עשה לך אות / שלום רוזנברג

 

 מול האלילות שיצרה לעצמה פסלים ותמונות קידשה היהדות את האות והמילה. מאבק היסטורי בשלושה פרקים

צ'רלטון הסטון כמשה בסרט 'עשרת הדברות', 1956

אחד המאפיינים הבולטים של המסורת היהודית לדורותיה הוא המאבק נגד תיאור הא-ל בדמות ובתמונה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דברים ד, טו). את מקומם של הפסלים והתמונות תפסו ביהדות השפה והאות. באופן אירוני מתבטא מהפך זה בקונטרסט בין שני פסוקים. מצד אחד: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ד), ומצד שני ציווי ה' אל משה (שמות לד, א): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים… וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים". האבן חדלה להיות חומר לפסלים, היא הפכה מצע לכתוב החרות עליה, לשפה ולאותיות. האות מרדה נגד התמונה. מהמאבק ההיסטורי בין שתיהן אביא להלן שלושה פרקים.

כוחה של מילה

המשכן מבטא את מהפכת האות. לכאורה מתמזגת בו המופשטות שבתורה עם ההמחשה האמנותית שבמשכן וכליו. אלא שהביטוי הפלסטי נותן כבוד למופשט. במרכז המשכן מצוי ארון הקודש והכרובים שעליו. בתוך הארון מצוי טקסט, שני לוחות הברית. הארון והכרובים מהווים מעין כיסא מלכותי, "אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים" (דברי הימים א, יג, ו), כיסא שבו "יושב" הקב"ה הבלתי נראה. הכיסא נשאר "ריק" מכל תיאור גשמי ואמנותי. ה"ריק" הזה הוא אחד העקרונות המרכזיים במסורת היהודית. מול ציורי הפרֶסקוֹ של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיקסְטינית בוותיקן שבהם מתואר בורא העולם בדמות אדם, בחרה היהדות לדבוק באותיות. "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" (תהלים צא, א), הקב"ה, נשאר נסתר מעיני בשר ודם ומתיאור אמנותי כלשהו. בכיסא המלכותי נשארו האותיות.

כך הם גם שמות הקודש, הרומזים לסתר הא-להי. אך במידה מסוימת, הדברים נכונים גם לגבי שמות סתם, ובייחוד שמות העצם הכלליים, ה"אוניברסליים" שבפילוסופיה הקלאסית. שמות אלה הם דלתות הפותחות את הדרך להפשטה, לאבסטרקציה, לתחום שהוא סגור בפני היצירה הפלסטית. אמת מופשטת זאת נתגלתה לי באופן מוחשי כאשר לפני שנים ראיתי סרט המבוסס על אחד מסיפורי הסופר-הקוסם הדרום-אמריקני הנודע, חורחֶה לואיס בורחֶס. הרגשתי אז באופן פרדוקסלי את אין-האונים, או על כל פנים את קוצר יכולתו של הקולנוע להתמודד עם השפה. ה'הר' שבספר מופשט הוא, ערום מאפיונים. ה'הר' שבסרט, לעומת זאת, מלא אפיונים פרטיקולריים: גבוה או נמוך, קרח או פורח, בעל מדרון מתון או קירות ניצבים וכדומה. האידיאה זקוקה לאות, למילים. אני יכול לפעמים לתאר אותה בתמונה, רק אם אפשיט אותה מלבושה האמנותי, רק אם אהפוך אותה לאידיאה.

הקלישאה קובעת שתמונה שווה יותר מאלף מילים. המילה היא לכל היותר אלפית התמונה! דברי הבל. אמנם כן, בכך עדיף כוחו של הסרט, אך כוחה של השפה דווקא בחולשתה. השם, שם העצם הכללי, הוא הביטוי הנפלא לאידיאה המופשטת, למה שמתרומם מעבר לתמונה החומרית והמוחשית. השפה מקנה לנו את האפשרות לדבר על אדם מבלי להראות את יופיו, גובהו, חוטמו או צבע עורו. זהו האדם, נושא האנושיות, בעל הזכויות האוניברסליות.

הפרק השלישי במאבק חיוני לזכויות אוניברסליות אלו, לתרבות. המהפכה המקראית זקוקה הייתה גם לכתב, ליתר דיוק לאלף-בית. לא לחינם קוראים אנו בהתחלתו של 'ספר יצירה' המסתורי ש"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק ה'… את עולמו". אלו הן 22 האותיות ו-10 הספירות או הסְפָרות. הקבלה העניקה לנתיבות אלו משמעות מיסטית. אולם מתחת למיסטיקה טמונה משמעות יסודית יותר. בעזרת מספר קטן של סימנים ניתן לתאר את המציאות כולה ואת העולם כולו על כל מורכבותו. ואולי מן הראוי להוסיף לל"ב הנתיבות גם את ארבע האותיות שבהן כתוב הקוד הגנטי. שוב בא לידי ביטוי מופלא העימות בין השפה לבין התמונה.

סימנים לצלילים

הקלישאה על התמונה ואלף המילים הוכנסה בשנות העשרים של המאה שעברה. מי שהכניס אותה, הפרסומאי פְרֶד בַרנרד, טען שמקורה סיני כדי להעניק לה ערך מוסף. עד מהרה יוחסה לקונפוציוס. פרדוקס בתוך פרדוקס! הכתב הסיני בימינו, בדומה לכתב החרטומים המצרי, הוא כתב תמונות, בעצם מעין תמונות מסוגננות. כל סימן מייצג אובייקט או אידיאה מסוימים. מסובך עד למאוד ללמוד כתבים אלה. והנה מתרחש כאן פרדוקס – כל זמן שסימני הכתב ייצגו רעיונות לא הייתה אפשרות להתקדם. המהפכה התרחשה כאשר הסימנים הגרפיים התחילו לייצג לא את הרעיונות אלא את השפה, את הצלילים. השפה נהפכה למתווכת מוצלחת בין הכתוב לבין המציאות. התמונות התחילו לייצג הברות – בכתב היתדות – ולאחר מכן עיצורים והגאים. או אז הפך הכתב פונטי ופשוט. לא ציירו יותר אישה בציור של אדם בתוך בית, אלא העבירו לכתב את צלילי האותיות המרכיבות את המילה 'אישה'. השפה המדוברת קדמה לכתובה, רק היא אפשרה אותה.

הופעתן של האותיות היא עוד פרק במאבק שבין השפה לבין התמונה. האדם התחיל לייצג בכתב את השפה, מתוך כאילו שכחה למציאות. הפשטות של הכתב האלף-ביתי מאפשרת לילדים רכים להשתלט על הקריאה והכתיבה תוך זמן קצר ביותר. כתב התמונות יוצר אליטה אריסטוקרטית שבידה המפתח של הקריאה ומתוך כך השליטה על התרבות. יפן היא יוצאת מן הכלל, אך היא מגיעה לאוריינות בקריאה הקלאסית רק בתיכון ובמאמצים אדירים. עדות מקראית (שופטים ח, יג-יד) מספרת על נער שנלכד באופן מקרי, המסוגל לכתוב! ללא הכתיבה הפונטית לא ייתכן תלמוד תורה.

אך מה נעשה ואת הכול ניתן להשחית, וקודם כול את התמונה. האות מבינה את חשיבותה של התמונה. לגאולתה היא מתפללת, גאולה מהשחתתה באלילות החדשה שבטלוויזיה ובקולנוע. איך כתוב בשירו היידי של מרק וורשבסקי "על האח" (בתרגומי האנארכי):

"באח משתובבת להבונת… הרבי את הזאטוטים מלמד את האלף-בית… שנו ילדים וחזורו: קמץ-אלף – א… עת תתבגרו אף תבינו כמה דמעות, כמה בכי באותיות שם… וכאשר יעיק עליכם הסבל… מהאותיות תשאבו כוח".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2012, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ב - 762, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: