מסלול ישיבות ההסדר אמנם משיב את התלמידים לשנתיים לימוד לאחר שירותם הצבאי, אך החיוב ללמוד בפרק זמן זה אינו עומד במבחן המציאות, ומייצר תסכול. הרהורים על התפתחות תורנית בוגרת בעולם הדתי-לאומי

איור: שי צ'רקה

נבוכים, מרומים, לפעמים אף נדחקת לה תחושה של מנוצלים. עכשיו המציאות מטיחה את עצמה בתלמידי הישיבות ללא רחמים. עכשיו, לאחר השירות הצבאי, הם אינם יודעים מה לעשות. רגשות האשם העצמיים, והתרעומת על מי שקידדו בהם את אותם רגשות, משמשים בערבוביה. 'נפגעי הישיבות' הם קוראים לעצמם. תחת אהבת תורה, שהיא סם החיים המסור לנו מאבותינו, תחת המודעות כי הקריאה בתורה הרי היא כילד הקורא לאביו, בקולו מלא הגעגוע, לבוא אליו – מתפתחות בהם תחושות סם מוות, לשונות של חנק והרעלה. ואין איש שם על לב.

כבר לא אוונגרד

אנסה לתאר את הכרוניקה,  שנחשפתי לה באמצעות שיחות הן עם תלמידים רבים והן עם עמיתים – ר"מים בישיבות הסדר ובישיבות גבוהות חשובות – שמביאה תלמידי ישיבות לא מעטים, בעיקר לאחר השירות הצבאי, לתחושות הללו. אבהיר בראש דבריי: לטעמי מדובר על מספרים ועל אחוזים שקשה לכמתם, אך איני מדבר כאן על הבחורים השבים ללמוד בלב שלם ובנפש חפצה, אלא על אותם המגלים, זמן לא רב לאחר שיבתם לישיבה, שהם אינם מוצאים בה את עצמם.

ברוב הישיבות התיכוניות – כולל באלו שלימודי הקודש בראש מעייניהן – לימודי הקודש נמצאים למעשה בשוליים. על אף שרובו של הזמן והעניין מוקדש ללימודים אלה, הרוח הנושבת היא ש'כאן זה לא באמת'. והרי גם השם 'תיכון' משמעו העברי הוא אמצע, ובין לבין. ה'באמת' הוא בישיבת ההסדר, או בישיבה הגבוהה. אין רבים שגדלים בעולם הדתי-לאומי על התמסרות מוחלטת לתורה בגיל צעיר, כפי המצוי בחברה הליטאית (אם רצונכם להיווכח במצוי בחברה זו, סורו נא לשטיבל 'חניכי הישיבות' בשבת אחר הצהריים, וראו כמה ילדים בני ארבע-עשרה רוצים להיות ה'חזון איש' של הדור הבא). הכול ממתין לתחנה האמיתית: הישיבה העל-תיכונית.

הנה מגיע התלמיד מהישיבה התיכונית אל הישיבה הגבוהה. בישיבה התיכונית – אם למד למד, אם הדריך בתנועת הנוער הדריך, אם הפגין הפגין, אם הסתובב הסתובב ואם ישן ישן; אבל כעת הוא נכנס ל'עולם התורה'. הוא יכול ללכת למכינה, ולעסוק בלימודי מחשבת-ישראל שכבר נקראים 'אמונה', אך כאן מכוונים הדברים כלפי הבחור ההולך לישיבה שבה עיקר הלימוד הוא הגמרא, זה המבקש להצטרף לשרשרת מרובת הדורות של לומדי תורה שבעל-פה, וכבר אמרו רבותינו: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם" (בבלי, יומא כח, ב). לימוד התלמוד נתפס לא רק כעיסוק שכלי אלא אף כמצע לקדושה, טהרה ומידות תרומיות: "לא תמצא יראת שמים ויראת חטא וזריזות וענווה וטהרה וקדושה אלא בהמתעסקים במשנה ותלמוד" (שו"ת הריב"ש, סימן מה, בשם רב האי גאון).

הבחור חובש הכיפה הסרוגה לסוגיה לא ביצע, לשם הליכתו לישיבה, "מרד קדוש" בהוריו. הוא אינו רואה את עצמו כחלק מאוונגרד איכותי ומצומצם (מה שהיה נכון בעולם הדתי-לאומי עד לפני דור) שוויתר בעבור ההליכה לישיבה על עושר וכבוד; הוא ממשיך במסלול הנורמטיבי שבו הולכים מרבית חבריו, וגם ההורים מעודדים אותו לכך.

מוסרת את עצמה

האתוס בישיבה הוא התמדה בלימוד הגמרא. לא אשכח את השיעור הראשון ששמעתי עם היכנסי לישיבה ביום הראשון של שיעור א'. השיעור נפתח בפסוק שאמר שלמה במשלי: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם", והרב הרים את קולו והרעים את דברי הפרשנות של הגר"א מוילנא על פסוק זה: "לשקוד על דלתותי יום יום – הן בתי מדרשות שצריכין ללמוד כל היום וכל הימים, וזהו יום יום".

הבחור נכנס אל הוויה של לימוד תורה כל יום וכל היום, בחול ובשבת, ביום ובלילה לא ישבותו. הנה ים התלמוד ונהרות הראשונים ויובלי האחרונים נפרסים כולם בפניו, והוא מחפש לו בים דרך ובמים העזים נתיבה. המודל הלמדני הוא מודל טוטאלי מלא ארוס, המזכיר אופי של התאהבות סוחפת, מודל שהועלה על נס אצל ראשי הישיבות הליטאיות במאתיים השנים האחרונות. כך כתב הנצי"ב מוולוז'ין על העיסוק בתורה המביא עד כדי אקסטזה ושכחה עצמית:

באשר נקראת התורה 'אילת אהבים', משמעות זה השבח הוא שמי שמכנס איזו שעה בעומק הגיונה, מטבעה להדביק נפש ישראל אליה באהבה עזה כמוות עד ששוכח את עצמו… שמדרך העולם כשרואין אדם משתגע ויוצא מדרך הכבושה לרבים הרי הוא מתבזה על הבריות, מה-שאין-כן במי שמתדבק באהבתה של תורה ויוצא מדרך אנושי – אינו מתבזה חלילה אלא הכול מנשאים אותו בחן וכבוד (קדמת העמק, חלק ג, ד, ד"ה "כל זה").

על אחד הבולטים שבראשי הישיבות, ר' ברוך-בער לייבוביץ', תלמידו הגדול של ר' חיים מבריסק ומי שהיה ראש ישיבת קמניץ, העיד חתנו עדות שזה שנים רבות אינה מניחה לי בלהט ובאש הטוטאליות שבה:

מלבד התורה לא אהב דבר אחר בעולם. ורגיל היה לומר שהתורה אוהבת רק את מי שאינו אוהב דברים אחרים – רק אותה. ורק לאיש כזה היא מוסרת את עצמה ומרשה לו לקנותה. אבל מי שאוהב אחרת עמה אין התורה נמסרת לו (הקדמת ר' ראובן גרזווסקי לברכת שמואל, חלק ב, עמ' 3).

הלומד המוכשר הוא זה שהצליח להיכנס לתוך ים התלמוד, שמבין את מהלך הסוגיה, שמפנים את החילוקים שבין הראשונים, שמוצא את עצמו חלק מהרפתקת הענק של השקיעה בתורה ושל ההיטהרות במימיה. השטחיות שעמה הגיע לישיבה נגוזה, ותחתיה כובש אותו עומק מחשבתם של גדולי הדורות והוא מאמץ לעצמו אט-אט 'שֵׂכל של תורה', שהוא – כמקובל בעולם הישיבות – פסגת השאיפות: שֵׂכל שמעבר לחשיבה האנושית הנורמטיבית ומלאת ה'נגיעות'; זהו אפוא היעד הנכסף של "התפשטות הגשמיות" (וראו על כך בהקדמת הרא"מ שך לאבי עזרי, חלק ד). הנה הוא מתחיל לחדש, לומד להתענג על השעשוע שבתורה, יודע לצטט את דברי ה'אגלי טל' כי עיקר מצוות תלמוד תורה הוא לשמוח בלימוד ובחידוש. הוא בדרך להיות תלמיד-חכם.

לפני הצבא, הלימוד הוא אכן צלילה ביָם. זוהי תקופת החן והפאר של 'עולם הישיבות' הדתי-לאומי, שבה לוקחים בחור שהסתובב ונגרר ארבע שנים ומבקשים להפוך אותו ללמדן כאחד הגדולים. אלא שלאחר תקופת-מה, התלמידים הולכים לשירות צבאי במסגרת הסדר זה או הסדר אחר, בשיעור ב' או בשיעור ד', ולאחר מכן, לא פעם, גלי ימת התלמוד שוככים ומקבלים צבעים אחרים.

הולכת ונישאת לאחר

פעמים יש בתקופה הראשונה של החזרה מהצבא מן הקסם של שיעור א'. אמנם לא באותם 'אורות', אך עדיין יש בה מסתוריות ומשיכת קסם על הלומד, ואף תחושה שכעת כבר לא משחקים כמו אז. עכשיו לומדים 'כמו גדולים'. אולם אז מגיעים רגעי המשבר: לאחר הצבא ללומדים יש, ובצדק, ציפיות גבוהות שהלימוד יהיה משמעותי ובוגר, כזה הנוגע בחייהם שלהם ובחיים 'בחוץ', שאותם פגשו לא מכבר. אולם לימוד שכזה לא נמצא להם. התורה שאותה הגישו הר"מים לתלמיד לפני הצבא ממשיכה להיות מוגשת לפניו כעת באותה צורה ורקיחה, אבל הוא הרי זז בינתיים, ופגש והכיר, ואותה תורה כבר אינה משמעותית עבורו כפי שהייתה בעבר. כעת הוא רואה שאין עוד בנפשו מקום לעיסוק משפטי נקדני, ולהידרשות בלתי פוסקת לסוגיות סבוכות של דיני שומרים וחזקות.

כעת נדרשת 'המשכת החכמה אל המידות' והמשגת הנלמד אל החיים הממשיים והמציאותיים, ואלו הרי לא קיימים בישיבה, ואם קיימים – הרי שהם מזולזלים ונדחים. כך מוצא התלמיד את עצמו אמנם מונח בישיבה, אבל פעמים רבות לבו וחייו המנטאליים, המתפתחים להם בשנים הללו בקצב מואץ ובבגרות-שנייה ומרשימה, כבר מונחים מחוץ לה.

הוא אמנם שמע כי 'שכל של תורה הוא הפך שכל של עם הארץ' אבל הוא דווקא מוצא כעת חן בעם הארץ המושמץ הזה, זה המייצג את החיים הבריאים והנורמטיביים; דווקא הטירוף הישיבתי המוכרח כבר פחות ופחות מוצא אותו. הוא מתחיל לצאת בערבים לדייטים, ולשקוד, בשעה שאינה יום ואינה לילה – והופכת במהרה ליום ולילה – על ההכנות למבחן הפסיכומטרי ולהשלמת הבגרויות. והוא גם כמובן לומד במכון ההוראה שליד הישיבה, כדי לצאת מן הישיבה לאחר חמש שנים (שכללו גם שירות צבאי) עם תואר ראשון ביד; תואר ראשון הרי אף פעם לא מזיק. והוא מתחיל לסחור במיני סדקית ובעסקים קטנים מן הצד כדי להתקיים, כי  לא נעים להמשיך וליפול על ההורים הנאנקים.

המערכת – וזאת במקומות המודעים לבעיה – מנסה לתפוס את התלמיד בכוח ללימודי הלכה מסודרים ולהתכווננות למבחני הרבנות (על אף הרתיעה העמוקה ורבת הדורות שהייתה מלימוד זה בתוך המסגרת הישיבתית). פעמים הוא 'מתמקצע' בלימודי המחשבה, ואף זוכה להעביר 'חבּור'ה' במהר"ל או ב'שפת אמת'. אבל החלום של התלמיד-חכם, שהיה לו בשיעור ב', נעלם; אותה תחושה שהוא מהלך כ'בן בית' בתורה – נגוזה.

כך הוא מגלה כי "כל ימים שהוא תובע בה (בתורה, א"נ) היא ממתנת לו. הפליג דעתו ממנה – היא הולכת ונישאת לאחר" (מדרש לקח טוב, שמואל, א, ד"ה "עת לעשות"). הוא נותר לבדו והתורה  הפליגה ונישאה לאחֵר, לאותו טירון חדש ומלא התלהבות משיעור א', שהגיע אך לא מכבר לישיבה. והנה אותו בחור משיעור א' יורש את מקומו באותה דביקה, חשיקה וחפיצה שהפכה אצלו לנוסטלגיה דוקרת. והבחור שלנו מלא ברגשות-אשם על הבטלנות שלו, על הפלגת דעתו מן התורה, על חוסר המוסריות שלו ביחס לצבא – שהרי מדוע לא ישרת שלוש שנים כמו כולם – ובעיקר: על היכן שהיה יכול להיות מונח והיכן שהוא אכן מונח.

יקלפו תפוחי אדמה

ארחיק מעט עדותי: בנעוריי זכיתי משך מספר שנים לשמוע שיעור קבוע בסדר נשים באחת מהישיבות הליטאיות בירושלים. פעם, בחרך זמן נדיר, שאלתי את המגיד-שיעור, מה כולם יעשו כאן כשהם יהיו בעלי משפחות. האם לכולם יימצאו מקומות ללמד, תהיתי. אני מקווה שאחד יֵצא מכאן 'גוֹדל', ענה לי המגיד-שיעור. והשאר, המשכתי לתהות. השאר, השאר יקלפו תפוחי אדמה, השיב לי וספק ידיו מעלה אל עבר הנברשת הגדולה שהשתלשלה מן התקרה. אבל בישיבות הדתיות-לאומיות, איש אינו מוכן לקלף תפוחי אדמה ולהיות כל חייו רק בגדר של 'נוי סוכה'. אף אחד לא גדל על האתוס הזה, והנחתי היא שראשי הישיבות גם אינם מוכנים לגדל עליו כאותו מגיד-שיעור ליטאי.

אפשר שלכן גם כמעט אין בהנהגת הציבור הדתי-לאומי דמויות המתבלטות בשיעור-קומתן הלמדני. שכן רוב מוחלט של ההנהגה הרבנית-ציבורית של הציבור הזה מתחלקת בין אנשים המתמחים בהלכה ובין אלו שקנו להם בקעה להתגדר בה בחינוך, במחשבה-אמונה, ב'הלכות ציבור' או בבית המצודות התנ"כי, אך לא בלמדנות. שאו עיניכם וראו את מיעוט החיבורים הלמדניים שיצאו תחת ידיהם של ראשי הישיבות הדתיות-לאומיות – והרי כבר יש  לא מעט הנושאים בתפקיד ובתואר זה. ואף החיבורים שיצאו, לא-פעם אינם אלא סיכום וסידור של שיטות ראשונים בצורה בהירה ולא הרבה מעבר לכך.

כך, דה-פקטו, נעדרת הלימה בין העיסוק התלמודי-למדני הקיים בפועל בעולם הישיבות לבין מימושו של אידיאל זה, המתבטא, לכאורה, ב'גיבוריו התורניים' – ההנהגה הרבנית המוכתרת והמקובלת. הדבר אינו מקרי. ציבור שפתוח לרחשי העולם איננו יכול עוד לאחוז בתומת התפיסה הוולוז'ינאית והבריסקאית של תלמוד התורה שאכן גורסת כי אין לה שיור אלא הלמדנות לשם הלמדנות. כל הכנסת אלמנט נוסף לתוך העיסוק הלמדני – ויהיה זה הליכה להפגנה או לצבא, או לימוד אמונה ותנ"ך – מפקיעה את הלמדנות מהטוטאליות הבלתי מתפשרת שלה ומכריחה לייצר אותה ולתפוס אותה בקונטקסט חדש.

בשולי הדברים ארמוז לשאלת השפה הלמדנית בבית המדרש הדתי-לאומי, שפה שטרם הגיעה לידי גיבוש, עובדה המצטרפת גם היא לקושי שבשקיעת הבחור הדתי-לאומי בשפת הלמדנות הניסיונית-היברידית המוצעת לו. שהרי אם בבריסק אמרו ש'צריך לעקם את השכל כדי שיתאים לתורה, ולא את התורה כדי שתתאים לשכל' –הבחור הדתי לאומי אינו מסוגל, וגם אינו חפץ כלל, לעקם את שכלו לאותה עקמימות הנדרשת. הוא 'נורמלי' מדי עבור כך. איך יצמח ר' עקיבא אייגר הבא, שאל פעם הרב ח"י גולדוויכט זצ"ל את ייבל"א הרב רא"ם הכהן, מתלמידים שהקדישו את נעוריהם לדברים אחרים. ר' עקיבא אייגר איני משוכנע שיהיו, אבל ר' עקיבא – כן, השיב לו בחדות. אלא שהשאלה כיצד פורעים את אותו מענה חריף עודנה תלויה ועומדת.

שנתיים של טינה

הבחור שחזר מהצבא מוצא שהוויות אביי ורבא בוורסיה הליטאית – המצויה בלימוד הגמרא במרבית הישיבות הדתיות-לאומיות – אינן מתאימות לו עוד, ושהוא למרבה הצער כבר אינו יכול להגות בהן לא יומם ולא לילה. הוא מבקש, לרוב אך בכוחות עצמו, דרכים אחרות בלימוד – קריאה ספרותית או קיומית, מחקרית או בקיאותית – אולם חוסר האמון עמוק מדי, ופעמים רבות הקריאות החדשות לא יצליחו לתפוס אותו (מה גם שלא פעם הוא מזהה שהן מוגשות לו כ'היכי תמצי' לתפוס אותו ולא כי יש בהן אמון עמוק). מתי-מעט ניסו לתת לכך מענה (ודומה כי המקיף מכולם הוא הרב שג"ר בספר "בתורתו יהגה") אולם המענה אפשרי אך לאותם שלא אבד מהם האמון. רבים, כאמור, איבדו אמון וחיים בתחושה עמוקה שהם בפוסט-טראומה וזקוקים נואשות להחלמה.

במקום שתהיה התורה תרבות ממשית וחיה, שימצא בה הבחור מזור לשאלותיו שהרי היא איילת אהבים ויעלת חן וכל חפצים לא ישוו בה; תחת שמסורת הפלא שלנו, על אגפיה השונים, תהיה עִמו באינטראקציה מתמדת ומתפתחת ובה יהגה בכל עת – הרי שהיא הופכת לאבן נגף; להוויה המייצרת רגשות ומיצי-תסכול עכורים, ההולכים וקונים שביתה על העורקים הראשיים של הביוגרפיה העצמית. במקום לזהות בה את חן וחסד עלומיה, את הסערה והשעשוע הרבים שהיא נוסכת בקרובים לה, הרי שהוא מדמה אותה לזקנה נבולה וערירית, ובעיקר מתישה ונרגנת, שאין ממנה מנוח. כך, ובכרוניקה ידועה מראש, עולם הישיבות מנשל את הטובים שבבוגריו מהתורה. שתי אפשרויות עומדות בפני ארכיטיפ-התלמיד המדובר כאן: לשאת רגליו וללכת – לצאת לעבודה (או ללימודים) – או לשוב לצבא.

לעבודה, או ללימודים אקדמיים, הוא אינו יכול לצאת שכן הוא עדיין מחויב למסגרת – להסדר, לישיבה הגבוהה. כשהוא היה בשיעור א', אמרו לו "שב תלמד יהיה בסדר", והוא ישב ובאמת למד וברצינות, אבל עכשיו, לא נעים לומר, לא הכול בסדר. הוא לא רוצה ללמוד מכורח, הוא בחור רציני שלא רואה את עצמו ככזה שמחפף, שמעגל פינות וסדרים, אבל הנה הוא מוצא עצמו עושה זאת. ואם הוא כבר נשוי, והרי רבנים לא מעטים מעודדים להתחתן מוקדם מחשש להתגרות 'יצר הרע', הרי שהמצוקה מחריפה שבעתיים.

האפשרות השנייה היא לשוב לצבא. האפשרות הזאת היא בוודאי האפשרות ההגונה והמתבקשת, אלא שרוב התלמידים הלא-לומדים נרתעים ממנה. סיבותיהם עמהם: זוהי הודאה בפה מלא בכישלון; הם כבר מבוגרים בצורה ניכרת משאר החיילים והמפקדים הזוטרים, ופרט לכך הם הרי בכל זאת לומדים מדי פעם. לא הרבה, אבל ודאי שהם לומדים. גם הרבנים בישיבה, יש להודות, לא נלהבים מן האפשרות שהבחור ששב זה מכבר לישיבה ישוב לבדו וללא המחלקה הישיבתית – אם הייתה – לצבא, ויאבד את הביתיות התורנית המאתגרת של הישיבה בזמן שנותר לו להעביר בהסדר. אחד הבחורים, המצוי בסיטואציה המתוארת כאן, שלח לי דואר-אלקטרוני ובו בחר בדימוי של בני ישראל העומדים על שפת ים סוף: הים סוגר והמצרים רודפים מאחור – מאחור הצבא ומלפנים הישיבה סוגרת, כתב מלבו.

הבעיה המתוארת כאן מתעצמת בכפליים בישיבות האומרות לתלמידיהן מפורשות: ההסדר (הקלאסי) מיועד לבעלי-בתים, נעבעך. מי שרוצה להיות תלמיד-חכם, שיישאר שנים רבות, שיתגייס רק מסוף שיעור ג' או סוף שיעור ד', אבל לא מאמצע שיעור ב'. וכך הבחור שלנו – שסיפר לעצמו שהוא הולך להיות תלמיד-חכם ולא בעל-בית, שהפך לשם גנאי באותן ישיבות – חוזר מהצבא ואין בו כוח ללמוד. אולם לפתע הוא מגלה שנשאר לו עוד זמן רב במסגרת. כך, כשכל חבריו מההסדר ממול משתחררים, הוא נדרש לסחוב עוד שנתיים-שלוש נוספות בישיבה. שנתיים-שלוש שהוא עלול, ואכן לא פעם כך קורה, לפתח בהן טינה שרבים חללים הפילה.

כאשר באותן ישיבות נרמז (או אף נאמר מפורשות) לתלמידים שאין ללכת לאוניברסיטה ללמוד מקצוע מחשש לחוסר-צניעות או לדעות כפרניות-מחקריות שיש בה – התמונה הופכת לקשה. תחת המחויבות להכין את התלמידים לחיים עצמם, ולגלות את הדיבור הא-לוהי והקדושה בכל מציאות, הישיבות מגביהות חומות שבתוכן אי-אפשר לפרות ולרבות בתורה. ועוד לא הזכרתי את המחיר, המיותר והנורא בעיניי, של זלזול מובהק בכישרונותיהם של אנשים מוכשרים בתכלית. כך, תחת שיביאו את כישרונותיהם אל הפועל ואל החברה, הללו עוסקים בכוונת מכוון בעיסוקי-אילוץ מינימליסטיים, כלי קודש ומשגיחי כשרות המשתפכים בראש כל חוצות בביזיון ובאין דורש כדי להשביע שבר רעבון ביתם.

תורה לבוגרים

לא פעם אותן טענות שהשמיעו רבותיו של התלמיד כנגד ה'צדיקים שאינם מאמינים' (שם הקוד שנתן הרצי"ה קוק זצ"ל לצדיקים שאינם מתבוננים בחסדי ה' הגואל ופודה את עמו) הוא רוצה להשמיע כנגדם-עצמם. שכן אי אפשר להמשיך ולתת לאדם בוגר, לאחר המפגש הראשון עם התורה, את אותה תורה שניתנה לו בשלב הראשון למפגש. אם יעסקו בשיעור ד'-ה' בתורה שנוגעת בשאלות שמטרידות את התלמידים, כבני אדם בוגרים, הרי שהתורה תקבל אצלם פנים חדשות ותצליח לייצר את אותה תנועת התפעלות שחוו בהיכנסם אל הישיבה, אך הפעם בצורה עמוקה ויציבה יותר. הלחץ וה'שטייגן' הילדותיים יומרו בחן בוגר, מלא הומור פנימי, שכבר אינו בורח מן המציאות אל התורה, אלא מבקש לגלות כיצד הן הולכות ומפענחות האחת את רעותה ללא הנח.

גם יחסי הרב והתלמיד, שבהם הרב הוא לעולם היודע והתלמיד לעולם הוא בגדר ה'שאינו יודע' האולטימטיבי, יקבלו פנים חדשות. אלו יהיו  פנים של שותפות, של הבנה שיחד – אחד המרבה ואחד הממעיט – אנו שותפים בלימוד התורה ובגילוי מסתריה, ויחד אנו נותרים לא פעם בתהייה וב'צריך עיון'. לא תמיד מצוי בכלינו מענה ראוי היודע ליישב נאמנה בין הלב והעכשיו ובין מסורת הדורות, בין המוסר הטבעי ליראת השמים הדוחקים לא פעם זה את זה – אך ודאי לנו שהמצוקה הזו מבטאת בריאות ולא חולי.

הבעיה המרכזית אם כן היא התוכן, דלות המענה הרוחני המעמיק למצוקות העכשוויות של הלומדים. התחושה כי הם נדרשים להותיר חלקים נרחבים מעולמם המנטאלי מחוץ להתרחשות הבית-מדרשית. כאן לא אביא ממרחק פתרונים מלבד ההצבעה על הצורך האקוטי בהבאת תורה רלוונטית לשבים מן הצבא. באין מענה שכזה דומה כי חבל יהיה להשיב לא מעט מן השבים אל ישיבה.

מרבית הלומדים בישיבות לא יֵצאו תלמידי-חכמים ולא ישבו בבית ה' לאורך ימים אלא דווקא בחצרות א-לוהינו יפריחו. רובם יהלכו בדרכו של ר' ישמעאל שקרא להנהיג מנהג דרך-ארץ ולא בדרכו היחידאית והטוטאלית של רשב"י (וכבר מייסד עולם הישיבות, הלא הוא ר' חיים מוולוז'ין, היה ער לכך. ראו: נפש החיים, א, כב). וכבר אמר על דרך החידוד ר' עקיבא סופר, בעל ה'דעת סופר', כי עיקר המבוקש הוא "ונקרב בעל הבית אל הא-להים", לדאוג שה'בעל בית' יהיה בקרבה אל הא-להים.

  תקופת הלימודים בישיבה היא הזדמנות נפלאה לפתח, עבור רוב התלמידים הבוגרים, מסלול שיכשיר אותם ליציאה לחיים; כל ניסיון לשדר כאילו אלה מבין התלמידים שילכו לעבוד ולהתפרנס בכבוד הם נפָלים הוא הרה-אסון. יחד תעסוק החבורה בסוגיות מהותיות של הכנה למפגש עם המציאות הקשה, והמאוד לא מפרגנת ולא תמימה, המצויה לרוב מחוץ לכותלי בית המדרש. ניתן ללמוד הלכות ייחוד, כמו גם קורס בהבנה פיננסית ובמפגש עם זרמי התרבות והפרשנות העכשוויים. השאלה כיצד קוראים תלוש-משכורת תילמד בערבו של היום שבו יהיה עיסוק ממשי ב'חושן משפט' ובהלכות גזל. אלו יהוו הכנה, מתוך עולם של קדושה, למפגש עם החוץ.

עוסקת בחיים

עיקר מה שהישיבה יכולה לתת להם הוא תורה העוסקת בחיים, כזו שאינה מוותרת על האנושיות ועל המפגש הכן, הבלתי-אמצעי והנמשך עם הנבדל בתוך חיי היום-יום הנורמטיביים ביותר. תורה שמותירה מקום רחב לאהבתה, לגעגוע אליה, להשתוקקות. והשתוקקות נוצרת מתוך חירות וחדוות-גילוי, מתשוקה לדבר מלא חיים ועניין, מחריפות הגעגוע לאותו יין הונגרי שנטעם בעבר ויותר כבר אי-אפשר להטעות ביחס אליו ולנסות לתת לו תחליף.

במקביל, הרי שאת המוצאים את עצמם בבית המדרש ניתן לבנות כחבורה מובחרת של עובדי ה' המבקשים לעמוד על סודות-תורתו, ולציידם בכל הכלים המקצועיים לשם כך. גם להם ראוי לפתח מעין תוכנית מנהיגות, שדרכה ייפגשו עם זרמי  הרוח והחברה העיקריים, המערביים והמזרחיים, בצורה מעמיקה ועכשווית.

רק אם יתמוססו מימדי ההכרח, האילוץ והכפייה מן הלימוד, ובפרט בשלב המבוגר של מסגרת ישיבת ההסדר, ויתבסס הכול על בחירה-אישית ומלאת חירות – כמו גם על דרכי לימוד ואהבת-תורה נטולות חשש, כאלו שמתאימות לעוסקים בהן ולא גוזרות את עצמן מהוויות רחוקות – הרי שתשוב התורה ללומדיה. כך יגיעו ימים של "הדור קיבלוה" ותתחדש חדוותא דשמעתא בבתי מדרשנו בצורה בוגרת ואמיתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012 

לקריאת התגובות שפורסמו בגליון צו, שבועיים אחרי פרסום המאמר