כינוס רבנים ראשון מסוגו מבשר על תפנית. מסורת רבת שנים של הפניית הגב אל הגויים מפנה את מקומה לעמדה חדשה ביחס לאותם נוצרים הרואים בשיבת ציון את מימוש חזון הנביאים

המערה העתיקה ביקב פסגות

מבנה אבן יפהפה, המשתלב בנוף הירוק וההררי, משמש כמשכנו של 'יקב פסגות' וכמרכז-מבקרים של ארץ בנימין כולה. ריח היין, מגע האבן הבלתי מסותתת, ומראה רכסי הרי יהודה והרי מואב הממוסגרים במשקופי הברזל של החלונות הגדולים, משרים במקום רוח תנ"כית שאי אפשר להתכחש לה. תנ"כית לא במובן העייף של התרפקות על עבר רחוק, אלא במובן הערני: אווירה של מגע חי ונושם עם האדמה, הצומח והחי, של אדם במלוא קומתו האנושית, ההולך נכחו להגשים ייעוד, כשהרוח מצליפה בפנים ומרטיטה את העור. אותה רוח המדגימה את הקרבה הנשכחת בין הציונות המעשית ובין אתוס החלוציות הגברית של המערב, נוסח אמריקה.

הקאובוי המקומי, יעקב ברג, הוא אחד מחלוצי תחום יקבי הבוטיק הגאים בשיוכם למפעל ההתנחלות. כמי שחווה בעשייה היומיומית שלו את אותה רוח תנ"כית, מצא לו ברג במשך השנים שותפים רבים מהמחוז שבו מסתכלים על שיבת ציון בעיניים חולמות מרחוק: העולם של הנוצרים הציונים, המהווים קבוצה גדולה וחשובה ב'חגורת התנ"ך' האמריקנית. עבורם, להיות שותפים בחקלאות עברית בהרי השומרון זו זכות דתית; ברג, כמו כל יהודי מאמין, ציוני ושומר מצוות, הוא עבורם דמות ראויה להערצה ולקנאה: כבן לעם הנבחר, הוא זוכה ליטול חלק בגאולה שהובטח עליה בספרי הנביאים.

סביב שולחן העץ היפה באולם שביקב מסובים שתי קבוצות של אנשים: קבוצה אחת היא של כאלה הנמצאים בקשרים יומיומיים עם גויים המעריצים את מדינת ישראל ובמיוחד את מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון. מדובר באנשים העוסקים באופן פרטי או מוסדי בתיירות ביש"ע, בהתיישבות, או בהפצת תורה לגויים. הקבוצה שנייה היא של רבנים, שהקבוצה הראשונה מבקשת להכיר להם את הארץ הלא נודעת הזו ולהבהיר להם את חשיבות פתיחת הדלת בפני התומכים הללו. ברוכים הבאים לכינוס הרבני הראשון לשם גיבוש יחס מתאים אל הנוצרים אוהבי ישראל.

המכירים ושאינם

חשוב לציין שאין הבדל, לא חיצוני ולא פנימי, בין שתי הקבוצות: גם רוב הנמנים על הקבוצה הראשונה, שאינה מכונה קבוצת הרבנים, הם רבנים או כמעט רבנים; מדובר בתלמידי חכמים הלומדים ומלמדים תורה, מתנחלים בפועל ובנשמה, הפועלים מכח הכרתם הדתית והציונית. ההבדל הוא במידת ההיכרות עם התופעה המרתקת של הגויים הצמאים למגע עם המפעל הציוני, בו הם רואים את השיא של מימוש הברית בין א-להים לעמו, ואת מקור האור שצריך להשפיע עליהם.

הסיפורים שבפי העוסקים בדבר מופלאים. הם נעים מתיאור השאלות הרבות הזורמות מדי יום אל אנשים אלה מגויים בכל העולם, מהודו ועד כוש, המבקשים לקבל תורה מפי יהודים 'אותנטיים', ועד לדיווחים על כנסיות שלמות המאבדות עניין בישו ומבקשות לשמור יותר ויותר ממצוות תורת משה. מסתבר, שכאשר יהודי המשדר אמונה פותח דלת – או אתר – אל המרחב האוניברסלי, כבר מחכים לו שם מיליונים של גויים – נוצרים ברובם – שרוצים לאחוז בשולי מעילו. שיבת ציון חוללה רעידת אדמה תיאולוגית לא רק בעולם היהודי אלא גם – ואולי בעיקר – במרחב הגדול יותר של המאמינים בתנ"ך. האנשים העוסקים בכך, בין אם הם מרכזי התנדבות ביישובים בשומרון או רכזי פעילות של 'בני נח', מדגישים את החשיבות הרבה שיש למעגלי התמיכה הללו בעידן של דלגיטימציה של ישראל, ומזהירים גם מפני ההשלכות העגומות של הפניית הגב אל מבקשי טובתנו. כך לדוגמא סיפר משה גולדשמיט, יו"ר מזכירות איתמר שהוא גם רב ואיש חינוך, על הקשרים שנרקמו בינו לבין קהילה נוצרית אמריקנית; על החשדנות הרבה שגילה בתחילת התהליך, על נסיונות ההשתמטות שלו מקשר איתם, על הסבלנות בה נתקבל היחס החשדני שלו בצד השני, על התמיכה המוסרית והרוחנית העמוקה שהוא ואנשי איתמר ממשיכים לקבל משם – ועל תהליך הגיורים כעת כמה מאנשים אלה, אחרי שנים של קיום מצוות, כל זאת ללא שום דחיפה שלו.

באיחור, בחיוך ובכיפה לבנה נכנס הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, והתיישב לצדם של הרב אליעזר מלמד, שבחר בעיקר בעמדת הקשבה, והרב דורי הנמן. דקות ספורות אחר כך פנה אליו מרכז הדיון, רב היישוב עפרה הרב אבי גיסר, וביקש לשמוע מה בפיו. "אין לי משהו חשוב לומר", השיב הרב שמואל, "באתי לשמוע". "זה שאתה כאן זו אמירה חשובה", השיב לו הרב אבי, ונענה בחיוך. "אנחנו כעת כמה ימים אחרי יום השנה של הרב צבי יהודה זצ"ל", בחר לבסוף הרב אליהו לומר בקצרה, "ואני זוכר היטב את השיחות שהרב צבי יהודה היה עושה לקבוצות כאלה, של נוצרים אוהבי ישראל, שבאו לירושלים. את תשומת הלב שלו, את החום שבו קיבל אותם. בשבילנו, כתלמידים צעירים, זה היה מפתיע, מפתיע מאד – -"

בעקבות הרב צבי יהודה

אין זה פלא שהרב צבי יהודה קוק האיר פניו לבני ה'מקויה' ולקבוצות דומות אחרות שהחלו לעלות לרגל לעיר הקודש. בעיני מי שראה בתקומת ישראל גאולה בעלת משמעות אוניברסאלית, המקיימת את חזון הנביאים, לא היה דבר טבעי ומתבקש יותר מאשר הצטרפותם של גויים מכל העולם לחיזוק התהליך. אין זה פלא, מצד שני, שרבנים רבים הפנו גב לפניות כאלה, וראו בכל קשר חיובי עם גויים, במיוחד נוצרים ובעלי הכרה דתית, דבר מסוכן. שהרי אלמלא היה הרב צבי יהודה קוק חדור כל כך בתודעה הברורה שאנו בעידן של גאולה, היה גם הוא הולך בדרך הפניית העורף.

מדובר כאן בעצם על היכולת לעשות קפיצה מנטלית, לעבור מעידן לעידן: במשך דורות כה רבים, המטרה העיקרית של היהדות ביחסיה עם הגויים היתה לשרוד. לא להיטמע. להצליח לקיים, כמיעוט נרדף, את פתיל הזהות היהודית בתוך עולם המאיים לבלוע. והנה, עם היציאה מעידן של גלות לעידן של עצמאות, לא רק שאימת ההיטמעות נעלמת, אלא שמפאתי ההיסטוריה מגיחה שאיפה שכמעט נשכחה: להיות לנס עמים, לאור לגויים, למרכז שעליו התנבא ישעיה במילים המוכרות כל כך –

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יי בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת
וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ:
לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יי, אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב
וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יי מִירוּשָׁלִָם.

הקפיצה המנטלית הזו יכולה להיעשות רק על ידי מי שבוחר לעבור לצד הנגאל של הנהר. מבין הרבנים, דומה שהרב צבי יהודה היה כמעט היחיד שחי אחרי הקפיצה הזו.

מבין המסובים, ניכר היה ברב שלמה ריסקין שהוא חי ממש את החזון הזה. בעוד האחרים דנים בשאלה עד כמה לחשוש מפיתוח קשרים עם גויים אלה, הרב ריסקין כבר היה מונח בחזונות של גיור, או לכל הפחות אימוץ המצוות על ידי העולם הנוצרי. "רק על שבע מצוות בני נח יש לנו חובה לכפות את הגויים", ציטט הרב את הרמב"ם, "אבל אחרי זה יש עוד שלב. מי שהגיע למדרגה של קיום שבע מצוות בני נח, אנחנו מאד נשמח שיאמץ גם את שאר המצוות. אם אנחנו מאמינים שהתורה היא האמת של ההתגלות, האמת הזו טובה לכולם…" הרב ריסקין התייחס לאגרת של הרמב"ם (מהד' בלאו, סי' קמט) בה הוא מתייחס לדברי ר' יוחנן ש'גוי שלמד תורה חייב מיתה' וכותב ש"מותר ללמד המצוות לנוצרים ולקרבם אל דתנו", ומסביר שיש הבחנה בין מוסלמים לנוצרים, שכן בעוד שהקוראן טוען שהמקרא הוא זיוף, הנוצרים מאמינים בתנ"ך. "אבל הערלים מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפירושם המופסד… ואם יעמידום על הפרוש הנכון אפשר שיחזרו למוטב". דבריו משתלבים עם עמדתו בספר המצוות לפיה מצוות אהבת ה' היא גם המצווה להאהיב את ה' ולקרב את הגויים לתורתו.

החזונות הגדולים הללו לא מטשטשים את הדאגה הטבעית של העולם הרבני מפני הצד השני של המטבע – נוצרים הפועלים להפיץ את אמונתם בישו בין יהודים. מארגני הכינוס, הגב' סנדרה ברא"ז מארגון 'ידידים נוצרים של היישובים ביש"ע' ואהרון ליפקין מ'ליפקין טורס' המתמחה בליווי קבוצות שבאות לארץ התנ"ך, שניהם דתיים ומתנחלים בעצמם, ערים מאוד לחששות האלה ושותפים להם. לכינוס הם הזמינו גם שניים מפעילי 'יד לאחים' – אחד מהם גר צדק מהעולם הקתולי – שסקרו את האיום הקיים בישראל, פחות מצידם של נוצרים 'רגילים' ויותר מצידם של 'יהודים משיחיים', קהילות שקיימות בישראל ומשווקות את אותו האיש במסווה של זהות יהודית ישראלית רגילה, חילונית בסגנונה ויהודית בטקסיה.

לכל זה, מסתבר, אין קשר עם הפעילות של הכנסיות הגדולות של הנוצרים הציונים, כמו זו של ג'ון האגי ושותפיו לדרך, שהוזכרו כמה וכמה פעמים בכנס. "אנו אוהבים את ישראל ואת היהודים בגלל שה' כרת עמם ברית", מדגישים שם, "ומשום שנאמר 'מברכיך ברוך'". אם יש בפעילות שלהם רצון שהיהודים ישתנו, הרי זה לרוב רק כאשר הם מתאכזבים לגלות ישראלים שאינם יודעים שהם בנים לעם הנבחר, ובוחרים בזהות רחוקה מן התורה ומן המצוות.

נקודת המבחן

"המבחן בעיני הוא היחס למדינת ישראל", אמר בהמשך הרב אבי גיסר. "אפשר תמיד לחשוד במניעים נסתרים, אבל כיוון שמדינת ישראל היא הביטוי של הריבונות היהודית, של חידוש הברית בינינו לבין ה', הרי שמי שתומך בה – ובוודאי מי שתומך בהתיישבות שלנו – הוא ידיד אמת. הרי תקומת ישראל הוא האיום הגדול ביותר על התיאולוגיה הנוצרית ה'ישנה', ומי שנוח לו עם קיומה של ישראל ורוצה לחזק אותה, הוא מהטובים, בהגדרה." וכאן גם הרב גיסר חוזר אל הרב צבי יהודה. "תקומת ישראל צריכה לצמוח מתוך קונטקסט אוניברסאלי. לא סתם הדגיש הרב צבי יהודה שוב ושוב את החלטת חבר הלאומים בסן רמו על הבית הלאומי לעם היהודי; כי זו טבעה של הגאולה, שבה הגויים שותפים."

"אני חושב שאנחנו צריכים, לאחר שנים של גמגום, ליצור משלחת רבנים שתיסע אל המרכז של הידידים האלה שלנו," הציע הרב גיסר, "ותביא מסר של הכרה ותודה על התמיכה שלהם. לומר להם שהם זכו להשתתף בדבר גדול. כמו שהרב קוק בירך את הבריטים על שזכו, באמצעות הצהרת בלפור, להיות הגויים הפותחים את השער לתקומת ישראל."

הדור המבוגר יותר בירך אך לא הצליח להגיע. כך הרב חיים דרוקמן, שהתבשר שבוע קודם לכן על כך שנעשה לחתן פרס ישראל, וכך הרב שאר ישוב כהן, ששלח איגרת ברכה לכינוס וציין את החשיבות הרבה שהוא רואה בקידום הנושא, תוך הזהירות הראויה מפני גורמי מיסיון גלויים ונסתרים.

עם סיומו של המפגש המרתק הזה – שנחתם בקביעה שיש להמשיך ולקיים פגישות נוספות, שבהם הרבנים ידונו בשאלות הלכתיות ועקרוניות הדורשות הכרעה – תהיתי מה היה חש הישראלי המצוי, זה הרחוק מביטויים משיחיים, לנוכח הרוח ששרתה בחדר. אין ספק: במבט ראשון הוא היה רואה בחבורת המתכנסים אנשים הזויים, המוצאים להם בני ברית רחוקים ובלתי רלוונטיים. במבט שני, אם היה מרשה לעצמו להשתחרר מקבעונות, היה אולי מגלה שחזון הגאולה הקוסמי הזה הוא גם שורש זהותו הישראלית; גם שורש המחירים שמדינתו משלמת בזירה הבינלאומית; וגם אמת גדולה שמניעה מאות מיליונים, שיש להם אמנם 'גויישע קאפ', אבל אולי דווקא בזכותו הם נמנעים מלסבך את הפשוט ורואים עין בעין את הנרטיב המטא-היסטורי המוביל את כולנו. מבט אחד אל הנוף הנשקף מבעד לחלונות הגדולים, ואולי גם כוס יין משובח מיקב פסגות – הרואה עצמו כהמשכו של יקב עתיק מימי בית שני שנחשף במערה לא הרחק מכאן – והדיון הפנימי היה מוכרע.

על הגבעה הזו, במרחק נגיעה מכאן יחלו בקרוב הטרקטורים להכשיר את הקרקע לאתר הקבע של מגרון. ברשות, בסמכות, ומכוחה של מדינת ישראל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012