בתגובה ל'שנאתם אותנו, ביום מן הימים ישנאו אתכם' מאת ראובן אוריה הכהן, גיליון פרשת תצוה

 

היזהרו בדבריכם / אלישע נחמני

 מאז המן ועד היום לא נכתב כתב הגנה כל כך חם, אוהד ומחמיא להמן ולתורתו ולא נכתב כתב שטנה כה נוקב כנגד היהדות כמו המאמר של הרב הכהן. אפילו ה'רוח הפורימית' שנושבת ממנו לא הצליחה לרכך ולו במקצת את הרושם הקשה שהוא הותיר עליי.

אפשר שהמאמר נכתב כדי לאתגר את המחשבה שלנו לענות לשאלה המסכמת שבו: "ושוב תשוב השאלה: מילא אנחנו… אבל אתם מה חלקכם בה?". זוהי אכן שאלה במקומה אבל הייתי מצפה מרב לזכור את מאמר חז"ל מפרקי אבות (א, יא): "חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות … וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו".

האם הרב הנכבד העלה על דעתו את האפשרות שאולי לא לכל הקוראים יש תשובות לשאלה הזו? ומהי המסקנה שאמור הקורא להסיק מהמאמר הזה – שלא לצום בתענית אסתר, לא לקרוא מגילת אסתר, לא לקיים סעודת פורים?

נראה לי שמי שהעלה את השאלות הקשות שנשאלו במאמר סובל מספקות באמונה וזה לגיטימי, אבל 'אם בארזים נפלה השלהבת…'. ואולי צריך לזכור מה שאמר הראב"ד לרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה: "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיה…. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה".

 ————————————————————————————————

 מבחירה מדירה לבחירה מעצימה / ראובן אוריה הכהן

חז"ל עצמם הביעו ביקורת על שלילת הגוי-עמלקי ובמקומה הציבו את רעיון הבחירה המאפשרת את קבלתו

צר לי כי שיקולי מקום ועריכה קיצצו במאמר מהקשרו הכולל. אכן, מאמרי היה במסגרת "פורים תוירֶה", סגנון שהתפתח במקורו מרעיון ה"נהפוך הוא" שנמתח עד קצות הגבול ועד אמירות קצה כגון "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אמירות קצה אלה תרמו לביאור ההסתר הפורימי, שתורת ההפכים בו תרמה לזיקוק אמונת הא-לוהות משיירי עבודה זרה שבשלה קבעו חז"ל "הדור קיבלוה" מאהבה.

מסכת הדברים היא אכן מסכה המתחפשת ל"אחר". במקרה זה אומצה הדמות ברצינות הראויה – לא כאויב חסר צורה ודעת שקל לנפנפו אלא כאויב המאתגר ביותר את עצם יחסי אליו. ומכיוון שאני מקיים את מצוות מחיית עמלק היום הריני מעמידו מולי כגוי-עמלקי בעל תודעה עכשווית. הדבר דורש ממני להעמיד בכנות וביושרה את טוהר אמונתי כנגדה.

איני יודע מה ומי היה המן הריאלי-היסטורי. אין לי אלא דברי המגילה ומאמרי חז"ל הכרוכים בעקבותם. אשר על כן כל דבריי ה"מחופשים" הינם הרחבה ועיבוד לדברי חז"ל שמצאו בהמן ובדמותו בבואה לביקורת כלפי פנים. בכל מדרשי המגילה – "רבה", "תרגום שני", מדרשי אגדה במסכת מגילה, ילקוט שמעוני וכדומה – ישנה הרחבה של דברי שטנת המן הרבה מעבר למה שעולה מפשוטו של מקרא. וכמדומה שחז"ל אכן שיקעו בדברי הביקורת טענות אנטי יהודיות פרי הסביבה והשעה כגון "שה"י פה"י" וראוי לעיין שם.

לא היה כל הכרח להאשים את הדור ההוא בפירוד פנימי כגורם לאסון, ואף על פי כן, מהימים ההם ועד לזמן הזה, הושמה על ידי חכמינו בפי המן הדילטוריה הזו – ומצאו לה סמך בתיקונה: "לך כנוס את כל היהודים", "להקהל ולעמוד על נפשם", ולבסוף במשלוח המנות. אני הצבעתי על הגורם המרכזי שלה: הבחירה המדירה. טענת הבחירה המדירה מכוונת כלפי העמדה המהותנית המתירה או המחייבת פגיעה בחפים מפשע בחירי, ולא חלילה כלפי מופע של רוע בכל דור ובכל אדם. רמזתי לכך שניתן לפרש ולאמץ דגם של בחירה מעצימה, מאפשרת, ולא בהכרח פוגענית.

ביקורת פנימית

מצאנו בחז"ל הערות המדגישות את תרומת הבחירה המדירה למאזן האימה ההיסטורי בינינו לבין הגוי העמלקי בהקשר הפורימי. אביא מקצתן:

אמר רבי חנין: כל מי שאומר שהקב"ה ותרן (ומוותר לצדיקים), יקרעו בני מעיו, אלא הקב"ה מאריך אפו, אבל גובה את חובו; תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב 'ויצעק צעקה גדולה ומרה', והיכן נפרע לו? בשושן, שנאמר: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר רבה ח).

"אחות לוטן תמנע" – מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי… בעיא לאיגיורי (רצתה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (שהציק לישראל). מאי טעמא – דלא איבעו להו לרחקה (שלא היה עליהם להרחיקה) (סנהדרין צט).

ואגב מדרש זה סיפור: אחד מה"מתנגדים" של הרב קוק שאל אותו פעם אחת בפורים מה הוא יכול לדרוש מהפסוק "ואחות לוטן תמנע", בחושבו כי אין מה לדרוש על שלוש מילים אלו. על כך השיב לו הרב תשובה ארוכה על אודות טעויות שעשינו בעבר בכך שלא העלינו ניצוצות של קדושה ולכן עמלק עדיין בתוכנו. הדרשה הייתה מלאה פלפולים עמוקים מש"ס ופוסקים, אגדה וזוהר, שהרב היה בקי בהם, עד שבסוף קם המתנגד, חיבק את הרב ואמר לו ביידיש: "רבי, אני אוהב אותך!" (מועדי הראי"ה לפורים).

על ההתנהלות האזרחית פוליטית של מרדכי מצאנו את המדרש הבא:

"…כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי – דלא קטליה דוד לשמעי, דאיתיליד מיניה מרדכי, דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני – דלא קטליה שאול לאגג, דאיתיליד מיניה המן, דמצער לישראל  (תלמוד בבלי מגילה יב ע"ב).

כיוונים לפתרון

  נוכח הביקורות הללו מצאנו עמדות שאפשרו התמודדות כנה ואמיצה עם פתרונות שונים, כמו הבטחתו של רבי יהודה הנשיא לאנטונינוס קיסר, רעו העשווי, לגבי חלקו בעולם הבא. למרות הוראת הכתוב הפשוטה "לא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א,יח)בחר ר' יהודה באופציה הפרשנית: "בעושה מעשה עשו" (מסכת עבודה זרה י ע"ב). ומכאן שגם מי שנושא את תורשתו הביולוגית של עשו לא מחויב להיות בכלל גזירת הכליה אם אין הוא נושא את מורשתו התרבותית.  

ומשום כך מצאנו בברייתא: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". ועל אף המכילתא (בשלח, פרשת עמלק ב) הגורסת ש"נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא מכל האומות [להתגייר] – שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו – לא יקבלוהו", פסק הרמב"ם: "כל הגויים שיתגיירו ויקבלו עליהם את המצוות שבתורה הם כישראל לכל דבר, חוץ מארבעה עמים בלבד:  עמון, מואב ומצרים ואדום" – ומכאן שעמלקי יכול להתגייר. ונסיים בדעת מיעוט – המאירי שהורה: "הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי הא-להות על אי זה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו…" (ב"ק  קיג ע"ב). אם כן, בהחלט יש פתח לאופציה הפרשנית שעליה הצבעתי לבחירה מעצימה אבל לא פוגענית בשל הייחוס המהותני.

מלבד אלה אפשרית עמדה כמו זו של רבן גמליאל שידע לפסוק כנגד הוראת התורה נוכח ביקורת נציגי המלכות על פגם מוסרי שמצאו בה בהתייחס לגויים: "באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם" (ירושלמי ב"ק פ"ד ה"ג)

אפשר כמובן לעמוד מול הככות המעיקה הזו ולומר "אל תהיה צדיק הרבה" (קהלת יז) כנאמר לשאול, כביכול עומדת המצווה הדתית ההתגלותית מול הצו המוסרי המצפוני ומכריעה אותו. או אז צריך אני לדעת כי במדבר העמים אתקשה לתבוע מהגויים מה שידיי אינן נקיות ממנו ולהביט נכוחה וללא כחש עצמי מול תוצאותיו האפשריות .

להתמודדות עם השאלות הללו יש השפעה מכרעת אף על שאלת הלכידות הפנים ישראלית ועל האחדות שאנו עורגים לה ומחייבים אותה כתנאי לגאולתנו ושבינתיים נראית כמלכוד לא פתיר. השאלה לאיזו מהאופציות האמוניות יש לחנך ואיזו אישיות דתית יש לעצב היא אתגר חינוכי ממעלה ראשונה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לגבי המעשה עם הרב קוק לא מדובר באחד המתנגדים אלא באחד ממקורביו ביפו.זה כתוב במפורש ב'מועדי הראי"ה', אז איך הכותב הגיע למסקנה שמדובר במתנגד?!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: