תסביך האמהות / חבצלת פרבר

 

שתי נשים, באנגליה של המאה ה-19, רצחו את ילדיהן. תחקיר האירועים משולב בבדיון ובסיפורן של החוקרות בנות המאה ה-21 ויוצר כך פאזל מבלבל ומחשיד

בכוונה תחילה, תמר הגר; דביר, תשע"ב, 495 עמ'

ספרה של תמר הגר מעניין, כתוב היטב וחשוב – אבל הוא כמעט שלא ניתן לקריאה. כפי שיתברר בהמשך, אמירה זו אינה כה אבסורדית כפי שהיא נראית במבט ראשון.

"בכוונה תחילה הוא הכלאה בין רומן בדיוני לספר עיון… שעטנז של עלילות מרתקות ודיון מלומד…". משפט זה, הלקוח מדבריה של אורלי לובין, העורכת המדעית של הספר ולשעבר ראש התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, משקף את הבעייתיות שבו.  

זהו ללא ספק ספר שכתוב היטב, שמתאר בצורה חיה את הדמויות השונות הכלולות בו, את מראן, את לבושן, את הלוך רוחן; את הסביבה שבה הן חיות ואת האירוע שהפך את חייהן. הכתיבה קולחת, אולי קצת "סלנגית" מדי לפעמים, אבל נעימה לקריאה וסוחפת.

הספר מבוסס על מחקר שערכה ד"ר הגר, מרצה לחינוך וללימודי מגדר, באנגליה: "במשך כמה שנים אספתי מסמכים על שתי הדמויות המרכזיות… אלן הרפר וסלינה וודג', שתי אמהות עניות שחיו במאה ה-19 בדרום אנגליה ורצחו את ילדיהן…".

אלן הרפר היא אישה צעירה, יתומה משני הוריה, שגודלה על ידי סבה וסבתה. היא ובני משפחתה שייכים למעמד הנמוך באנגליה הוויקטוריאנית, המעמד העני, החי על גבול ההישרדות, שכל קש יכול להטות את כף מאזני-הקיום שלו מחיים למוות. לאחר נישואיה היא עוזבת את הבית, אך שבה אל בית סבתה בסוף ההריון ויולדת שם את בתה הראשונה. נושא התחקיר הוא רצח התינוקת, המשפט שנערך בבית המשפט הנייד והעונש שהוטל על אלן.

אלן מזוכה מאשמת הרצח, אך נמצאת בלתי שפויה ונידונה לאשפוז בבית חולים לחולי נפש. הסיפור מלווה אותה מאז ששבה לבית סבתה כדי ללדת, ועד לתוצאות האומללות של האבחון השגוי, הנובע, כמו המשפט ופסק הדין, מחוסר הבנה ומפער כלכלי, תרבותי-נורמטיבי ופסיכולוגי בין המערכת הממסדית, דהיינו: מערכת המשפט והרופא המאבחן, לבין מציאות החיים של אלן ובני מעמדה. מערכת המשפט והמערך הרפואי המקצועי מייצגים עמדות של המעמד הגבוה, המשכיל, המבוסס מבחינה כלכלית ופוליטית. אין להם רצון ו/או יכולת להבין את נסיבות חייה ואת אופן החשיבה של אלן או של העדים השונים במשפט שלה. פסק דין או אבחון נפשי בנסיבות אלו אינו יכול להיות צודק, משום שאינו מסוגל לגשר על התהום העמוקה הכרויה בין שני הצדדים.

גם סיפורה של הנידונה השנייה, סלינה וודג', מסתיים ברע: סלינה היא אם יחידנית לשני ילדים, ג'וני והארי. היא ענייה מרודה, שבנפשה תביא לחמה. היא אוהבת את ילדיה ומנסה לפרנס אותם, אבל שום פתרון שהיא מוצאת ושום עבודה אינם מחזיקים מעמד או מסוגלים לקיים אותם לאורך זמן. ההצלה ממוות ברעב ומבדידות באה לה כשמישהו מוכן להתחתן איתה –  גם הוא, כמוה, עני וחסר השכלה ומקצוע, עובד בעבודות מזדמנות עלובות, ואינו יכול לפרנס שני ילדים – אבל בתנאי (או לפחות כך היא מבינה) שתיפטר מן הילד הקטן, הארי, או אפילו משני הילדים.

סלינה נפטרת אפוא מן הילד הקטן יותר, הארי. לעיני אחיו ג'וני בן החמש, המבועת, היא זורקת את בן השנתיים לבאר. ייתכן שהייתה זורקת גם את ג'וני, אלמלא נעצרה ברגע האחרון. אולי סלינה היא קצת מפגרת, אולי היא רק מיואשת, ברור שנסיבות החיים הביאו אותה למעשה שעשתה. זו גם דעתם של הסובבים אותה, ואפילו כאלה שאינם מבני מעמדה. השופט יכול להחליט לאשפז אותה בגלל חוסר שפיות, אבל הוא גוזר עליה עונש תלייה. אפילו דעת הקהל, המתנגדת לגזר הדין החמור, והאינטרס הפופוליסטי של השלטונות, אינם עוצרים את ביצוע העונש.

שני הסיפורים האלה, באופן שהמחברת מעבה ומעשירה אותם מקריאה בחומר רקע ומלימוד ההיסטוריה החברתית ובתוספת הדמיון והבדיון שהיא מפעילה כשהמידע היבש אינו מספיק – די בהם כדי להפוך את המקרים ההיסטוריים למסמך ספרותי ואנושי מרתק.

 "למדתי עליהן הרבה מקריאה במסמכים…", כותבת ד"ר הגר בהקדמתה לספר. "קראתי כל מה שיכולתי כדי להבין: ספרי היסטוריה חברתית… משפטית, תיאוריות פמיניסטיות… וכשזה לא הספיק נסעתי וביקרתי במקומות שבהן חיו…". שוב ושוב חוזרות המילים "ניסיתי להבין" בנוסחים שונים ומזוויות שונות: "גיליתי כמה אני לא יודעת, כמה קשה לדעת", "הרבה פעמים נשארתי לא בטוחה, מבולבלת…". בסופו של דבר, בחרה לכתוב "על קו הגבול שבין הכתיבה הספרותית וכתיבה היסטורית-סוציולוגית אקדמית", "חיבור של ידע קיים על המציאות הנחקרת ובדיון".

החיבור בין עובדות וידע היסטורי לבין בדיון הוא דרך טובה לכתיבה על מה שמכונה "מיקרו-היסטוריה", ההיסטוריה של האנשים ה"קטנים", של האירועים ה"קטנים" שהתרחשו במקומות "שוליים". לא תולדות המנהיגים, המדינות והמלחמות, אלא סיפורי חיים של אנשים רגילים, שבגלל היותם רגילים איש לא טרח לתעד כל פרט הנוגע להם. לכן הידע שלנו עליהם והיכולת להבין אותם, ובייחוד את אורח החשיבה ואת הפסיכולוגיה שלהם, על רקע ההבדלים והשינויים העצומים שהתחוללו בחברה, בתרבות ובנורמות בין שם ואז לבין כאן והיום – הם מוגבלים. הדמיון והבדיון משלימים פערי-מידע, ומתארים גם דברים שונים ורחוקים במונחים קרובים ומובנים.  

הבעיה היא שד"ר הגר אינה מצמצמת את ספרה לשתי הדמויות ההיסטוריות, אלן וסלינה, ואינה מפעילה את הכלים של תיעוד משולב עם בדיון רק עליהן. לכל אורך הספר היא מעמתת אותן איתה-עצמה ועם הנשים והחברה בנות-זמננו, וגם כאן לא מסתפקת בתיאור של עובדות רלוונטיות, אלא משלבת עובדות עם בדיון. וכך, כאילו לא די בכך שהסיפור מכיל "גיבורה" נוספת בדמות החוקרת ומשפחתה, שנסיבות חייהן שונות כל כך מאלה של אלן וסלינה – עד שכל עיסוק בדמיון ובשוני של היבטים ספציפיים הוא בלתי אפשרי או מסורבל ללא מוצא – גם החוקרת ומשפחתה עוברות "מטמורפוזה" לדמויות בדיוניות, וגם מקבלות עזר-כנגדן בדמות חברה בדיונית בשם נועה, שגם לה קריירה, משפחה ובעיות התמודדות עם הלחצים שכרוכים בכך.

לקרוא לכל זה "שעטנז" – זה ממש אנדרסטייטמנט, הגדרה שממעיטה ממשקל התוצאה הכתובה ומחומרת הבלבול שהיא יוצרת. הספר מכיל יותר מדי: יותר מדי סיפורי חיים מצטלבים, יותר מדי מן המחברת (במופע הבדיוני שלה) ומן החברה הבדויה שלה, יותר מדי מדילמות החיים של אקדמאיות ישראליות נשואות ואמהות לילדים בחברה הישראלית-מערבית של ראשית המאה ה-21. אלו דילמות ששונות בהרבה היבטים מהדילמות של אלן וסלינה, על אף שהן דומות בהיבטים אחרים, אבל בסופו של דבר הן פשוט לא רלוונטיות להבנת קורותיהן של שתי הגיבורות ההיסטוריות. יש לד"ר הגר די דמיון ואמפתיה כדי לעשות זאת גם מבלי להרכיב את הפאזל המבלבל ולטוות את השעטנז הסיפורי הזה, שקשה לי לדמיין קוראים רבים שמסוגלים לקרוא את כולו ללא דילוגים, וללא הפעלת הטכניקה האקדמאית הידועה: רפרוף. 

ואולי ההצלבה המרובעת והמבלבלת שבספר נובעת מכך שהמטרה אינה באמת להבין את אלן  וסלינה – אלא את מצוקות חייה של אם אקדמאית קרייריסטית במדינת ישראל, 2012? האם המשפט הפותח: "תמיד היה לי שיח מורכב עם אמהות – עם התפקיד החברתי, המיתוס, הציפייה ממני להיות אמא" הוא-הוא המפתח, וכל הסיפור סוחט הדמעות על אמהות אנגליות רוצחות אינו אלא תירוץ, שבא להרחיק עדות רק כדי לומר בסופו של דבר שאהבה אמהית אינה עניין אינסטינקטיבי אלא רגש נרכש, תלוי תרבות, אישיות ונסיבות? אם כך הוא הדבר, יש כאן משום גניבת דעת חמורה של הקורא, שסבור שהסיפור המרכזי אינו סיפורה של הכותבת אלא של גיבורותיה, שמזדהה עם גיבורות הסיפור והקריאה מעוררת בו חמלה ואפילו תחושת רווחה על השיפור שחל במצב הנשים מאז ועד היום. אני מקווה שאין זה כך, ושהספר נכתב (לכל הפחות גם) מתוך הזדהות עם סבל נשי קשה, קשה יותר מזה שמישהי מעין דמות הכותבת עלולה אי פעם להידרש לעמוד בו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2012, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ב - 762, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: