הפסלונים שלימדו היסטוריה / חבצלת פרבר

 

אמן קרמיקה צעיר יצא לחקור את תולדות אוסף הפסלונים היפניים הזעירים שירש ובדרך גילה את תולדות הצד היהודי של משפחתו. התוצאה: פנינה ספרותית מרגשת ומרתקת

הארנבת עם עיני הענבר, אדמונד דה-ואל; מאנגלית: אביעד שטיר, ידיעות ספרים, 2012, 392 עמ'

כשקראתי את הספר לראשונה (במהדורה הראשונה של מקורו האנגלי, ובטרם הפך ל"סנסציה ספרותית") שאלתי את עצמי – בדיוק כפי ששאל את עצמו המחבר – מי, מלבד כמה שוחרי אמנות ואספנים של אמנות יפנית, יתעניין בסיפורו של אוסף פסלונים זעירים? מי מלבדם בכלל יודע מה זה "נֶצקֶה"? וכמה קוראים סקרנים ייקחו לידיהם את הספר בעל הכותרת המוזרה, הכמעט-ילדותית הזאת, "הארנבת עם עיני הענבר"? מתברר שכמו רבים וטובים לפניי, טעיתי. הספר הפך לרב מכר, והוכיח שעוד יש בעולם קוראים רבים שסיפור טוב, בעל איכות אנושית ואינטלקטואלית כאחד, מדבר אליהם ומפתה אותם לשלוח יד – לקנות ולקרוא.

ככל שזה נוגע בנו, קוראים עברים, כי אז לוז הספר אינו – בסופו של דבר – הסיפור על ה"נֶצקֶה", אלא הסיפור הנוגע לנו, להיסטוריה הנפתלת של העם היהודי. ונושא זה כנראה עדיין מעורר עניין וסקרנות אצל קוראים רבים בעולם, ולאו דווקא יהודים.

לבו של הסיפור הוא תולדות עלייתה ונפילתה של משפחה יהודית במרכז אירופה ובמערבה במאות השנים הדרמטיות כל כך: המאה ה-19 והמאה ה-20. אדמונד דה-ואל מספר את הסיפור המוכר, אבל בדרך לא רגילה ומזווית בלתי שגרתית. שכן נקודת המוצא, הניצוץ שהצית את העניין של הכותב הלא-יהודי בתולדות משפחת המוצא היהודית שלו, היה המפגש שלו עם אוסף גדול ועשיר של פסלוני "נֶצקֶה" יפניים, שנמצא במשך כמה עשרות שנים ברשותו של "איגי", איגנאץ אֶפרוּסי, הדוד-רבה שלו. הדוד איגי אמנם חי למעלה ממחצית חייו בטוקיו, יפן, אבל הוא לא היה המייסד של האוסף. הוא ירש אותו בדרך עקיפין עקלקלה מאחד מקודמיו במשפחה הענפה.

ההתלהבות שמעוררים הפסלונים הקטנים והמקסימים האלה בלבו של דה-ואל מציתה בו סקרנות של אמן-יוצר, של איש החומר ושל אספן. הוא רוצה להבין את הלכי הנפש, את התפיסות האמנותיות ואת רוח היצירה שמאחורי כל פסלון זעיר כזה ואת כוח המשיכה שלו לאספנים. הוא פונה לחקור את סיפור ההקמה של האוסף, ומגיע מהר מאוד אל הביוגרפיה של האספן ואל גלגוליו של האוסף מפאריס של סוף המאה ה-19 עד ליפן של אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא מוצא את עצמו שקוע עמוק בתוך מחקר רחב המחייב אותו לצאת למסעות על פני יבשת אירופה; מחקר ומסעות שבמהלכם הוא מתוודע אל שורשיה ותולדותיה של משפחת המוצא היהודית שלו, משפחת אֶפרוסי, על שני ענפיה – הצרפתי והווינאי.

מהו "נֶצקֶה"? נֶצקה (netsuke) הוא פסלון קטנטן, מעין כפתור או חרוז גדול. הנֶצקֶה מגולפים מחומרים שונים ורבים: מעצם של היפופוטם או חזיר בר, משנהב, מאבן ירקן, ענבר וכיוצא באלה. הם מציגים דמויות וחפצים שונים ומגוונים, כיד דמיונם של היוצרים המוכשרים, שעיצבו וגילפו אותם בדייקנות ובאהבה ועם הרבה חוש הומור. בגוף הפסלונים מנוקבים חורים שבתוכם מושחל שרוך, ועל השרוך תלוי נרתיק קטן (אינְרוֹ). מאחר שבבגד היפני המסורתי של הגברים לא היו כיסים, שימש הנרתיק הזה כארנק, והוא נתלה באמצעות השרוך והנֶצקה על אבנט-הבד ששימש כחגורה (אוֹבִּי).

במחצית השנייה של המאה ה-19, כשיפן נפתחה למערב, נטשו הגברים היפניים את הלבוש המסורתי ועברו ללבוש מערבי. מכנסי הגברים החדשים כללו כיסים, וכך הפכו האינרו והנצקה למיותרים. באותו זמן הציפה אופנת ה"יָפוניקה" והאקזוטיקה המזרח-אסייתית את אירופה. אופנת היָפוניקה כללה חפצי-נוי, פריטים שימושיים שונים כגון חרבות ונדניהן, אריגים וכמובן אמנות יפנית. הנצקה – וכמוהם גם חפצים שימושיים אחרים בעלי ערך אמנותי – נותקו מיעדם המקורי ביפן, וחובבי אמנות ואספנים אירופים רבים החלו לאסוף אותם או לקשט בהם את בתיהם. כך נעשו גם הציור וחיתוך העץ היפני פופולריים מאוד במערב, וגדולי האמנים באותה תקופה – וביניהם ואן-גוך, דֶגָה, מונה ואחרים – למדו מהם ואף שילבו אותם בציוריהם.

נחזור אל תולדות משפחת אפרוסי. ראשיתו של הסיפור באודסה. בשנת 1860, הסוחר היהודי מאודסה, שארל יואכים אפרוסי, הוא "מלך התבואות" של אירופה. לאפרוסי יש שני בנים מבוגרים, איגנץ וליאון. כדרכם של עשירים יהודיים רבים אחרים ברוסיה הצארית, הוא מחליט לשלוח אותם לאירופה – דהיינו למערב – כדי להקים את המטה החדש של החברה בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית.

שני האחים מקימים בווינה את החברה הבינלאומית החדשה שלהם. במקום לעסוק ישירות בסחורות, הם עוברים לבנקאות ולסחר באופציות לסחורות. הם מתיישבים בבתי מידות שנבנים לאורך הרחוב היוקרתי בה"א הידיעה של בירת האימפריה, הרינגשטראסה, שהופך בהדרגה להיות מושבה של יהודים – "רחוב ציון" (ציונשטראסה) כפי שכונה בפי הווינאים. לאחר זמן מה הם מחליטים להקים סניף נוסף – הפעם בצרפת. איגנץ – שאדמונד דה-ואל הוא מצאצאיו – נשאר בווינה, בעוד אחיו, ליאון, ממשיך הלאה ומתיישב בפריס.

גם בפריס הולכת ומתבססת מושבה שלמה של יזמים יהודים עשירים. כדרכם של יהודים, הם מחפשים לגור בקרבת בני דתם. אל פרוור היוקרה החדש מגיעים עוד יהודים עשירים מן המזרח – ממזרח אירופה ואף מן המזרח התיכון. שני האחים-הקבלנים שמקימים את השכונה הם יהודים, יצחק ואמיל פריירה ממצרים. אחת מן המשפחות האחרות בשכונה – משפחת קמונדו, לשעבר מאיסטנבול – מוכרת לנו מספרו של פייר אסולין, "האחרון לבית קמונדו" (בהוצאת שוקן), המיטיב לגולל את תולדותיה של המשפחה עד לסיום הטרגי.

ליאון אפרוסי קונה בית בשכונה זו, המלאה ארמונות מפוארים. בתים מנקרי עיניים בשכונה של "נובו-רישים" יהודים. בנו של ליאון אפרוסי, שארל, הוא כבר שונה ולגמרי לא "נובו-ריש". הוא בעל תרבות והשכלה, איש שמתעסק באמנות וכותב עליה ביקורות בעיתון, ידידם של אמנים, משוררים וסופרים. הוא מזהה אופנות אמנותיות, מטפח אמנים צעירים ומבטיחים ומקדיש את עושרו להפיכת ביתו הפרטי למוזיאון בזעיר אנפין. כשפורצת אופנת ה"יָפּוניקה" – הוא מתחיל לרכוש נצקה, ובונה בהדרגה את האוסף הגדול, גיבור הספר. ניכר שדה-ואל מחבב מאוד את דמותו המיוחדת של שארל אפרוסי. הוא מלווה אותו לאורך חייו, מתעד את השינויים בטעמו האמנותי, מאמנות העבר אל אמנות מודרנית ואופנתית, את חיי החברה שלו, את יחסיו עם המאהבת היהודייה הנשואה שלו. שארל חודר לחוגים חברתיים – שבהם יהדותו אינה מפריעה או שמתעלמים ממנה – חוגי אמנים, אינטלקטואלים, עיתונאים. הוא מיודד עם אחייניתו של בונפרטה, הנסיכה מתילדה, ופוגש את מרסל פרוסט ב"סלון החברתי של ימי חמישי" אצל מדאם לה-מֶר, הציירת המתמחה בציור בצבעי מים.

דה-ואל עוקב אחרי המהלכים החברתיים האלה ואינו מהסס לשפוך אור על הצד האפל של חיי החברה הפריסאית ה"ליברלית" והאמנותית. אפילו בקבוצות העילית התרבותית הצרפתית, ההתקבלות של יהודים היא על-תנאי ומשפט דרייפוס יעמיד אותה מחדש בסימן שאלה. לא רק סזאן ורנואר – שניהם שמרנים בדעותיהם ובהשתייכותם הפוליטית – מסתייגים מאפרוסי היהודי. בימי משפט דרייפוס מפנים רבים מחבריו האמנים והאינטלקטואלים את עורפם אל שארל אפרוסי. האנטישמיות הצרפתית מרימה את ראשה המכוער גם בחוגים שהיו אמורים להיות משוחררים ממנה. 

שמועות על מעשי מרמה של "הכסף היהודי", התלחשויות על "קומבינות יהודיות" שגרמו כביכול למפלתו של בנק קתולי חשוב, ממלאות את הטרקלינים בבתיהם של הבנקאים הפריסאיים – והעושר האגדי של משפחת אפרוסי מעורר קנאה וחשדנות. "מי יעצור את האנשים האלה מלהפוך את צרפת שלנו למדבר?", שואל עיתונאי אחד. "הספקולנט היהודי הזה, אפרוסי, ראש וראשון לכנופיה היהודית המהמרת על אספקת התבואה שלנו…".

דמותו וחייו של שארל תופסים חלק ניכר (אולי יותר מדי) מן הספר. דמויות אחרות, בייחוד בענף הווינאי של משפחת אפרוסי, יוצאות מקופחות. אבל גם בצד הזה של המשפחה מתרחשים דברים. משפחת אפרוסי האוסטרית עולה ומשגשגת, יורדת ושוב עולה, עם התהפוכות המאפיינות את התקופה. וינה היא עיר שמוצפת ברעל אנטישמי מן הסוג המילולי והמעשי כאחד: "היהודים האלה (העשירים, כדוגמת משפחת אפרוסי) אינם יודעים גבול… צריך להעמיד אותם במקומם". הקיסר הוא הגורם המלכד את הערב-רב שמרכיב את האימפריה, והוא גם מגנם של היהודים. אבל גם הוא אינו יכול למנוע את מאמרי השטנה בעיתונים ואת הפגיעות הפיזיות ביהודים. בינתיים אנה, בת הדור השני של משפחת אפרוסי בווינה, מתחתנת. בעלה הוא בנקאי ואציל וגם קתולי. היא מתנצרת. תהליך השחיקה של הזהות היהודית במשפחה מתחיל.

מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה ההבסבורגית מלוות בסבל רב, ברעב ובאבטלה. ימי הזוהר של משפחות אפרוסי מגיעים לקיצם. התיאור של דה-ואל לגבי הימים שלאחר המלחמה נוגע ללב ומזעזע: חיילים משוחררים הלומי קרב, נכים רעבים ומובטלים, אינפלציה, מגפת "השפעת הספרדית" שמפילה יותר קרבנות באזרחים מאשר המלחמה. מכאן ועד המשבר הכלכלי הגדול בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ומלחמת העולם השנייה מתחלפות הצלחות העבר והנסיקה החברתית של משפחות אפרוסי בווינה ובפריס בדאגה ובהידרדרות בלתי נמנעת.

עליית הנאצים לשלטון מבריחה את איגי – בן הענף הווינאי של המשפחה ובעליו הבא של האוסף – לארצות הברית, ולאחר המלחמה הוא מגיע עם האוסף למולדת הנצקה, ליפן. שם פוגש אותו אדמונד דה-ואל, הקרמיקאי הצעיר, ומתאהב בנצקה. לאחר מותו של איגי הפך דה-ואל ליורש הבא של האוסף המשפחתי, על 264 הפריטים הכלולים בו. ההתרגשות והאושר שהם מסבים לו מאז שעיניו ואצבעותיו נגעו בהם לראשונה חלחלו אל תוך הסיפור שהוא מספר.

דה-ואל עצמו כבר אינו יהודי. סבתו היהודייה נמלטה לאנגליה, ושם הכירה כומר פרוטסטנטי ממוצא הולנדי ונישאה לו. מרבית בני הדור השלישי למשפחת אפרוסי , דורו של המחבר, ניתקו לגמרי מן היהדות, אם כי בולטת בספר הסימפתיה הרבה – המתעצמת והולכת ככל שתהליך הכתיבה מתקדם – כלפי משפחת המוצא שלו וכלפי הגורל היהודי המורכב והעצוב שהייתה חלק ממנו.

המעורבות הרגשית של המחבר ניכרת היטב, והופכת את ההיסטוריה לסיפורו האישי. החלק המודרני יותר של ההיסטוריה – ממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו – קצבי, מרגש ומרתק יותר מהחלק הראשון, הסובל קצת מפירוט-יתר. האימה והסבל של המחצית הראשונה של המאה העשרים מתוארים באמפתיה רבה ונוגעים ללב, והמחבר מצליח לשתף אותנו בדילמות ובהתרגשות שהוא חש מול האסונות וההצלה כאחד. סיפור הצלת האוסף על ידי המשרתת, וסיפור חייו יוצא הדופן של הדוד איגי והמפגשים בינו לבין המחבר, הם פנינים ספרותיות. התרגום של אביעד שטיר שומר על אופיו האינטימי-האישי של הטקסט האנגלי, והופך אותו לטקסט עברי קריא, זורם ואישי לא פחות מן המקור.

   פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: