה פלוני-אלמוני להמציא פטנט: מכבש דפוס ידני שבאמצעותו אפשר 'לכתוב' עמוד שלם ברגע אחד, ועדיין עמד הפטנט בדרישה ההלכתית של 'כוח גברא'. מבחינה הלכתית זה היה בסדר גמור, אבל מה שהוא חטף על הראש – שלא תדעו מצרות…

יהודים צריכים פרנסה, והם מחפשים כל תחום. מה יעשה היזם המוכשר שרוצה, נאמר, לפתוח עסק חדש של 'בָּתִּים מַאכֶערַיי'? כיצד ישכנע את הציבור שדווקא בתי התפילין שלו הם הטובים ביותר? ובכן: כאן באות לעזרתו ה'חומרות'. ההלכה אמנם לא משתנה, אבל החומרות – ועוד איך. בכל יום ויום יהיו דברי התורה בעיניך כחדשים – וכיצד? הַמְצֵא חומרה חדשה.

מחדשים את חומרת 'עיבוד לשמה': מקימים קו ייצור שלם ומצרפים תמונות אברכים שמיילדים את העגל שממנו יעשו את עור התפילין 'לשמה'; או צובעים את רצועות התפילין משני הצדדים בצבע שחור – וזו מעלה נפלאה, שכן מעתה גם אם ייווצר חלילה סדק העור כולו ספוג בשחור. בקיצור: שערי חומרות לא ננעלו.

תפילין דמארי עלמא

לאחרונה צדו את עיני פרסומים של מפעל מסוים, שהפיץ מודעות על תפילין שעדיין לא שזפתם עין ולא בא כבושם הזה. עלון הפרסומת יידע אותנו בגאווה ש"גדולי ישראל שליט"א שנחשפו לשלמות ההידורים – ביקשו מיד להתעטר בתפילין כאלה", ומצורף מספר טלפון למי שרוצה לשמוע במו אוזניו את דברי גדולי ישראל שליט"א.

הנה אוסף אקראי מדברי 'הגדוילים': הרב וואזנר "אכשר דרא שזכינו לבתים כאלו, מה שלא היה בדורות הקודמים"; הרב ניסים קרליץ: "בוודאי יש הידור גדול שאין חשש חורים ונקבים בבית ובתיתורא". כך גם הגאון רבי שמאי גרוס; הרב חיים קנייבסקי "נתפעל מאוד" (שתי מילים הן גם הישג); בעיקר שבתה את לבי מליצתו של הרב יחזקאל רוט, אב"ד קארלסבורג מארה"ב – "בתי תפילין אלו ראויים להיקרא תפילין דמארי עלמא", שכן, כידוע, הקב"ה מניח תפילין (מסכת ברכות דף ו עמ' א), וכיצד יניח הקב"ה תפילין שאינן שופרא דשופרא?

אני משער שלאחר שנודעה בשמים המלצתו של אב"ד קארלסבורג יצאו הרצים דחופים להשיג תפילין של אותו מפעל עבור הקב"ה, אלא שמן הסתם נוצרה בעיה: במפעל ביקשו מידות והרמב"ם לא מרשה בשום אופן לתת לה' שיעור ומידה, אז בינתיים העניין נתקע.

הקטע המתוחכם ביותר הוא הציטוט של אחד ה'גדוילים' המופיע בראש הפרסום: "אילו נגלו בתי תפילין אלו בדורות הקודמים – היו רצים אלפי פרסאות להשיג אותם". וכאן, רבותיי, קבור כלב לא קטן: חומרות והידורים מן הסוג הזה אמורים לעורר קושיה אצל הציבור האמון על מסורת ירידת הדורות: כיצד ייתכן שאנו משיגים מה שאבותינו לא חלמו עליו? הרי אנו זבובים לעומתם, ה'יראת שמים' שלנו לעומתם – אפס, הם כבני אדם ואנו חמורי חמורים, אז כיצד ייתכן שדווקא אנחנו, דור יתום שכמונו, זכינו ל'תפילין דמארי עלמא' והם לא?

תשובה טובה אין, אבל אי אפשר להימלט מהצורך להכריז שאם קדמונינו היו רואים תפילין כאלו – היו הם רצים עשרת אלפים פרסאות. אמנם לא היו להם, אבל לפחות נאמין שהם רצו מאוד מאוד.

שמורה יד ראשונה

אפשר לצחוק ואפשר גם להבין ללבו של פלוני שמחפש את הדרך להיכנס לשוק, אבל מה שחמור ומרגיז הוא שכמו קווי המהדרין וכמו המשא ומתן המדיני מול הפלשתינים – כל טרנד בתחום ה'חומרות' הופך בשלב הבא לנורמה מחייבת שאף אחד לא מעז לצאת נגדה. כך הופכים ציבור נורמלי לבית משוגעים.

כמה חודשים לפני פסח אפשר לראות בעיתונים ובעלונים שכונתיים מודעות על 'חבורות' לאפיית מצות, שמתפארות בהידורים מהידורים שונים: מצה אחת בלבד על כל מקל המוכנס לתנור, עיסות של חצי קילו, שמורה מרגע הקצירה, וכמובן הכול בהשתתפות ובהשגחת ת"ח מובהקים יראי השם ומדקדקים בקלה כבחמורה.

אם ה'חבורה' היא בריסקאית, מן הסתם יאכלו חבריה מצות שרופות ומפוחמות למחצה שאינן ראויות למאכל כלב, שהרי מי לא ירעד ויפחד מחשש חמץ? אומרים על הבריסקערס שלעתיד לבוא, כשיצטרכו לחמי חמץ לקרבן תודה ולשתי הלחם – הם יניחו בצק עם שאור שלושה ימים ולילות במים חמים על פי תנור, והגם שיתפח כהור ההר – לא יהיו בטוחים שיש כאן ממש 'חפצא של חמץ'. אבל כשמדובר במצה – אוהו, מסכן הבצק שיפול לידיים של בריסקער.

לכאורה, לפי אותו קו מחשבה היו מפעלים המייצרים תכלת לציצית אמורים להפוך ללהיט בתוספת חומרות נוראות חדשים לבקרים, כגון 'צידת חלזון לשמה' ושאר ירקות. שהרי כאן מדובר בחתיכה הראויה להתכבד, לא סתם איזו חומרא על גבי חומרא שצריך להתאמץ כדי למצוא אותה, אלא מצוות עשה דאורייתא ממש, מצווה שיותר מאלף שנה אי אפשר לקיים אותה, וכעת – איכשר דרא, יש לנו תכלת. הזיהוי של הארגמון קהה הקוצים הוא ודאי כמעט במאה אחוז. למסקנה זאת מגיע כל מי שמעיין בנושא בלי דעות קדומות. לכל היותר, יש ספק אם אנו יודעים לשחזר את תהליך הפקת התכלת, אבל האמינו לי: רבנים מתירים 'מראות' בשאלות של איסורי כרת על סמך נימוקים קלושים הרבה יותר. גם אם מדובר רק בחמישים אחוז – מדוע לא לעשות זאת? הרי אין כאן כבר פטור של 'אונס'?

ומה עם קרבן פסח, שהוא מצוות העשה החמורה ביותר, מצוות עשה שיש בה כרת, שמשתווה בחומרתה רק לברית המילה? הלא טומאה הותרה בציבור – איזה תירוץ יש לנו להימנע מהקרבת קרבן פסח? מדוע משאירים עניין זה לקבוצות שוליות שנתפסות כהזויות?

גם המשיח לא יעזור

דבר לא יעזור: את התכלת, ידידיי, לא ראינו אצל סבא באירופה, ולכן גם המשיח לא יוכל לשכנע אותנו להטיל תכלת בבגדנו. כך גם קרבן פסח, וכך היוזמה של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, שניסה לחדש תקיעת שופר בירושלים בראש השנה שחל בשבת.

התשובה היא שהכול צודק, הכול נכון, אבל לא נעז לעשות זאת לעולם, כי אנו עושים רק מה שהדור שלפנינו עשה. אנו משתנים רק אם עובדים עלינו ומרמים אותנו שזה לא שינוי, כמו 'חברת הלומדים' שנוצרה כאן בארץ תוך יצירת אשליה ש'תמיד כך היה'. לתכלת ולקרבן פסח אין מזל כזה.

כמו במחלות האוטו-אימוניות של המערכת החיסונית, זו דוגמה קלאסית למערכת שיורה לעצמה ברגל. החברה החרדית משקיעה לכאורה את כל האנרגיה בקיום ההלכה עד כדי הגזמה גרוטסקית, אך מבטלת בידיים מצוות עשה דאורייתא בגלל עקרון השמרנות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 במרץ 2012, ב-גיליון צו (שבת הגדול) תשע"ב - 764, לא שחור-לבן / קולות מושתקים מן החברה החרדית ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 34 תגובות.

  1. ישראל ידידי, אתה מערב מין בשאינו מינו. דבריך על החומרות משעשעים כרגיל, אבל הדבקת העניין הזה ל"ביטול מצוות דאורייתא" הופך את הקטע משנון לעמרצי. הסיבה לביטול המצוות הנ"ל אינה "עקרון השמרנות" אלא העובדה שאנחנו, ההולכים בדרכי חז"ל הפרושים, איננו קראים ותורתינו היא התורה שבע"פ, על פיה המצוות הללו אינן נוהגות היום.

    זה, אגב, מתקשר לוויכוח הקודם בינינו. גם בו הבעת עמדה שהיא ביסודה קראית.

  2. צבי, כנראה פספסתי משהו חשוב: איפה בתורה שבעל פה כתוב שהן אינן נוהגות היום?

  3. אני חושב שכוונתו של צבי היא שכיוון שאין לנו מסורת על אותם המצוות, והאמת שיש גם חולקים מסיבות עינייניות כמו הרב שלמה פישר שנגד התכלת [אוסיף שאני משתדל להטיל תכלת בציציותי (לכל מי שרוצה לבדוק בהם..)].
    אז יש הרבה אמת בדבריך אך בעדינות..

    • ואגב, כבר הוכיחו רבים שה"תכלת" שבתורה הוא צבע אחר לגמרי ולא מה שאנחנו קוראים בשם הזה

    • ואם כתובים מפורשים אתה מחפש, אז הנה:

      רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א

      ב [ג] אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה, כשאר הקודשים; אף בשעת היתר הבמות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד אלא בבמת ציבור. ומי שהיה מקריבו בבמת יחיד–לוקה, כאילו הקריבו בשוק: שנאמר "לא תוכל, לזבוח את הפסח, באחד שעריך" (דברים טז,ה)–מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד, אפילו בשעת היתר הבמות.

      שולחן ערוך אורח חיים סימן ט סעיף יב

      ובעונותינו מזמן שנתפזרנו אין לנו תכלת. ואין אנו יודעים מזה כלל, וכל ציצית שלנו לבן. ומכל מקום אנחנו מקיימים המצוה כתיקונה, דכבר נתבאר דהתכלת אינו מעכב את הלבן. ולכן מי שמבטל מצוה זו – עונשו מרובה.
      ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החלזון ועשה ממנו תכלת, והמשיך אחריו איזה אנשים. אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל. ונתבטל הדבר עד כי יבוא גואל צדק במהרה בימינו. אמן.

      • 1. התכלת המופק מהארגמון הוא באמת לא מה שקרוי בפינו תכלת.
        2. לבקוביץ לא קרא לעשות את הפסח בבמת יחיד, אלא התייחס לאדישות וההתעלמות מכך שאנו מנועים מלעשותו בעזרה. אותו, ואת שאר הקדשים המתאפשרים.
        3. מצווה כתיקונה אכן מקוימת, אבל מצווה מן המובחר – וודאי בהשוואה לחומרות עליהן דיבר לבקוביץ – לא. הזיהוי הכמעט-ודאי אודותיו דיבר הכותב לא היה לפני בעל השולחן ערוך, ושומעים לו בימינו גם "מגדולי הדור" וגם "מכלל ישראל". וגם גואל צדק מראה כמה סימנים שהוא פה…
        4. כדי לקבל תמונה כוללת על המצוות שלא בטלו עליך לעיין בש"ס וברמב"ם, כיון שסידור ארבעת הטורים מתייחס ל"זמן הזה" במובן העת ההיסטורית בה אנו מנועים מלקיים חלקים נרחבים "בגלל היד שנשתלחה במקדשך" (יד מתחלפת. כיום – כואב לומר – מדינת ישראל).

        כלומר, עמדתו של לבקוביץ איננה קראית, אלא לכל היותר גאולית.

        • ישראל ודוד, אני לא מתכוון להגרר להתפלפלויות סרק בדברי הפוסקים. העובדה היא שאין מקדש ואין קרבנות ואלה אינם חלק מהיהדות ההלכתית העכשווית. אתם רשאים לשקוע בנוסטלגיות, אבל אני לא שותף להן. ובאשר למה שדוד קרא "עמדה גאולית", זו לדידי תפיסת גאולה צרה ושטחית, עליה אומר הנביא:

          ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר–לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ–לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו–בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה

      • ממש מהפכני להביא את הפסוקים המצוטטים כאמתלא למחיקת עיקרי תורה.
        אז אתה באמת לא בענין של תורה שבעל פה, אלא סתם בודה-דת (או מצטרף לשורות הרפורמה).
        "דתיים-שבלב" מהסוג הזה יכולים להיות אנשים נחמדים ויקרים, אבל בדיונים מהסוג האלה באמת חבל להקדיש להם זמן.
        על הבנת הנקרא, אמר כבר האומר, אין טעם להתווכח.

      • (וכמובן: "דיונים שכאלה"/"מהסוג הזה", ולא כפי פליטת ההקלדה).

      • אכן, אתה ושכמותך. לא שמעתי על הכרזה כזו ממקור תורני מוסמך, מימות משה עד היום הזה.

      • כי אתה לא מוכן להתייחס לדברי אלו שאומרים שכן…

      • ראה צבי, הדבר נתון במחלוקת הלכתית. אבל המחלוקת כולה נסובה סביב אפשרויות טכניות במציאות הנתונה לפנינו כעת, ולא על עצם הרצון לחזור ולהקריב קרבנות. על זה יש תמימות דעים המתבטאת באינספור הזדמנויות, וכאן אציין רק את נוסח תפילות מוסף ואת האבל העמוק בתשעה באב (שהוא אמיתי וישר, ולא כמו שכל מיני חכמים בעיני עצמם מנסים להסבירו כנוסטלגי וכיו"ב הבלים).
        ישראל הלין בדיוק על כך – שהמחפשים סלסולי מצוות להדר בהם אינם שמים לב בכלל שגופי מצוות רבות אחרות מוטלות כמת-מצווה. הם לא מרגישים בחסרונן, לא לומדים את דיניהן, לא מצויים בסבך המשא ומתן עליהן, ולא שואלים מרבותיהם תשובה על שאלת "למה נגרע". ואם בנין המקדש הוא אכן ענין מורכב שבעיות טכניות-הלכתיות רבות משתלבות בו – הרי שהקרבת הפסח כקיום מצווה נקודתית היא ענין די פשוט. מאחורי טענת "אנוס אני" יכול להסתתר היחיד, אבל כחלק מציבור, במדינת ישראל הריבונית, זה כבר בעייתי יותר. הרי אנחנו – כולל הציבור החרדי – חלק מהשלטון, ואולי יש בכוחנו לפעול לקראת חידוש המצווה? אולי, אך מעולם לא ניסינו.
        מי שזה לא אכפת לו, אבל מחפש הידורים בכל מיני קצוות, מזכיר קצת את המערכון על ההוא שמדבר עברית עילגת אבל מאוד מוטרד מהצ'ופצ'יק של הקומקום.
        אתה, לעומת זאת, הכרזת כאן על מות רעיון הקרבנות (כלומר, על ביטול כל סדרי קדשים וטהרות ועוד כמה מסכתות), ועליך להביא ראיה לכך. מול אי אזכורים לביטול שכזה מחד, ומאידך הזכרון והתקווה התמימה של מגוון שדרות היהדות המסורתית, חובת ההוכחה מוטלת עליך, ועליך להתמודד גם עם עיקר-האמונה לפיו התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת. בהצלחה.

        • דוד, אתה מכניס לפי דברים שלא אמרתי ואחר כך מתקיף אותי. אני לא הכרזתי על מותו של אף רעיון. אמרתי דברים פשוטים מאוד. בתגובה למאמר של ישראל שהאשים את החרדים בהעדפת חומרות מגוחכות על פני מצוות דאורייתא, אמרתי שאותן מצוות דאורייתא שהוא מזכיר אינן חלות היום לכל הדעות. אין לזה שום קשר לחרדים או לא, לחומרות כאלה או אחרות. מה יש כאן בכלל להתווכח?

          באשר לרעיון הקורבנות, זה נושא אחר לגמרי שאינו קשור למאמר דלעיל. אתה העלת את העניין כחזון גאולי. זה אמנם לא קשור לדברי ישראל, אבל בכל זאת הגבתי ואמרתי שאת החזון הגאולי שלי אני יונק מדברי הנביאים, ואצלם, מה לעשות, המקדש והקרבנות לא תופסים חלק מרכזי, אם בכלל.

  4. ישראל לבקוביץ.

    צבי, נראה לי שהפעם הגזמת לגמרי.
    אין תכלת וקרבן פסח בתורה שבעל פה? אולי גם תתחיל להשתמש בתפילין ברמה שהיתה בזמן שנכתב השולחן ערוך? [תפילין כאלו נחשבות כיום פסולות גם לפי קני המידה המקילים ביותר].
    לפי קו המחשבה שלך אסור לנו לקיים מצוות שונות התלויות בארץ, כי אינן כתובות בשולחן ערוך.
    מה שהבאת מן הרמב"ם אינו כלום, לא הבנתי מה מצאתי שם. הפסח קרבן ציבור ואינו נקרב בבמת יחיד, אבל אם נאספים כל ישראל להר הבית ומקריבים את קרבן הפסח – אף שאין מזבח – כשר וישר, וחובה מדאורייתא.
    וכי משום שאבותינו שבגולה נאנסו ולא יכלו לקיים מצוות שונות, אף אנחנו כן?

    • "אין שוחטים את הפסח אלא בעזרה". אין עזרה אין קרבן פסח.
      לגבי תכלת "נתבטל הדבר עד כי יבוא גואל צדק במהרה בימינו. אמן.".
      באמת אין טעם להתווכח על הבנת הנקרא.

      • כלומר, אתה לא דן על השתלשלות הסוגיה ההלכתית, אלא מקבל את לשון הרמב"ם במנותק מההקשרים הנרחבים (שלא כמו ישראל, למשל, שטרח להזכיר את דיוני החת"ס ורעק"א כאחת מאבני היסוד בהשתלשלות העניין).
        אז אם כבר קראות, אין בעצם הבדל של ממש בין זה לבינה, חוץ מטקסט המקור שממנו והלאה לא מוכנים לעיין ולהתווכח.

  5. ישראל לבקוביץ.

    מלבד הערתו הנכונה של דוד [וכבר היה לי ידיד שהגדיר את החרדים – הקראים של תורה שבעל פה, נראה לי צבי שאתה מצטרף בחדווה למגמה זו], הרי שכמדומני שקריאתך "אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה" – הבנויה דווקא, אין לה על מה שתסמוך, הכוונה למקום העזרה בהר הבית, ולא בבמת יחיד.

  6. תודה על הכתבה אני בודק כל שבוע אם יש כתבה ממך

    יש לי ב' הערות

    א- לדעתי יש קצת יותר מדאי ארס ושנאה נגד החרדים וזה פוגם קצת באיכות

    ב-נא לכתוב לעתים קרובות יותר

    תודה

    • ישראל לבקוביץ.

      לחיים
      א. אין ארס בכוונה, יש מרירות על החברה שאני חי בה, ויתכן שזה מביא עימו ארס, מודה.
      ב. תדירות המאמרים תלויה במערכת, המאמרים שלי שוכבים שם זמן רב עד שהם מתפרסמים. יש לי המשך ל'דורכים במקום' שכבר מחכה חודשים רבים לגאולתו.

  7. דוד, לגבי תפילת מוסף ותפילות בכלל, עיין מורה נבוכים לרמב"ם, שם הוא אומר שהתפילות הן עבודת ה' ברמה גבוהה יותר מן הקרבנות

  8. עשית מעשה גדול , ישראל, הצלחת להשמיץ את הציבור החרדי באזני המיזרוחניקים שבדרך כלל יש להם רגשי נחיתות עצומים כלפי כל מה שריח פוניבז' נודף ממנו.
    אמנם אמר כבר יוסי שריד שלא מכבים אש בדם ולא מנקים דם עם אש , אבל במקרה הזה , זה עוד עלול להצליח

  9. ישראל,שכחת שיש סימנים בשולחן ערוך על מצוות התלויות
    בארץ,ועצם המאמר אתה סותר את עצמך מיניה וביה,דאם יש פחד מדברים חדשים איך התפילין שלהם יותר טוב מדורות קודמים?

    • ישראל לבקוביץ.

      מנחם
      לכן כתבתי בכוונה 'מצוות שונות', כדי להדגיש שאין כוונתי לכל המצוות התלויות בארץ, אלא לאלו שאינן מופיעות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: