לידה מחדש בלשון / בכל סרלואי אולמן

 

הפואמה נוראת ההוד והיופי של ואלרי נולדה מתרגיל מבני ולא מהשראה והיא נולדת מחדש בעברית בתרגומו המופתי של מנור. על ענוות המתרגם

בית הקברות הימי ומבחר הרהורים על השירה, פול ואלרי; מצרפתית: דורי מנור, נהר ספרים, 2011, 85 עמ'

חברה אמרה לי פעם שהיא אינה קוראת שירה מתורגמת. "שירה היא מה שאובד בתרגום", ציטטה; אי אפשר להריק את הרוח, הלהט והרגש שבשיר לשפה אחרת, נותר רק הגוף חסר הנשמה. ומה על משחקי הלשון והצליל? "שירה מתורגמת היא כמו נשיקה מבעד למטפחת", אמר מישהו אחר; כמה עדנה וחושניות נעלמות בין המקור לתרגום! אין דבר מתסכל יותר מלקרוא תרגום דל ליצירה עשירה. יש בכך עלבון ליצירה ולתרבותנו שלנו – שאינה מצליחה להכיל בעושרה שלה את יופיו של העולם.

אבל המתרגמים – אלה שמלאכתם היא אולי הענווה ביותר מבין כל מלאכות הספרות – ממשיכים במלאכתם. הם מתעלמים מתהילתם של הסופרים ומהשראתם של המשוררים, ונאבקים באילוצי שפה, סגנון ותרבות ובאדישותו של העולם. הם עושים עבודה נחוצה ביותר שלעתים קרובות אינה זוכה להערכה או מבט – והעלבון הזה הוא אולי שבח לאופן שבו אין המוגמר מגלה את התפרים שבו. לעתים נדירות עוד יותר מתעלה התרגום וזוכה למעמד של שיר; הוא קיים בפני עצמו ולא כמתווך; הוא יצירה עצמאית.

כזה הוא תרגומו של המשורר והמתרגם דורי מנור לפואמה "בית הקברות הימי" של המשורר הצרפתי הדגול פול ואלרי. ואלרי נולד בשנת 1871 בצרפת ופרסם משיריו כבר מגיל צעיר ביותר. בגיל 21 חווה לילה של משבר קיומי ובו נדר להימנע מכתיבת שירה ומהבלי הקיום, ולהתמסר לעיון וחיי הרוח לבדם. את חייו הקדיש להרהורים ולכתיבה עמוקה של יומנים בעלי היקף כביר העוסקים בשירה ובספרות. אולם בתום כמעט שלושים שנה של שתיקה הוא שב למרבה המזל לכתוב ושיריו חזרו להופיע. בשנת 1920 פורסמה הפואמה "בית הקברות הימי" וזכתה מיד למעמד קאנוני.

העיר סט'

מפתיע לגלות שפואמה זו, המותירה רגש עז כל כך של יופי והוד בקורא, מקורה בכלל ב"תבנית קצבית ריקה, או ממולאת בהברות חסרות פשר, שרדפה את מחשבותיי במשך זמן מה… הוא הציג לפניי בית מסוים, בן שש שורות, וטבע בי את הרעיון של קומפוזיציה, המבוססת על מספר מסוים של בתים כאלה ומושתתת על מגוון של טונים, שלכל אחד מהם תפקוד משלו. בין הבתים השונים צריכים היו להיווצר ניגודים וזיקות למיניהם. תנאי אחרון זה הביא עד מהרה למסקנה שעל השיר האפשרי להיות מונולוג של ה'אני'…".

בכמה משפטים יבשים וטכניים מערער ואלרי תבניות מחשבה מקובלות באשר לשירה: מה שעורר את דחף היצירה אינו ההשראה או "מפגש עם המוזה", אלא היענות למקצב הברות ולתבנית מתמטית כמעט של בתי שיר; הוא מתייחס למארג השיר כמלאכת מחשבת של קומפוזיציה, כאל תזמור כלים בקונצרט; והחריג מכול – האופן שבו נולד הנושא מן התבנית ולא להיפך. למעשה, הוא נותן מענה לשאלה חשובה בפילוסופיה של השירה, מעין שאלת "הביצה והתרנגולת": מי מוליד את מי – הריתמוס את השיר או להיפך? לואלרי תשובה מקורית משלו.

אבל העניין שבתיאור הולדת היצירה, שהוא נדיר כל כך בקרב משוררים, אסור שיגרום לנו לחשוב כי מדובר ביצירה טכנית, בתרגיל חסר נשמה. מדובר בטקסט מלא, עשיר ומעורר, והוא מוכיח שוב כי לעיתים מזומנות העמל הוא זה המוליד את ההשראה, ולא ההיפך. היה זה עמל ארוך שנים, שבמהלכן ואלרי מלטש ומדייק את הפואמה בלא הרף. היא הובאה לפרסום רק כאשר חברו, ז'ק ריוויר, "גילה" אותה, "חטף אותה מידיו" ופרסם אותה. בעיני ואלרי יצירה זו "נזנחה", כיוון ש"יצירה לעולם אינה נשלמת – זו מילה שאין לה שום פשר… – אלא נזנחת". הוא מדמה את עצם הפרסום כמעט לתקלה, ש"אפשר להשוותה למחשבה הנקטעת בעת שתשישות, מקרה מצער או תחושה קמים עליה לכלותה". מלאכת השיר, אותה עבודת נמלים שהיא החלק האפרורי ביותר בעבודתו של האמן (המעדיף תמיד להציג את היצירה כנולדת בשלמותה, מנגיעת אצבע א-לוהים בלבו), לעולם אינה נשלמת והיא טעונה ליטוש נצחי.

"בית הקברות הימי" היא פואמה מופלאה המתארת שעת צהרים חמה בבית הקברות בעיר סֶט המשקיף אל הים. זהו שיר כליל יופי, עתיר רובדי לשון ושפה, ובו טמון ניגוד עז: בין פראותו המשולחת של הים ויופיו המסמא ובין בית הקברות והמוחלט שבמוות; המפגש בין היופי לרימה, בין הנצח לחולף. המפגש מעורר את רהב החיים ואת הרצון לחיותם במלוא עוזם, ואת המבט המר על המוות הוודאי שבו "בְּשׁרֶשׁ הַדְּמָעוֹת תּוֹעָה תּוֹלַעַת". אך תחת שיעורר המפגש הזה את קיפאון החידלון הוא מעורר במשורר את הרצון העמוק לדעת את העולם ולחיותו:

 "לִחְיוֹת! לִחְיוֹת עַכְשָׁו! הָרוּחַ קָם

עַל עַמּוּדֵי הַסֵּפֶר לְטָרְקָם,

וְגַל נִתָּז בְּעֹז מֵהַנְּקָרוֹת!   

דְּאוּ, דַּפִּים, הַרְקִיעוּ וְקַוּוּ!

נַתְּצּוּ, גַּלִּים! נַתְּצּוּ וְהִקָּווּ

בַּגַּג הַזֶּה שֶׁבּוֹ נִקְּרוּ סִירוֹת!"

 בבית זה, החותם את הפואמה, מוצא המשורר את המוצָא בדפי הספר. הרוח קמה עליהם לטורקם וגלי הים – המהלכים קסם על המתבונן – מאיימים להטביע אותו. אבל הדפים הם אלה המנצחים את הגלים ומנתצים אותם. בכוחה של הכתיבה לנצח את איתני הטבע ואכזריות הזמן.

וכאן כמו נשכחת לרגע העובדה כי מדובר בתרגום. בלהט עונג הקריאה שוכח הקורא כי מדובר במעשה של תיווך. הנשיקה מבעד למטפחת עוברת, ועמה הרוך והתשוקה; והמבט מופנה, משתאה, אל המתרגם, שחולל את הנס הזה.

דורי מנור הוא משורר ומתרגם, והשילוב הזה שבין שני כישרונותיו יוצר את הייחוד שבעבודתו: הוא נענה לשיר לא רק מצד תוכנו והמבנה שבו, אלא אף מצד השירה שבו. מתרגמים רבים נתקלים בבעיה כאשר הם באים לתרגם שיר בעל מבנה צורני מהודק: לעיתים הם מוותרים על הצורה בשביל התוכן; לעיתים הם מדייקים בצורה על חשבון הרגש בשיר. אבל מנור כמו יוצר מרחב חדש בתרגום. בעברית צלולה ומבעבעת הוא נענה לקונבנציות המבניות והמוזיקליות בשיר בלא לאבד את התוכן ואת השירה שבמארג המילים. למעשה הוא כתב את שירו של ואלרי מחדש בעברית, כיצירה שלמה הקרובה ביותר אל המקור הצרפתי. מעבר להיות התרגום שיר מענג, מרחיב דעת וחכם, הוא מריק את הלשון והדהודיה התרבותיים אל לבה של העברית, באופן הגורם עונג לקורא המשכיל: הוא מזהה בפסוקי השיר את רסיסי ההשתקפות של תרבותו שלו.

תרגום הוא מלאכה הנעשית – שלא כמו מעשה היצירה – באין רואים. זוהי עבודה נטולת זוהר שזוכה לעתים רחוקות אך למשפט לקוני בביקורת העוסקת ביצירה עצמה. אבל מנור מסיט את מבטו של הקורא אל מלאכה זו בכך שלצד התרגום השירי מודפס תרגום מילולי, ולו הערות שוליים מאירות עיניים על ההכרעות הלשוניות שליוו אותו במהלך עבודתו. הערות אלה מגלות לקורא את מה שלעתים קרובות הוא אינו מודע לו כלל – עד כמה השימוש בשפה יוצר את ההקשר התרבותי שלה, ובאיזה אופן משפיעה הבחירה במילה מסוימת על כל תוכן השיר. וכאשר נזכרים כי מתוך כל אלה יש לשמור על משקל ומספר הברות מדויק בטור השיר, כמעט בהתאם למקורו, מתחוור כי לנוכח עינינו נרקם נס באריג השפה.

אבל במקרה של "בית הקברות הימי" המתרגם אינו רק השדכן המפגיש בין הקורא לטקסט, אלא גם החתן עצמו. יש זיקה עמוקה בין תפיסת היצירה והאופן שבו היא מתממשת בשירתם של ואלרי ומנור. מלבד יחסי לימוד והערצה, מאמץ מנור בעבודתו הספרותית רבים מהכללים והכלים שהנחו את ואלרי: הצליליות, ההדהוד התרבותי ותפיסת ההשראה כשולית למלאכת האמן. קריאה זו גם מעניקה הבנה נוספת במכלול עבודתו האמנותית של מנור עצמו, כפי שהופיעה בספרי השירה שלו, בעיקר ב"בריטון". זהו מסעו של משורר אל מקורות ההשראה שלו; שכן יצירות גדולות משאירות חותם וקולן מהדהד באלו שיבואו לאחריהן.

 בערב שנערך בתל אביב לכבוד צאת הספר אמר פרופ' דן מירון כי תרגומים גדולים – מעבר לכך שהם פותחים צוהר וגשר אל ספרות העולם – אף יוצרים לשון חדשה בתוך השפה ובכך מצעידים את כלל הספרות קדימה. לא לחינם זכה מנור בפרס טשרניחובסקי, הניתן על תרגומי מופת, על עבודתו זו. אין ספק כי תרגום זה עומד בשורה אחת עם שאר תרגומי מופת שנעשו בשפה העברית.

את הספר חותם פרק ובו מבחר "הרהורים על השירה", כמה מאותם הרהורים שנכתבו במשך השנים במחברותיו של ואלרי. מחשבות אלה הן פרגמנטים המהווים כמעט שירה בפני עצמם, ומגלים עוד טפח מעולמו של המשורר הבוחן את עבודתו שלו ושל אחרים. עיקר גדולתם הוא בחכמה שבהם ובאמות המידה המחמירות שאותן הוא דורש מן השירה: עליה לעמוד בכללים מופלאים של צליל, צורה ומשמעות. "גדולתם של משוררים – היכולת ללכוד במילותיהם את מה שבעיני רוחם ראו רק במעומעם", כותב ואלרי, וכן: "לדידו של משורר, לעולם אין לומר ש'יורד גשם': יש… להוריד גשם". והגשם יורד גם מעבר למרחק התרבות והשפה ומגלה צלילות חדשה בשירה הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: