לעולם יישאר הזר / איתמר בן-עמי

 עולם התורה החרדי-ספרדי מבקש לחקות את זה הליטאי-אשכנזי אך ללא הצלחה. הוא מבקש להשתחרר ממוצאו אך בכל אשר יפנה החברה הליטאית תשוב ותזכיר לו את אשר הוא מבקש לשכוח

שיעור של הרב יהודה עדס בישיבה הספרדית-ליטאית 'קול יעקב'

עולם התורה הספרדי העכשווי נחלק בין ישיבות המתיימרות ללמוד בסגנון הספרדי המסורתי ובין ישיבות המחקות את סגנון הלימוד ואת אורח החיים הליטאי. ככל הנראה, הישיבות מן הסוג האחרון מהוות רוב משמעותי. הסיבות להגמוניה הליטאית מגוונות, אך המובהקת שבהן כרוכה בעובדה כי עד לפריצתה של תנועת התשובה החרדית ההמונית בשנות השמונים היה הציבור המזרחי מיעוט ברור בקרב החברה החרדית. הצטרפותם של המוני מזרחים חוזרים בתשובה לחברה החרדית, לאחר שלא היו בעלי מסורת לימודית 'ספרדית' רציפה, הביאה לכך שאת תפקידי המנהיגות התורנית תפסו חרדים מזרחים בוגרי החינוך הליטאי, והאחרונים הקימו מוסדות בדמותם ובצלמם של אלה שבהם התחנכו. את עיקר ההשפעה הליטאית ספג דור הבנים, שנשלח ברובו לישיבות ספרדיות המתנהלות בסגנון ליטאי. אלו הן העובדות, פחות או יותר; מכאן ואילך נפתח סיפורה של השתיקה.

בדימוי הליטאי, הצילו הישיבות הליטאיות את עולם התורה הספרדי, שהיה מפואר לפנים. מוטיב ה"הצלה" מתקשר לקביעתו הידועה של הרב אלעזר מנחם שך, שלפיה ה"ספרדים" אינם כשירים לעת עתה לעמדות הנהגה, שכן מסירת התורה נשתבשה אצלם בתקופה שבה טרם חזרו בתשובה, ומכאן שעל הליטאים להנהיג את עולם התורה הספרדי (לרבות ייצוגו הפוליטי, תנועת ש"ס). עמדה זו, שאין להגדירה אלא כ'קולוניאליזם תרבותי', מצביעה למעשה על הפער העמוק שנותר בין המזרחים לליטאים גם אחרי מה שנתפס כקוממיותו של עולם התורה הספרדי. העובדה שה"מרכזים" (בהוראתו הסוציולוגית של המונח) התורניים, ובראשם הישיבות הליטאיות המובילות, נותרו חסומים בפני המזרחים, מהווה רק סימן לפער זה.

הליטאיות כאידיאל

הצגת הפער כגזענות ליטאית גרידא רחוקה מלתאר נכוחה את העניין. כמובן, במידה מסוימת אכן רואה הליטאי את "המנטליות" המזרחית כפסיבית, לא-רציונלית, רגשנית וחמת-מזג, ומכאן שאין בכוונתו לערוך אינטגרציה מלאה עם מי שהוא תופס כנספח לתרבותו – אך משמעותי הרבה יותר הוא כינונה של הליטאיות כאידיאל; צורתה הפכה למסומן בלעדי של עבודת ה' שיש לשאוף אליה. המיתוס הליטאי, האמיתי או המדומיין, הפך לקנה המידה הדתי שלאורו נתבע הספרדי לכונן את עולמו. הליטאיות מציבה בפני מה שנתפס כ'תמימותו' של הספרדי אתגר, שלמעשה לא רחוק כל כך מתביעתה המפורסמת של הנאורות ("התבגר!"). בכוחה אף להציע תגמול: אישור, הכרה בספרדי כעובד ה' ראוי; ובלשונו של הרב שך: כאדם הראוי להנהגה. במובן זה, אף במקומות שבהם האפליה איננה מופיעה (וקיימים מקומות כאלה), תחושת הזרות התרבותית בעינה עומדת.

המיתוס הליטאי קיים רק עבור הספרדי. עבור הליטאי, צורתו מובנת מאליה, ספונטנית ותמימה; הוא אינו הופך עבורו לעניין בעל משמעות דתית. הספרדי לעומתו נתבע לחפש ב"ליטאיות" את אלוהים. ההגייה האשכנזית מוכפפת מצורת דיבור גרידא למושג של לשון דתית; הלבוש והנוהג החרדיים מושאלים ממצב של 'מובן מאליו תרבותי' להנהגות של קודש. הליטאיות נטענת אפוא במשמעות דתית-מיתית; היא מושאלת, אולי נגזלת, מוצאת מהקשרה ונעשית למיתוס. היא הופכת בהכרח למנוכרת.

הספרדי הליטאי מנוכר גם לתרבותו המקורית; קנה המידה הדתי שאימץ רואה את סביבת הוריו כבעייתית, אולי אפילו כלא לגיטימית. לא פעם נאלצים הוריו לאמץ אף הם נורמות ליטאיות בניסיון להקל על השתלבותו. לעתים נעשה הדבר מתוך הכרה בעליונותו הדתית של הבן על פני הוריו. ניתן רק לשער אילו נזקים נגרמים בכך לתרבות המזרחית, הבנויה לפחות בחלקה על מוקד הלגיטימיות של המסורת. במידה רבה, דווקא תהליכי החילון החלקיים שהתפתחו בתרבות זו קיבעו את המסורת, המבוססת על דיאלוג שבין האב לבנו, כבסיס הלגיטימציה המרכזי, וזאת בניגוד לחברה החרדית-ליטאית שבה שמור לטקסט הקאנוני מעמד כזה. ניתן אפוא לראות בפנייה אל הליטאיות חתירה דיאלקטית תחת אושיות המסורתיות המזרחית; החרדיות, כתרבות המבססת את הלגיטימיות שלה על קנה המידה הטקסטואלי, איננה הרחבה ושדרוג של המסורת, כי אם המרתה. כמובן, ייתכן שריבוי הנושרים אינו אלא פועל יוצא של התפוררות המסורת בחברה זו.

גם הישיבות הספרדיות הוותיקות, ובראשן 'פורת יוסף' (בשלוחתה בעיר העתיקה; הסניף בשכונת גאולה כבר נתפס מעט לליטאיות) ו'כסא רחמים', שיועדו בעיקר למשפחות חרדיות ותיקות מתקופת היישוב, אינן רואות את הרנסנס הספרדי-ליטאי בעין יפה. הליטאיות היא יריב ותיק עבורן; בשנות קיומן הארוכות הן לא כוננו עמה יחסים של ממש. פנייתן של הישיבות הספרדיות החדשות, שמהוות כאמור רוב, לסגנון לימוד ליטאי גררה אפוא ביקורת על אודות ויתורן על 'המסורת הספרדית המפוארת' לטובת 'פלפולי סרק אשכנזיים'. בישיבות הוותיקות מבכרים להתמקד בלימוד 'עיון ספרדי', משמע לימוד 'פשט' יסודי המכוון לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ודוחים את תורת 'ראשי הישיבות' הליטאית הנוטה להפשטה תיאורטית. גם השפעות ליטאיות אחרות נדחות, בעיקר בתחום התרבות. שסעים עדתיים פנימיים ממלאים אף הם תפקיד: הישיבות הספרדיות-ליטאיות החדשות מאופיינות בהגמוניה מרוקאית, שכן חכמי העדה ובראשם רבי רפאל ברוך טולידנו שלחו את בניהם לחינוך בישיבות אירופה מפחד ההשכלה. עם זאת, כל ניסיון לגאול את העמדה הספרדית מאחרותה מחייב להכיר בגיוון שבה: לא הרי יהדות המזרח כהרי יהדות המערב. הספרדיות איננה תופעה הומוגנית.

הספרדי כבול לגופו

הרב עובדיה בחדרו. צילום: פלאש 90

קשייו של הספרדי הליטאי אינם מתמצים ביחסיו עם החוץ. גם עולמו הרוחני נתון לאיום. בשוותו את המיתוס הליטאי לנגד עיניו, הוא מבקש למצוא בדת את היכולת לחרוג מתרבותו ולעבוד את א-לוהים באמת. זו הרי שאיפתה האולטימטיבית של כל דת – להעניק לרוח חירות, לאפשר לה להשתחרר מכבלי החומר, לפרוץ את החוקיות הארצית; להתחיל בכל רגע מחדש. רעיונות כגון תשובה או גאולה, שמניחים בבסיסם את הבטחת אפשרות החיים הנעלים, אינם נספחים שוליים לדת אלא הכרחיים לאור יומרותיה. במובן זה, ניתן לאפיין את יחסו של כל אדם דתי לגופו ולנסיבות הארציות שסביבו כרגש זרות נצחי: הדת היא מבנה המבשר את אפשרות השחרור מהם.

הבטחה זו מתקיימת רק אצל הליטאי. לאחר מאמץ דתי מסוים, בכוחו לחרוג מגופו ולזכות בחיי רוח. הספרדי לעומתו נתקל בגופו, בהווייתו ובנסיבות תרבותו שוב ושוב, בצמתים משמעותיים במהלך חייו. בכל אשר יפנה, בחפשו אישה או ישיבה, בשולחו את ילדיו ל'חדר' או לסמינר, עומדת המציאות הזרה מול עיניו ומטיחה בו – מזרחי הינך. הספרדי כבול אפוא אל הווייתו; התרבות הספרדית-חרדית הופכת גופנית בעל כורחה. מהי משמעותה של דת שאין בה אפשרות לתשובה או לגאולה? שאינה מאפשרת לאדם, לא משנה עד כמה יתאמץ, לחרוג מעברו ומכבלי גופו לעולם?

לעיתים מתיימר הספרדי הליטאי לפרוץ בכל זאת את גבולות ההוויה: הוא פונה לישיבה ליטאית, מצליח להתקבל ומבקש להתערות בה. בספר "ידיד נפש" (בבל וידיעות ספרים, 2010) מתאר ארי איתן את קורותיו של ציון טהרני, בחור מזרחי מבאר-שבע המגיע ללמוד בישיבה ליטאית. בישיבה נתקל טהרני לראשונה באפליה, וחמור מכך, לתפיסת הליטאי אותו כזר. איתן מבקש לראות בסיפור אלגוריה ליחסה של החברה לדת בכלל: האפליה מצביעה על העיוות שכרוך במיסודם של חיים דתיים, השייכים במהותם לתחום שיפוטה של הרוח ואין לחוקיות תפיסה בהם. הזר מציב אפוא מראה בפניה של החברה, ומשחרר אותה מן הבנאליות שבמפגש עם הדומים לה.

איתן כמובן צודק, אך יש לתת את הדעת גם על זרותו של הספרדי בעיני עצמו. מבעד למסכה של מאמץ (אך גם של אדישות), נידון הספרדי-הזר, בעל כורחו או שמא דווקא מרצונו, לאינדיבידואליזם מחד ולבדידות מזהרת מאידך; תמיד צדיק מדי או, לא נעים לומר, רשע מדי. הסטטיסטיקה (ככל שהיא קיימת במקרה שלו) היא הרי רק לרעתו. תמיד אינו אלא "נוסף" לחברה, מתהולל בזרותו. ניתן אולי לדמות את הספרדי בישיבה הליטאית ל"זר המאמין" של ז'וליה קריסטבה: זיכרון העבר הטבוע בו גורם לסביבתו לראות אותו כ"מופרז מדי" מחד, רדוף בזיכרון של אושר ילדות או, הגיוני יותר, אסון נורא; מאידך הוא מתעקש לחרוג כל העת מן הגבולות, בתשוקה מתמדת ל"אותה אדמה אחרת המובטחת תמיד".

ש"ס לא מוכנה

במידה רבה, אמורה הייתה תנועת ש"ס להיות תגובה לכך. בחזות הספרדית שהתיימרה לייצג הופיעה הבטחה לעמדה אלטרנטיבית, התובעת לראות את הספרדיות לא רק כמשהו שאינו ליטאיות – מצב עניינים שהיה שומר אותה באחרותה – כי אם הפיכת הספרדיות עצמה למרכז, וכינונה של היסטוריה מנקודת מבטה שלה. מכאן שהביקורת הרווחת על ש"ס, שלפיה איננה פועלת מספיק לאינטגרציה של המזרחים (בחברה הישראלית ובחברה החרדית), מחמיצה את ייעודה העמוק, המתמצה בהקמת מרכז מתחרה למוקדי הכוח הקיימים.

אך ש"ס מסרבת למלא את המשבצת הזו. עוד מתחילתה הייתה קרועה בין זרם החותר 'להחזיר עטרה ליושנה' לבין זרם רנסנסי המבקש להמציא את העולם הספרדי מחדש, תוך קבלת מרות ליטאית ישירה או עקיפה. נראה כי הרב עובדיה יוסף עצמו, על יחסיו המורכבים עם ה'גדולים' הליטאים, מעולם לא הכריע בין העמדות. במידה רבה בחרו הזרמים השונים להתעלם מן המחלוקות ותחתן להתמקד במעש פוליטי-אינסטרומנטלי הנעדר אמירה ערכית ברורה. אפשר כי בוותרה על יומרותיה בתחום התרבות, עזרה ש"ס לקבע את דימויה הגופני של הספרדיות: הפוליטיקה, מסמנת חיי החולין האולטימטיבית, היא נחלתו של הספרדי. זיהויים של רבניה כפוסקי הלכה, שמטבע הדברים עוסקים בעיקר בעולם החומר, תרם אף הוא לדימוי זה. מאידך, ניתן לראות בהתנהגות ש"ס סירוב אצילי לייצוג עמדת הנגד; אולי אפילו אמירה חתרנית על כך שהמחלוקת אינה יכולה ליכון לעד.

בסופו של דבר, כל האמור אינו אלא אתגר לחיי הרוח של הספרדי-ליטאי. במידה רבה בעיותיו התעוררו דווקא לאור תחושת חובה נוקבת, אולי נוקבת מדי, לעבודת ה'; חובה זו עצמה דוחקת את העיסוק הטורד בשאלות של זהות ומדרבנת אותו לעסוק בחיי עולם. אדרבא, בדומה לאביר האמונה אברהם, עליו מוטל הציווי "לך לך" בכל עוצמת חריפותו: "לך לך מארצך" אפריקה ואסיה; "ממולדתך" נתיבות ובאר שבע; "ומבית אביך" – מהאברג'יל ומהמרציאנו האלה שבך (שאותם, מזכירה לו מנגד התרבות הסטריאוטיפית שממנה הוא מנסה לברוח, מעניין בעיקר "כבוד") – וצעד אל הארץ אשר אראך. ובדומה לאברהם מתחיל הספרדי-ליטאי לצעוד, אולי בצורה מעט תמימה – אך לא פחות מכך מכמירת לב, מתוך אמונה מלאה שאכן ישנה ארץ שכורת שמש שבה עובדים את ה' אי שם בסוף. והוא זוכר תמיד: לפום צערא אגרא.

איתמר בן-עמי הוא בוגר ישיבות ספרדיות וליטאיות ולומד בבית המדרש "חברותא" 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2012, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ב - 762, עולם הישיבות - גליון מיוחד ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. האמת היא שמה שאתה כותב היה נכון לפני עשר שנים.

    היום המציאות אחרת, ברסלב מתפשטת במהירות באוכלוסיה הספרדית החרדית ובברסלב יש כלל מוזר שכזה , שכל אחד הולך לפי מנהג אבותיו.
    מכאן יש לגיטימציה לחרדים הספרדים לייצר לעצמם פונדמנטליזם אמיתי או מזוייף והתופעה הזו מאיימת מאוד על ההגמוניה של הקונספציה הליטאית.

  2. אגב, מעניין לחשוב מה היה קורה אילו החרדים המזרחיים היו שומרים בדורות האחרונים בקנאות על לבושם המסורתי, כי אז כנראה היתה קמה לה בדומה לחצרות חסידיות שונות ואנשי היישוב הישן, יהדות תוססת, עצמאית
    ובעלת מאפיינים עצמאיים ובלתי תלותיים.
    מה שאומר שחזות הכל נמצא ב'חזות הכל'
    [מכתב שיצא לי בפוקס!]

  1. פינגבק: לעולם יישאר הזר / איתמר בן-עמי | ויהי אור

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: