מצה ומריבה / שלום רוזנברג

 

הטקס הוא כלי הכרחי לבניית זהות אנושית-יהודית, אך בהיעדר רוח ונשמה מה שנותר ממנו הוא פגאניות חלולה. בין טקס לטקסיות

הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא מביאות אותנו לעולמו של הריטואל, הטקס. בדוגמה בולטת של טקס נזכה להשתתף אי"ה בעוד ימים ספורים. יהיה זה סדר פסח, החוזר בצורה סמלית אחרי החורבן על טקסי החג בבית המקדש, שהיוו מצידם ניסיון לחיות מחדש את יציאת מצרים, חוויה היסטורית חד-פעמית. הסדר הוא אפוא טקס הבנוי על טקס, דוגמה מופלאה של שימור "נפשו" של הטקס הראשוני, למרות ש"גופו" של הטקס השתנה בעקבות הנסיבות ההיסטוריות הטרגיות.

האם 'טקס' משמעותי גם היום? האם הוא מסוגל לדבר לאדם המודרני, בעידן המקדֵּש שחיטת פרות קדושות? לאדם הסוגד לאי-תלות, המסתפק ברגשות ואולי קצת אידיאות? לדעתי אף בעידן זה, ואולי דווקא בו, שומעים אנו– כך נדמה לי – בת-קול הפונה אל האדם ומבקשת ממנו לשוב לכבד ולחיות את הטקסים. ברור לבת-קול שהטקסים הם כלים הכרחיים המאפשרים את בנייתה של זהות אנושית הכוללת את כל ממדי החיים, ואצלנו– גם זהות יהודית. בטקס הדלקת נרות שבת, מוסיפה ללחוש באוזנינו בת הקול, יוצרת האם בנפשותיהם הרכות של בניה ובנותיה חוויות חשובות מאין כמוהן, חוויות המעצבות את הזהות היהודית בתודעתם המודעת, ובמעמקי הבלתי מודע שלהם.

קליפה לכוונה

חלק מטקס החלפת המשמר בארמון בקינגהם בלונדון

אולם, בטקסים אורבות לנו מלכודות לא מועטות. הטקס יכול לשרת פגניות ורשע, ולכך היינו עדים בטקסי משטרים טוטליטריים שונים. יתרה מכך, אפילו כאשר הטקסים טהורים וקדושים, במקרים רבים הטקס הטהור והמרגש ביותר עלול להפוך חלול וריק. מחוסר מילה קולעת יותר אכנה בעיה זאת בשם מלכודת ה'טקסיות', שכנגדה נאבקו הנביאים. הטקס הופך לטקסיות. הדוגמה הבולטת למאבק נגד הטקסיות החלולה מצויה בדברי הנביא ישעיהו על צום יום הכיפורים (נח, ה-ז). אני קורא את הפסוקים האלה ומרגיש כאילו דבריו נאמרו גם על סדר פסח. "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע!" – בחג החרות שחרר את האסורים בכבלי רֶשע, "הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה" – התר את קשרי העול והעוול המעיקים על רבים, "וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים" – עזור לעשוקים הסובלים. שחרר! כי עבדים היינו ועלינו להבין את נפש העבד, ובתוך עולם המכריז על עצמו כחופשי, יש משועבדים רבים מדי. הביטוי החיצוני הטקסי של השחרור קורא לך, תמשיך: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת", אומר הנביא. ובהגדה של פסח מהדהדים דבריו: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח".

בפירושו לנבואת ישעיהו, הוסיף המלבי"ם הערה קולעת המנסה לתאר את הפיכת הטקס לטקסיות: "המעשים החיצוניים… באו… לעורר הלבבות, והם רק קליפות אל התוכיות שהם הכוונות". הכוונות הן "רוחות ונפשות אל המעשים… וזולתן [המעשים] הם פגרים מתים". במקורות אחרים, ובמיוחד באלו הקבליים, הטקס אינו 'גוף' אלא לבוש. במעשיו בחיים, במצוות המעשיות ובטקסים, מכין האדם לעצמו מעין חלוק ('חלוקא דרבנן') שילבש בגן-עדן. זו תפיסה נפלאה שלדעתי מאפשרת לנו להבין מושג שאותו פוגשים אנו פעמים שונות: 'נשמות ערטילאיות'. אלו הן נשמות החסרות עוגן במציאות, בעלות רוחניות שאין לה ביטוי בעולם המוחש. הנשמה זקוקה למעין לבוש, הרוח – לגוף. האדם המאבד את ההזדמנות לתפור לעצמו לבוש מזכיר לי את איוריו של גוסטב דוֹרֶה לקומדיה הא-להית של דנטה. בגיהינום הדמויות ערומות. בני האדם מאסו בטקסים, וַיִּהְיוּ עֲרוּמִּים ולא ידעו.

מחרות לשעבוד

ר' משה אלשיך (על דברים ט, יב-יז) השתמש בדימוי נוסף. לוחות הברית עשויים היו אבן, אבל הייתה בהם "קדושת רוחניות… כנשמה שבתוך גוף האדם, ועל התקרב אל המקום שבו נעשה העוון [עגל הזהב] פרחה נשמתן ורוחניותן". עוון מאיים על כולנו אף בהזדמנויות הגדולות והחגיגיות ביותר של החיים. אם טקס מלווה בעוון, השלמות החיה הופכת פגר מת! הרוח עוזבת את הטקס, לוחות הלב נשברים. אכן, מזהיר אותנו הנביא לא להפוך את הטקס "לְרִיב וּמַצָּה". ה'סדר' הנשגב ביותר עלול להפוך מקור לריב, והמצה של החג, למצה, דהיינו מחלוקת ומריבה. היד הופכת אגרוף, "אֶגְרֹף רֶשַׁע", שיכול לבוא לידי ביטוי "מעודן" במילים, מבטים, מחוות מבזות, ואף שקט ודממה שלא במקומם. שולחן הטקס יהפוך מזבח של בדידות, אף כאשר האדם סועד בו בקרב משפחתו.

הטקסים הם לוחות ברית, חבל לתת להם להישבר ולמות. הם הזדמנויות, אסור לחללם, על אחת כמה וכמה לטמא אותם. הנביא מוסיף מצווה, אולי החשובה ביותר: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". חז"ל לימדו אותנו ששלוש מלים אלו מהוות איסור להתעלם ממצוקת 'בשרך', כלומר ממצוקת אלה שהם בשר מבשרך, מצוקתם של הקרובים אליך ביותר, העלולים להרגיש משועבדים בטקס שחרור או לסבול בו מתעוקת הכנתו. האדם מטמא ושובר את הלוחות כאשר הטקס נערך מתוך אי התחשבות בקרובים יותר לבשרך. אנו הלוא מרגישים זאת יפה כאשר אנו – בשפת ימינו – הופכים שקופים, ובלשון הנביא כאשר אנו נעלמים. לוחות הלב נשברים. החרות הופכת שעבוד. הטקס לא יהיה אז אלא גלד חיצוני שמתחתיו מפעפעת מוגלה משפחתית כואבת. זאת האחריות הנוראה שלפנינו, להציל את הטקס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: