דבקות במה? / יואב שורק
הראיון המשולש שערך רועי הורן עם ראשי ישיבות הסדר צעירים היה בעיני מרתק ומאלף. אבל נותרתי אחריו עם תהייה גדולה מאד.
הרב אייל יעקובוביץ', שפניו מאירות מדפי העיתון, הוא ראש ישיבה מסוג חדש. נכבשתי בקסם הבערה הפנימית שבו, אך המשנה שהציג נראית לי חסרת פשר. אם הבנתי נכון את דבריו, הוא מוביל את תלמידיו להתלהבות בעבודת ה', למסירות נפש אליה, לחיוניות ולשמחה. אך מה תוכנה של עבודת ה' זו? תוכנה הוא ההתלהבות, המסירות והשמחה.
המצוות, שנועדו על פי התפיסות המקובלות ביהדות לתקן את האדם ואת העולם, נתפסות בעיניו של הרב יעקובוביץ' כערך לעצמן. הבוגר האידיאלי שלו אינו מי שמתוקף חיבורו לתורה ולמצוות מאיר את העולם, אלא מי שמניף ברמה את דגל התורה והמצוות. הנה, כאשר חניכיו מגיעים לצבא שבו יש ערך של 'דבקות במשימה', מחליף להם הרב אייל את המילים וקובע ש'המשימה' היא 'דבקות'.
דבקות במה? דבקות בה', כמובן; אבל משום מה אין כוונתו לה' המתגלה במקצוענות הצבאית, במסירות להצלת ישראל מיד צר, בערכי החברות והרעות – אלא לה' המתגלה בדיבורים על ה' ובמצוות שנועדו להזכיר אותו, כתפילין וציצית, תפילה ואורחות חיים של חסידות. הנה כך הוא מסביר את הבשורה של תלמידיו על חבריהם: "הבחורים שלנו המשרתים בצבא תמיד נשארים נציגים של הקדושה במחנה – בקבלת שבת סוערת, אפילו בהתוועדויות או בעריכת יארצייטים של צדיקים, הם מביאים את הקדושה, את השמחה, את עבודת ה' בהתלהבות בכל מקום שבו הם נמצאים".
הבשורה היא אפוא… יידישקייט.
הרי לנו, דור אחרי המהפכה התורנית של הציונות הדתית, שביקשה לקדש את החולין, שיבה בחסות כיפה סרוגה גדולה אל החלוקה הנושנה: קדושה = הילולת צדיקים וקבלת שבת; חולין = כל השאר, ובכלל זה דבקות במשימה, ערבות הדדית, מצויינות, הרחבת הדעת וכן הלאה. הרי לנו אחת ההשלכות המרתקות של הרנסנס הניאו חסידי, בוורסיה המצטרפת לחרד"ליות והמפלרטטת עם תנועות התשובה נוסח ה'התחזקות', אלה שבנויות על מיטב הרטוריקה המשמשת את מטיפי כל הדתות – דתות שבבית המדרש המרכזניקי לימדו אותנו שהיהדות אינה נמנית עמהן.
פורסם ב-21 במרץ 2012,ב-בלוג שוטף. סמן בסימניה את קישור ישיר. 29 תגובות.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
כל מילה בסלע, יואב. האסוציאציה שלי לריקודים ולשמחה של הרב אייל היא העם הרוקד סביב העגל "אלה אלוהיך ישראל".
אבל אני דווקא אהבתי את הרב אייל הזה. הוא הופיע כקריקטורה שברקעה זהר כוכבו של הרב שלמה ווילק. הלבן הרבה יותר בולט על רקע השחור.
אני הזדהתי קצת עם כל אחד מהם.
בעיקר היה חבל שכל ישיבה מתמקצעת בסוג מסוים ואופי מסוים ומוגבל ואז באופן טבעי גם הרבנים וגם התלמידים שותפים לאותן מגבלות וכל אחד מתבצר עם מי שדומים לו במקום שתהיה הפריה.
היה עדיף שבכל שיבה יהיה רב חסידי אחד, רב מודרני, רב לאומי ואולי גם רב חרדי ורב חילוני וכדו' וגם מגוון בתלמידים וכל אדם היה נפגש עם מגוון דרכים ובונה את עולמו בלי לסבול מפגמים משותפים לכל קבוצה מצומצמת….
יפה כתבת, ותודה על הדיוק. הז'אנר הזה של נאו-חסידות פשוט מרתק.
יואב היקר!
מה רע בדבקות בה'? למה זה לא ערך חשוב?
"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך"
ודאי שלא נכון לשכוח ולוותר על החידוש העצום של קידוש החולין שבא בדורות האחרונים, אך דומני, שהתנועה שהרב איל יעקובוביץ' מדריך בישיבתו ובתלמידיו (והדבר נכון לא רק אצלו אלא בכל התנועה הקרויה 'ניאו-חסידית') היא תנועה טבעית ואף מתבקשת בדורנו. כאשר האידאלים הגדולים של קידוש החולין, של כלליות עם ישראל או אפילו דבקות בה' דרך האידאלים הללו, מוצגים ע"י מנהיגי העולם הדתי של הדור באופן טוטאליטרי- הדבר גורם (ובצדק) לתחושה של ניתוק של התלמידים (ולא רק הם) מעצמם. הם אינם מרגישים את העצמם הפרטי, את עבודת ה' הקטנה בארבע אמותיהם- הם מרגישים נעלמים, נמסים, מתפוגגים בעל כרחם הם מאבדים את זהותם העצמית.
לכן, נכון מאוד להחזיר את השיח, הדיבור, ההתמקדות בעולם הרוחני הפרטי של האדם, בדבקות שלו כך סתם בקב"ה, בלי מילים גדולות ואידאלים מפוצצים.
לעניות דעתי, קידוש החולין חייב להיעשות רק אחרי שעולם הקודש מלא תוכן, מלא דבקות- ומתוכו גם לקדש את המעשים ה"חוליים" בכל מקום שהם.
אינני יודע אם זו הדרך החינוכית של הרב איל, אך נראה לי שזהו הסדר הנכון.
לפעמים בעקבות ההתמקדות בחוץ אנחנו שוכחים את הפנים…
חנן, מוקד דברי יואב, ואני מסכים עמו, הוא "דבקות במה?". אותו דבר שהם דבקים בו הוא נשיאת שם ה' לשווא. דבקות בעגל.
אל תקרי "דבקות" אלא "דביקות".
יש בדבריך לא מעט. לפעמים קופצים ישר "לקדש את החומר", אבל בלי להבין ולברר מהי הקדושה הנצרכת.
אבל, דבקות בה' לא מתבטאת רק בקיום מצוות אלא בכל תחומי החיים. ומכיוון שתלמידי ישיבת הסדר לא מתגייסים ישר אלא לומדים שנה וחצי/שנתיים לפני הגיוס, יש לשאול למה הבירור המקדים בתוכן המילים "דבקות", "קדושה" וכדו' לא נעשה אז, כדי להגיע לצבא עם תובנה מעמיקה וכוללת יותר של המונח דבקות. כדי ליצור מצב שכל אחד מאיתנו מבין שעשיית המשימות הצבאיות היטב יש בה גם דבקות בה'.
ועיין בפסקה הזאת מדברי הרב קוק, מוסר אביך פרק ב':
"בכל דרכיך דעהו", צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם:
כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר.
וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.
וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת.
וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים.
והב' הוא ב' ה"בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה."
וגם על חסידות שמחנכת לדבקות שמובילה לתיקון עולם במלכות ש-די: [לא שהיום צאצאיה בעולם החסידי-חרדי הולכים בדרכה, אבל ראש ישיבת ההסדר בנתיבות הוא אולי התיקון גם להם..] http://www.yhn.co.il/articals/klali/klali-ruzin
ואגב, ממליצה בחום לראיין את הרב ישראל. מפגש ציבורי עם הדמות המרתקת הזאת (שאגב, לפני כמה שבועות יואב שורק כתב טור על המכינה והקהילה בבית ישראל, שהקים בנו של הרב ישראל, הושע פרידמן בן-שלום, ואם הבן יצר דבר כל כך חשוב ונפלא, חשוב להכיר מהיכן צמח..
כי יש תקווה לחסידות, שלא תצא רק פוסט מודרנית או מיושנת, אלא שתהא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"…
יואב, חשתי כמוך כשקראתי את דברי הרב יעקובוביץ.
חמור מכך, איזה ערך יש לדרך הזו אחרי שיוצאים מהישיבה? מה נשאר מכל ההתלהבות כאשר עם השנים נרגעים, הדעת מתיישבת וכו'? נשאר רק להתגעגע לישיבה. ובמילים אחרות: חלום הנעורים מתנפץ, גן עדן אבוד וכד'.
למרות שיש צדק עקרוני בסיסי בדבריך, יש בו פגמים לטעמי , קודם כל ברמת הסגנון הלעגני אחרי הכל גם אם מישהו מאוד טועה , אך עושה את זה בתום לב ומבלי לפגוע במובהק ו/או במכוון באחרים אני לא מוצא שום היתר ללעוג לו ולדרכו, זה גם לא ראוי מצד דרך ארץ, גם פחות יעיל , וגם מקשה על היכולת לתקן.
אלא שכאן מתווספת גם הבעיה התוכנית, זה נכון שיש מקום לבנות את קומת החולין בעם ישראל בצורה נכונה צודקת ובריאה ושזה תנאי ראשוני והכרחי להופעת קידוש השם בעולם, אלא שדבר כזה לא יכול ולא צריך להתפתח על בסיס הרס ומחיקה של העבר (זו אחתץ הטעויות של הציונות אגב), ויחס מזלל ליידישקייט , אותו יידישקייט עליו גדלנו אלפי שנים בגלות, שכל יהודי מזהה בו את דתו (לטוב ולמוטב…) כמובן צריך לתת ליידישקייט הזה את המקום המתאים כזה שלא בא על חשבון מקצועיות שלא לומר מקצוענות אם אפשר, ועשיית קידוש השם בתוככי המציאת דרכו ביושר ובאמת ובצדקת לבב, ובכלל רצוי לצקת לתוכו גם תכנים אקטואליים יותר (ובלבד שהדבר יעשה במקצועיות וכו'… :-)) אבל כל זאת לא תוך כדי זלזול בתעודת הזהות הכי בסיסית של עמינו זה אלפי שנים, ה"יידישקייט" , זה שיושיב בעוד כשבועיים יותר מ95% מהציבור היהודי בארץ לסדר פסח, זה שמוציא אלפי יהודים שלאו דוקא שומרים תורה ומצוות ל"תיקון ליל שבועות" , זה שמתוכו צמחה התחדשות השפה העברית , סופרי ההשכלה , תנועת שיבת ציון (כן אחרי הכל למרות הזלזול גם בן גוריון וחבריו השתמשו במורשת היהודית כשנזקקו לחסדיה לצרכיהם הפוליטיים 😦 )וממנה צומחת ותמשיך לצמוח גם תרבות הבית השלישי.
תן דעתך שלא תקלקל.
יואב לא המציא את הז'אנר הזה. למעשה הוא מאוד עדין יחסית לחז"ל שאמרו על שכאלה "כל ת"ח שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו".
אשר, ממש לא כתבתי ממקום של לעג. אני פשוט לא מבין לאן הוא חותר, וזה נראה לי מעגל קסמים. אם יש משהו שאני מעוניין בו בכל לבי, זה שיבה של עם ישראל לקשר עמוק ומחייב עם מקורותיו ועם המצוות. אבל הדברים שהרב אייל אמר לא מובילים לשם. להיפך: הם מעצימים את המרחב הדתי כמרחב 'מתלהב' שמנותק מהאתגרים המוסריים האמיתיים, שאנשים כנים ובוגרים עומדים בפניהם.
התכחשות לעבר היא כמובן טעות והחמצה נוראה, אבל מה לזה ולדיבור על 'המשימה: דבקות'? אין בזה שום עבר, רק סוג של ניו אייג' ורגשנות במעטה של יהדות.
אסור לשכוח, שהתורה כולה מוקדשת למלחמה בדבר אחד: עבודה זרה. במחלוקת הגדולה בין תפיסה שמרכזה באחריות האנושית ובין תפיסה שבה האחריות היא שמיימית, היהדות הכריעה חד משמעית בעד ה'חילוניות'. הרליגיוזיות היתירה שישבעמדה שמציג הרב אייל היא בעיניי ספק בן לא חוקי של היהדות.
היו בראיון שלשה רבנים.
מדוע בחרת לדבוק דווקא בו ?
מדוע בחרת לסמן אותו כמייצג של של הציונות הדתית?
כי מה שהוא אמר הטריד אותי. והוא מייצג משהו שהולך לא רע אצל הנוער
– ראשית, שמח ומתרגש לראות שהכתבה הולידה מחשבות ודיונים. לעצם העניין, יואב, אני לא חושב שהרב אייל באמת מעמיד דיכוטומיה בין קודש וחול. ברור שהתבערה היא בתחום הקודש, אך היא גם מופנית לחול, לקדש אותו, לעדן אותו. הוא לא מדריך את תלמידיו לקבץ נדבות ולחיות על ה' יתברך נטו. הוא רוצה שחיי החולין לא יסחפו אותם לחלוטין, כפי שקורה לכולנו, וישכיחו מאיתם את מה שהוא רואה כעיקר – להפיץ את האור הגדול בכל מקום ובכך לקדש את החולין. הדלק של קידוש החולין אצלו איננו אימננטי, כפי שאתה רואה אותו, אלא טרנסצדנטי, אבל בכל הנוגע לאידאל עצמו דומני שאתם לא חלוקים זה על זה. אצלו עבודה בגשמיות החסידית הועתקה ללא ספק לחיים הלאומיים בארץ.
יואב,
כאמור אני מסכים עקרונית עם עמדתך, ובכל זאת דומני שהחתירה לדבקות וקרבת א-להים גם ברמה החוויתית היא בת בית ביהדות מיום היולדה.
אני לא חושב שזה המקום המתאים לפתח דיון כזה, אבל עמוד העבודה הוא אחד מהעמודים עליהם מושתתת התורה מאז ומעולם.
אמנם יש מקום לדון האם הדביקות שמציע הרב יעקובובי'ץ אכן תואמת לגישה המקורית של העבודה בתורה ובמשנת חכמים, וכן החילוק בינה לבין פולחן אלילי , והיחס בינה לבין ערכים מרכזיים בתורה כעשיית משפט , ניהול חיי אישות עפ"י חוקי התורה, עשיית צדקה וחסד וכו' , אבל גם אם נצליח לשלול מכל וכל את האופן בו הרב יעקובוביץ' סובר שראוי להתקרב אל הקודש , לא נוכל להתכחש לכך שעצם השאיפה לקרב אל הקודש לא רק לגיטימית אלא מפרנסת חלק עצום מהתורה שבידנו בין זו שבכתב ובין זו שבע"פ.
דומני שכשדנים בענין הזה , א"א לפתור את זה בקש.
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2272938&forum_id=1364
נדב (לא יודע איך להגיב בעצכ"ח) – אני לא מבין כל כך את השאלה שלך, כי אתה הצעת שתי אפשרויות: קיום מצוות כערך לעצמו, כי זה רצון הבורא (כלומר מטרה ולא אמצעי); או קיום מצוות כמשהו שמפעיל איזה דלתות קסם בשמיים, פותח שערי גן עדן ו'חיבור' עמוק ורוחני וכיו"ב, כמקובל היום בשיח הניו-אייג'י הדתי ובשיח המושפע מקבלה וכיו"ב.
רק שכחת את האפשרות הפשוטה, והבסיסית יותר, שהיא לענ"ד פשטי תורה ואי אפשר אחרת: המצוות הן אמצעי, בשום אופן לא מטרה; אבל אמצעי לא להתעלות אישית או לרוחניות מופלאה, אלא לכינון חברה ששכינה יכולה לשרות בתוכה. אני לא מצליח למצוא שום קריאה סבירה אחרת בחמישה חומשי תורה, במיוחד בספר ויקרא ובספר דברים.
תקן אותי אם אני טועה.
הנה דברי הרמב"ם בסוף "מורה נבוכים", לחיזוק דברי יואב:
מכיוון שהזכרנו את הפסוק הזה ואת הנפלאות40 שהוא כולל, והזכרנו את דברי החכמים ז"ל לגביו, הבה נשלים את מה שהוא מכיל. כי בפסוק זה, בהבהירו את התכלית הנאצלת ביותר, אין הוא מסתפק בהשׂגתו יתעלה בלבד. שהרי לוּ זאת היתה כוונתו היה אומר: כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי וקוטע את הדיבור, או היה אומר: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי כי אני אחד, או היה אומר: כי אין לי תמונה, או: כי אין כמוני וכיוצא בזה. אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשׂגתי ובידיעת תארַי, והכוונה למעשׂיו, כמו שהבהרנו41 באשר לדברו: הודִעני נא את דרכיך [ואדעך למען אמצא חן בעיניך] (שמות ל"ג, 13).
והוא הבהיר לנו בפסוק זה שהמעשׂים שאתה חייב לדעת ולחקות הם חסד, משפט וצדקה (ירמיה ט', 23)42. הוא הוסיף עניין אחר חשוב, והוא דברו: בארץ (שם). כי זה ציר התורה ולא כטענת עזי-הפנים הסוברים שהשגחתו יתעלה פוסקת אצל גלגל הירח ושהארץ על מה שבה מופקרת: עזב ה' את הארץ (יחזקאל ט', 9)43, אלא, כמו שהוא הבהיר לנו באמצעות אדון החכמים44: כי לה' הארץ (שמות ט', 29)45. הוא אומר שהשגחתו גם בארץ בהתאם לה כשם שהוא משגיח על השמים בהתאם להם, זה דברו: כי אני ה' עֹשֹה חסד משפט וצדקה בארץ (ירמיה ט', 23). אחרי-כן השלים את העניין ואמר: כי באלה חפצתי נאֻם ה' (שם), כלומר, מטרתי שיהיו מכם חסד משפט וצדקה בארץ באופן שהבהרנו46 באשר לשלוש-עשֹרה מידות שהכוונה היא להידמות אליהן ושזאת תהיה התנהגותנו47.
התכלית שאותה ציין בפסוק זה היא אפוא שהוא הבהיר ששלמות האדם שבה יתפאר באמת היא (מדרגתו של) מי שהגיע להשׂיג את האל יתעלה כפי יכולתו48 ויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם49. לאחר אותה השׂגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשׂיו יתעלה כמו שהסברנו מספר פעמים בספר זה
אבל יואב,, הרי כל הנקודה של ההתלהבות הזו היא חינוכית,
ומטרתה לקרב את הנוער לה', ע"י הפיכת עבודתו לחווייתית מאוד- או כאמצעי להתעלות אישית .
הרי כמה אנשים יקיימו את המצוות כערך לעצמן??
(תשובה- מעט מאוד)
אני עצמי ניסיתי, בשלב מסוים., כשהשלב שקדם לו היה הבנה של חוסר חיבור חווייתי.
השלב הסופי היה עזיבת הדת.
אבל- למען האמת, כמה אנשים יסכימו לקיים באופן יומיומי את הריטואל המכביד
(עול מצוות כשמו כן הוא)
לשם חברה ששכינה
יכולה לשרות בתוכה?
אלא אם כן, כמובן, האמצעי יקוצץ וידולל באופן שלא יעיק.
(לדוג' מעט מצוות חברתיות, מוסריות, מערכת משפט וכו')
אגב, כמובן קריאה כזו (שהמצוות הן אמצעי, אך לא אמצעי מאגי אלא פשוט) מונעת גם מצב שבו נוצרת 'עבודה זרה' של המצוות; כי תיקון עולם במלכות שד"י, או השראת שכינה, או לעשות צדקה ומשפט, וכל כיוצא בזה, נשארים תמיד חשובים יותר מהמצוות. ומי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי ואכמ"ל.
בנקודה הזאת, יואב, אני חייב להעיר שיש אגף שלם ביהדות שבשבילו המצוות הן דווקא כן אמצעי שאתה קורא "מאגי" , ואנחנו לא יכולים לשלול את הלגטימיות שלו ולקרוא לו "עבודה זרה". אני כמובן מתכוון לאגף הנובע מהקבלה התיאורגית, בכללו רוב החסידות, שעבורו מטרת המצוות היא "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
יואב,
למיטב הבנתי יש כאן נקודה שאולי שונה ממה שנדון בעצכ"ח בזמנו, אבל יש ביניהן קשר.
ברגע שבו אתה טוען כי המצוות מיועדות לתכלית מסוימת, אתה חושף את עצמך לביקורת בשאלה האם הן באמת ממלאות את ייעודן.
אין זה משנה כרגע אם ה"מטרה" היא לגדל אדם מאוזן ושקול שהולך בדרך המיצוע ודבק במושכלות (כפי שהציג זאת הרמב"ם במו"נ ח"ג) או שהמטרה היא שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו שפע חומרי (כפשט הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך") או שהיא ליסד חברה מתוקנת ו"מוארת" כמו שאתה מציע.
ברגע שהעסק הוא מוכוון מטרה זה חושף, לא רק את הכללים אבל גם את הפרטים, לחובת צידוק: באיזה מובן האידיאל האנושי של הרמב"ם באמת מטופח על ידי הלכות זיבה, או על ידי האבחנה בין תבשיל שהגיע למדרגת מאכל בן דרוסאי ובין כזה שלא הגיע? [כידוע הרמב"ם ניסה להתמודד על השאלות האלו בח"ג, לא בצורה שתוכל לשכנע אדם סביר בדורנו]. האם באמת ההיסטוריה מראה שפע חומרי לעם ישראל בתקופות של הקפדה בקיום מצוות? ולחילופין גם אתה תצטרך להסביר את הרלוונטיות של דיני "היינו רביתייהו" בתולעים לכינונה של חברה ששכינה שורה בה.
אני מתקשה להאמין שניתן יהיה ללכת באחת מן הדרכים האלו בלי להגיע לאחת מן השלוש: או חוסר יושר אינטלקטואלי פרוע והגנה על טענות אד-הוק, או נסיגה להסברים "סגוליים" [כלומר שהמצוות גורמות בדרכים נסתרות לכל הטובין שאנו מצפים מהן] או – ואולי זו הגישה שלך – לשכתוב של המערכת ההלכתית מעיקרא לפי התכלית שאותן המצוות אמורות לשרת. מסיבות אוירודינמיות ידועות, אינני חושב שאפשרות אחרונה זו עומדת "על השלחן" אצל יהודים שמשמשים כראשי ישיבות ומגידי שיעורים.
לכן אתה לא צריך להתפלא על הגישה שאומרת שמטרת המצוות היא הדבקות ומטרת הדבקות היא המצוות. הטיעון המעגלי הזה פשוט פותר את שאלת המטרה ולכן הוא מאד נח.
[אגב למיטב שיפוטי יש כאן גם מידה מסוימת של אמת לפחות כתיאור עובדתי. זה באמת נכון שאנשים המקפידים במצוות ומתאמצים בהן חשים הרבה פעמים בתחושה של קרבת אל-הים שהיא עצמה מעודדת אותם להתחזק בדרך זו. אני לא חושב שצריך להכחיש את זה]
מישהו מעלה על הדעת את האפשרות הפשוטה של עבודת ה' לשמה?
נדב, הרמב"ם נותן סיבות הגיוניות לדעתו לכל המצוות אבל הוא גם טוען שעוד טעמים יבוררו לנו ביחד עם התפתחות העולם. הוא משווה באחד הפרקים הראשונים של טעמי המצוות בין המצוות לתרופות אמפיריות שהאדם אינו יודע את סיבת יעילותן, הוא רק יודע שהן פועלות. לפיכך, גם על פי גישתו של הרמב"ם יש לקיים את המצוות מבלי לשנות את המערכת ההלכתית מיסודה. אז כשאתה אומר שהמצוות פועלות בדרכים "נסתרות"- זה נכון אך בוודאי לא נסתרו במובן המיסטי, אלא נסתרות מאיתנו במצבינו העכשווי. (חשוב לציין שיש מצוות שבעבר לא הובנו והיום כבר מובנות כמו: שבת , חינוך ועוד) למרות זאת, הדבר לא אמור לרפות את ידינו מלנסות לתת להם טעם (כמו שהרמב"ם עשה בעצמו)- הסיבה לכך היא שבלא נתינת טעם המצוות לא יביאו לתיקון העולם ולהתקדמות- אלא לאוסף של מעשים מוזרים שבמקרה הטוב, נועדו לשם עצמן או לשם דבקות ובמקרה הרע נועדו לשם הכפפת האל(או העולם הרוחני) לחוקי הטבע ( מזכיר קצת תרבויות זרות לעולם היהודי ).
זה חוסר הבנה נפוץ מאוד בגישת הרמב"ם, הנובע מקריאה צרה בחלק טעמי המצוות במו"נ במנותק מהספר כולו, ובמיוחד סופו. כדי להבין איזה דבר במו"נ, ובדברי הרמב"ם בכלל, צריך להפנים את הקדמתו לספר בה הוא מונה את "סיבות הסתירה וההיפוך". לעניין הזה חשובות במיוחד הסיבה החמישית והשביעית.
קריאת חלק טעמי המצוות של הרמב"ם בהקשר מלא מביאה למסקנה שהרמב"ם אולי מנסה להסביר הגיון מאחורי מצוות מסויימות, למה אלה ולא אחרות, אבל הסיבה העקרונית למצוות בכלל היא שהם הדרך להגיע ל"השכל וידוע אותי". ועיין בציטוט שהבאתי לעיל מתוך הפרק האחרון של מו"נ, משמעות "השכל וידוע אותי" הוא לדעת שה' "עושה חסד, משפט וצדקה בכל הארץ" ולחקות אותו!
דהיינו תפקיד עבודת ה' הוא להביא ל… עבודת ה', שהיא עשיית חסד, משפט וצדקה. והבן זאת.
לא כל כך הבנתי צבי. המצוות עצמן הן המביאות לחסד צדקה ומשפט בארץ. לא?
ד"א. ליואב, האם אתה חושב שאין ערך לחינוך לחיזוק הקשר הבלתי אמצעי בין אדם לבוראו (מה שנקרא דבקות) שלא רק על ידי תיקון העולם כי אם גם על ידי תפילה והתלהבות כמו שאומר הרב אייל?
לפי הרמב"ם המצוות מביאות את האדם לשיחרור מתאוות ואינטרסים, ואז הוא יכול לעבוד על הכרת הבורא, משוחרר ממפריעים. וכאשר הוא מכיר אותו הוא יודע שתפקידו לחקות את הבורא על ידי עשיית חסד, צדקה ומשפט כמוהו.
ועוד – הרמב"ם היה רואה בביטוי "קשר בלתי אמצעי בן אדם לבוראו" עבודה זרה גמורה. איך אפשר קשר, אמצעי או בלתי אמצעי, עם מי שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף?
מדהים שכל מי שהגיב כאן לא היה בישיבת צפת…
כמעט כל שיחה של הרב אייל שליט"א מדברת על קידוש החומר. רק שהוא אומר שצריך לעשות את המצוות מתוך רצון אמיתי, כנה ופנימי. כאשר אדם עושה משהו מתוך רצון אז יש גם התלהבות. "רחמנא ליבא בעי"
הקב"ה רוצה שנדבק בו בכל דרך. גם בצבא. לרב אייל יש תלמידים גם בסיירות מובחרות כמו שייטת וכדו', והם לא קלי דעת מקפצים כמו שאנשים כאן מנסים לצייר אותם.
ואסיים בסיפור קצר. הרב שמואל אליהו שליט"א התלבט לגבי משהו. (כאשר אבא שלו היה חולה ומחוסר הכרה הוא היה צריך לנסוע לבקר את פולארד, אז הוא התלבט אם לנסוע או לא…). ואז הוא אמר למי שהיה איתו מה אבא שלי הרב אליהו היה עושה? הוא היה שואל רב תלמיד חכם שבקי בתורה. לכו תקראו מהר לרב אייל יעקובוביץ…
לצערי הרב, הציונות הדתית חטפה בכוח את ההגמוניה על עם ישראל ומרגישה צורך דחוף להעמיד אותו על טעותו. יש אמת אחת והיא כנראה בכיס האחורי שלכם.
צבי, לא כל מי שלא מאמין כמוך הוא עובד עבודה זרה. למעשה, במקומך הייתי עושה בדק בית רציני. יתכן שאלה שאתה מוציא עליהם לעז, הם הם עובדי השם ואם הדברים היו תלויים בשכמותך, היהדות הייתה נקברת אי שם במאה השמונה עשרה "בזכות" זחוחי דעת כמוך.
דבקות אמיתית נולדת מהיכולת לראות את בשם בכל ולדעת להשאר בתוך גדרי ההלכה. מי שהקב"ה לא נמצא עבורו בכל מקום, גם בכרך של רומי, הוא עובד עבודה זרה ואלוקיו הינו צר ומוגבל.