לחזור לציון, להרפות מן ההלכה / אילון שמיר

 

החלוצים גדלו באווירה דיכוטומית שביקשה לאמץ את הכול או לוותר על הכול. הם בחרו לוותר, אולם צאצאיהם מבקשים לאמץ חלק מאורחות החיים שעליהם ויתרו – לא תמיד במסגרת ההלכה לכל פרטיה

שבת בקיבוץ, יוחנן סימון, 1947

 

נולדתי בקיבוץ השומר-הצעיר, שער הגולן, למשפחה של אנשים שמרדו בא-לוהים, אבל נותרו מאמינים עד שורשי שערותיהם. על קברו של סבי, בונים, חרות השיר "אני מאמין": "שחקי שחקי… כי עוד אאמין גם באדם"… מאמינים שמרדו בדת היהודית, שהנחילו לי שבת חילונית מאוד.

השבת שגדלתי אליה הייתה שבת ללא יהדות. הייתה בה משפחה, היו בה טיולים. לפעמים ברגל לבריכות הדגים, שיבשו מאז. לפעמים באופניים או במשאית, בטיולי הקיבוץ. אהבתי את השבתות ההן, את החום של המשפחה שבבית הילדים לא היה מספיק ממנו. את הביקור אצל הסבים בצהרים. פינוק, קבלה וחום. ומיץ-פטל בכוסות חומות וגבוהות. וגלידה.

מתישהו במהלך נעורי התחלתי להבחין שמשהו חסר לי. שורשים. חיבור. תחושת שייכות לעברו של העם, להווה, לעתיד. החסר הוליד שינוי: לפני כמעט שלושים שנה התחלנו, אבי ואני, מסורת של טקס 'קבלת שבת', ובו במסגרת המשפחה שרנו שירים וקראנו בתנ"ך. טקס זה הולך ונמשך עד היום. מאוחר יותר הפסקתי לעבוד בשבת.

הרצון בחיבור הלך והעמיק כשעברנו – אשתי ואני ובננו הראשון – לבית ישראל, לפני למעלה מחמש עשרה שנים. כאן התחלנו, אני וארבעת בניי, ללכת לבית הכנסת בליל שבת ולקדש על היין. לאכול ארוחה שיש בה אוכל טעים והמון חום, להיפגש עם חברים בסעודה שנייה או שלישית. כאן אנחנו נפגשים, אשתי והילדים, לאחר שבוע שיש בו, בין היתר, מרחק, ולחצים, ומחשב וטלוויזיה. בשבת הטלוויזיה והמחשב דוממים, ברוך השם.

ואנחנו נפגשים. לעתים יש כעסים. לעתים הבנים משתוללים, ולי אין סבלנות. ויש במפגש גם הרבה חום והקשבה. ביני לבין אשתי. בינינו לבין הילדים. בשבת כאן, בבית ישראל, למדתי, במשך למעלה מחמש עשרה שנים, להיפתח, להיפגש עם א-לוהים. בתחילה – במהלך הריקוד בסוף "לכה דודי". לאט למדתי להרפות מהשכל, מהשליטה שהוא מקנה. להרפות – ולהיות. עצום עיניים רקדתי עם אנשים אהובים סביבי, ובמרכז העיגול, כמו מדורה – חיבור של אור לא-לוהים. אור, שכשאני מרפה באמת מן הלחצים והפחדים – מציף אותי. ממלא. נקודה של שבת. נקודה של אהבה, ביני, בין נשמתי, בין עם ישראל – לבינו.

יחסים אינטימיים עם ריבונו של עולם

שבת של נקודות החיבור היא השבת שלי היום. זמן של משפחה וחום, זמן שהוא עצירה, זמן שיש בו יותר זמן ופחות לחצים ו"להספיק". האויב שבי, שאומר "ארדוף, אשיג" – שובת. אני לומד, לאט לאט, להרפות. שבת היא תדר של שקט, של קול דממה דקה שבו מנהל א-לוהים את העולם, את משפחתי, את נפשי.

ישנם בשבת שלי, גם היום, זמנים של חוסר תשומת לב ושעמום ותחושת חולין. וגם להם יש מקום, גם הם חלק ממני. אבל יש בה מרכזים של אור, שמתפשטים באדוות על פני כל השבוע. מאפשרים חיבורים של אהבה ושקט בתוך היום-יום. בנסיעה באוטובוס. בשיחה עם תלמיד.

יחסיי עם א-לוהים הופכים לאינטימיים ומעמיקים עם השנים, אבל כלפי חלק מהלכות השבת יש לי יחס אמביוולנטי. יש לי שמחה גדולה על נקודות החיבור שמזמנת לי השבת הדתית. ללא השפה הדתית – לא הייתי מגיע לחיבור כל-כך משמעותי לא-לוהים. לא היו טקסים שנותנים צורה ומילים לחוויות, מעצבים אותן, מאפשרים אותן.

אבל הצורות, עבורי, הן רק כלי. לעתים אני חש שלהלכות השבת – ולהלכה בכלל – יש נטייה לתפוס את עצמן כחזות הכול, כמשהו מקודש בפני עצמו, כמשהו שאני אמור להעריץ אותו-עצמו. אליל שחשוב מהקדוש ברוך הוא עצמו. עבורי ההלכה לא מקודשת, היא כלי שדרכו אני יכול לבנות קשר עם א-לוהים. ולפעמים היא דווקא מפריעה וחוסמת…

השבת שלי, של משפחתי, התעצבה בתווך. אני מדליק בה אור ללא תחושה של חילול קודש. לפעמים אני נוסע עם המשפחה לטייל. הנסיעות הללו מאפשרות לי זמנים נפלאים עם המשפחה וחיבור לטבע, לבריאתו של א-לוהים, שכל-כך חסר לי כאן בעיר. ובכל זאת, היום אני מעדיף למעט בהן. כי הן מכניסות מימד של עשייה, של פעילות, של "doing" לשבת, ואני מחפש שקט פנימי, שבו לא צריך להספיק כלום.

כזו היא השבת שלי. כזה אני, עם זמנים של חיבור, של חום וזרימה ושקט, וזמנים שבהם נפסקת חומה ביני לבין העולם. זמנים של שמחה, קרבה והקשבה ביני לבין אשתי ובניי, ולפעמים מרחק. כזו היא דרכי הלא-סלולה. ללא תשובות מלאות, ללא סימני קריאה. דרך שמאפשרת לי צמיחה איטית של שורשים וענפים. החברה הישראלית לא אהבה ולא אוהבת את המקום הזה.

מרדו בדת, לא מרדו בדיכוטומיה

סביי וסבתותיי החלוצים גדלו באווירת התורה הדיכוטומית של מזרח אירופה, שבה כל תנועה של השכלה, כל פתיחות כלפי תרבות המערב, נתפסו כאיום טוטאלי על היהדות. הם גדלו ביהדות שנאחזת בהלכה אחיזה של חרדה, אחיזה שאין בה מספיק אמונה. הסבים שלי הרגישו שההלכה צרה להם, שהיא גלותית מאוד, וכולאת את היהדות באורח-חיים שאין לו מוצא ואין בו תקווה. הם מרדו בהרבה דברים, אבל לא בדיכוטומיה הזו עצמה. מרדו בדת. מרדו בגלות. הם הרגישו בכל לבם שעתיד העם אינו בגולה ובהלכה המשמרת את חיי הגולה, אלא במעבר לארץ-ישראל. מרדו – מתוך אמונה.

אולי המתעתע מכול הוא שהיה זה, כמדומני, רצון הא-לוהים. הוא, בדרכיו הנסתרות, הוביל את עם ישראל לארצו דווקא דרך מרד בדת. מרד בהלכה שהתפתחה בגולה ושמרה על עם ישראל שם. מרד בו, בקב"ה עצמו. אבל הם אלה שעשו את תנועת-רצונו ההיסטורית הגדולה. את הנס האחד ואין שני של חזרת עם ישראל לארצו.

אני, נכד לחלוצים הללו, איני רוצה להתנכר לשורשיי, לעברי. אני מודע יותר ויותר לשממת-השכחה שכפו עלי סביי וסבתותיי. לטרגיות שבגידוע השורשים. אני מתחבר למה שהם התנתקו ממנו – אבל שומר על חיבור עמוק, חי, גם לדור המרד החלוצי. כי הרי הייתה להם אמת גדולה.

האמת ההיסטורית היא שהעם היהודי היה מוכרח לחזור מן הגולה לארצו, לבצע את השינוי הגדול ביותר בתולדותיו מאז יצא מבית העבדים במצרים. האמת היא שבמאתיים השנים האחרונות שכינת עוזו של א-לוהים עוברת מהגולה לארץ ישראל. הנה, כך כותב אברהם יהושע השל, אולי הנביא האחרון של הגולה: "צמצום היהדות לתוך רשות ההלכה… היה אחת מתוצאות הגלות שאין לברך עליהן…" (א-לוהים מאמין באדם, עמ' 130). התוצאה היא ש"בידי הרבה מאיתנו נעשתה המסורת לעץ יבש שפג טעמו ונס ליחו" (שם, עמ' 128). "נסתתמו הצינורות שבין היהדות והיהודי" (שם, עמ' 129).

היו שהבינו שהשכינה הולכת ומסתלקת מן הגולה. ברדיצ'בסקי קרא לצאת מבית המדרש כדי לפגוש את העולם, את בריאתו של א-לוהים, באופן ישיר. הוא, שנולד במז'בוז', הפנים הרבה ממורשת בן-עירו, הבעש"ט. א"ד גורדון עלה לארץ, ולמרות אהבתו הגדולה לדת – לא קיים את כל דקדוקיה, אלא גילה את א-לוהים בעבודה בשדה, בשיחה, בכתיבה, בלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. יותר מכולם, אולי, הבין הראי"ה קוק את התנועה הגדולה הזו, של מעבר השכינה מן הגולה לארץ ישראל. הוא פרץ בתחום הרוח וההגות, אבל היה נעוץ עמוק מדי באורח החשיבה והחיים המסורתי מכדי להגיב באופן הלכתי למפנה העצום בעם היהודי.

המקום לעלות על התדר

השכינה, בתהליך היסטורי גדול, הלכה ונסתלקה מן הגולה והחלה לנבוט כאן, בארץ ישראל. נכון הוא שאת תופעת הדלדול באורח החיים היהודי אנחנו מכירים היטב גם כאן. לעתים קרובות ההלכה הופכת לקליפה ריקה, ללא אמונה, ללא נקודה פנימית של מפגש עם א-לוהים. אליל שאוחזים בו מתוך פחד שבלעדיו הכול יתמוטט. הדת היהודית נראית מכווצת, מפוחדת, חרדה מפני שינוי, חסומה מפני אמונה.

אבל מתרבים בינינו – הן כאלה שגדלו בתוך ההלכה, והן כאלה שגדלו מחוץ לה – שמגלים מחדש את התדר של קשר עם א-לוהים. את הנקודה הפנימית ביותר של הברית. את המהות של עם ישראל, שהיא הקשר הזה, היחס הזה. א-לוהים טבוע בשמו של העם שלנו בשתי צורותיו: "יהודה" ו"ישראל". זו אבן הראשה של עם ישראל.

למרות התרבות הקפיטליסטית החומרנית – שלכאורה שולטת ללא מצרים בלב האנשים כאן – ישנם יותר ויותר אנשים שמגלים כאן את השכינה. כשאני מעצב את השבת שלי, אני מתחיל מזה. מחיבור לא-לוהים, לזמן, לקודש, ולאיזו עצמיות פנימית שישנה בי, שהולכת ומתגלה. לחום שבא אליי, ולחום שבא ממני לאשתי ולסובבים אותי.

אני מתחיל מא-לוהים.

זו הדרך הראשית שבה אני פוסע. האם היא מובילה דרך שבילי ההלכה והטקסים הקיימים? לפעמים כן. לפעמים לא. היא מובילה אותי גם דרך מפגש עם הטבע ודרך חיי בעיר בשנות האלפיים. דרך ה'מושב בחיים' שלי כאן. היא צומחת מתוך השאלה איך יוצרים כאן חברה בצלם א-לוהים.

דרכי הלא-סלולה יוצאת מתוך חוויית החיים הפשוטה והכנה שלי. אמת, מארץ תצמח. אמת הפוגשת גם שקרים קטנים הנמים בנפש, נחבאים. ופחדים. אני משתדל לפסוע בדרך ללא סיסמאות וללא 'דילוגים' על מה שאני, על הביוגרפיה שלי ושל משפחתי. מתוך כבוד לחלקים היהודיים השונים – והמסוכסכים לעתים – הקיימים וחיים בי. אני פוסע בה מתוך שמחה ואמונה, ואני מתפלל בכל יום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

ד"ר אילון שמיר משמש מורה ותלמיד-חבר בבית המדרש "בית ישראל, מיתרים". הדברים הינם חלק מקובץ בנושא 'השבת' שיוצא על ידי בית המדרש

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. "אמת, מארץ תצמח", מצוטט במאמר. בקריאתו מתברר שהכותב מתכוון בעצם ל"אמת, ממני תצמח". חווית החיים שלי, מה שאני, היכן שאני פוסע, לאן שהיא מובילה אותי, עצמיות שישנה בי, אני ואני ואני ואני, אני ואפסי עוד, לי יאורי ואני עשיתיני, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.

    "אני" היא המילה הכי נפוצה במאמר. זה יפה ולגטימי, ובוודאי עדיף בהרבה על הנהייה אחר העדר שאפילו "אני" אין בה. אבל "ותחזינה עינינו בשובך לציון" זה לא! מהות "שובך לציון" היא קבלת עול מלכות שמיים.

  2. צבי , לדעתי דבריו של אילון בהחלט מתיישבים עם חזון שיבת ציון בירמיהו לא
    '.
    הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה–כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.

    כלומר שיבת ציון אמורה להביא לברית חדשה ושינוי היחס לאל ולמצוותיו. לא עוד קבלת עול מלכות שמים בהוראה חיצונית כמו ביציאת מצרים, ולא ילמדו עוד איש את רעהו, אלא לימוד התורה מהלב. כל אדם ילמד מעצמו ומפנימיות נפשו ללא צורך במורים סמכותיים ובציות לחוק הפורמאלי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: