חסידות קדמה לתורה / שלמה ליבר

בישיבות שבהן הערך העליון הוא למדנות יתקשו להבין את המתחולל בישיבה החסידית, המפקחת הדוקות על יראת השמים של תלמידיה ועל סידורי השינה שלהם. סיור במסדרונות של ישיבות מזן אחר

ישיבת חכמי לובלין, 1924

מאורע קטן הזכור לי מצעירותי, בעת שעשיתי את ימי באחת הישיבות החסידיות, יכול אולי לסמל את ייחודה ותפיסת תפקידה של הישיבה החסידית לעומת רעותה הליטאית. אביו של אחד מתלמידי הישיבה, שבא לבקר את בנו, ניגש לתומו אל המשגיח של הישיבה בשאלה הלכתית פשוטה: האם על פי ההלכה יש לברך ברכה אחרונה על חתיכה קטנטנה של עוגייה. המשגיח הנבוך אחז בזקנו הארוך וההדור כשהוא מאמץ את מוחו ומנסה לאתר תשובה ראויה. האיש לא הרפה: "האם כבוד המשגיח אינו אמור לדעת תשובה על שאלה בסיסית כגון זו?". המשגיח, שהספיק להתאושש, ענה לו: "תפקידי העיקרי הוא לשמור על יראת השמים של הבחורים. מי שיושב ולומד תורה כראוי, הרי זה רווח נקי". על מה מעידה תשובה זו, ובכלל – כיצד נקלע לסיטואציה זו אדם בגיל העמידה הנושא במשרה רמה וידוע כאדם נכבד, נשוא פנים וירא שמים?

כאן טמון אולי ההבדל בין הישיבה החסידית לזו הליטאית, שמבקשת להעמיד דורות של למדנים ותלמידי חכמים, וזאת לפני כל מטרה אחרת. כפי שהגדיר זאת הרב יעקב קנייבסקי (הסטייפלר), מגדולי רבני היהדות החרדית – לאחר החורבן הנורא באירופה אנו זקוקים לרבים המקדישים את חייהם לתורה כדי להחזיר עטרה ליושנה.

לעומת זאת, הישיבה החסידית רואה את עצמה, גם אם באופן לא מודע, כמערכת האמורה להחזיק את תלמיד הישיבה בתלם, לשמור עליו מפגעי הרחוב, ואם יצא בר אוריין ויודע ספר – הרי זה משובח. האם ניתן לומר זאת באופן גורף על כלל הישיבות החסידיות? ודאי שלא. מקובל גם לעשות הבחנה בין ישיבות המשתייכות לחצר חסידית לבין ישיבות חסידיות כלליות, המאכלסות בתוכן תלמידי ישיבה ממגוון חצרות חסידיות.

קריטריונים ליטאיים

רבים מייחסים לישיבת חכמי לובלין, שנוסדה על ידי הרב מאיר שפירא, את התואר 'אם הישיבות החסידיות', לפחות במתכונת של המאה העשרים. בפולין של אז, הלימוד בישיבות חסידיות התבצע לרוב בשטיבל המקומי ללא מסגרת רשמית וממוסדת. הקמת ישיבת חכמי לובלין סימנה את המעבר של ישיבות חסידיות למתכונת המקובלת של מבנה מסודר, צוות מגידי שיעורים וקריטריונים לקבלת תלמידים. בהמשך, ישיבת חכמי לובלין הוציאה מתוכה ראשי ישיבות חסידיים ידועים כמו הרב שמואל הלוי וואזנר, המכהן כיום כראש ישיבת חכמי לובלין בבני ברק, והרב ברוך שמעון שניאורסון שכיהן כראש ישיבת "טשעבין" החסידית.

בישיבה הונהגו קריטריונים נוקשים לקבלת תלמידים. בין היתר, תלמידים חדשים נדרשו להיבחן על מאות דפי גמרא כדי להוכיח שהם ראויים להסתופף בצל הישיבה היוקרתית. יש לציין שהישיבה בלובלין פעלה כישיבה כלל חסידית, ללא זיקה לחצר כל שהיא, עובדה העשויה להסביר את פשר הקריטריונים, שלמעשה מנעו את כניסתם של  צעירים רבים להיכל הישיבה. יצירת קריטריונים לקבלת תלמידים לישיבה, הדומים לאלו של הישיבות הליטאיות, היא פריווילגיה שאינה מובנת מאליה לישיבה השייכת לחצר חסידית, המחויבת לקלוט את כלל צעירי החסידות.

יהודה מוזס, בוגר ישיבת "טשעבין" הכלל חסידית ובנו של חבר הכנסת אליעזר מוזס, זוכר מקרה של צעיר בינוני בכישרונותיו שניסה להתקבל לישיבה ללא הצלחה, ולא הועילו לו קשריו המשפחתיים עם אחד מהרבנים הבכירים בישיבה. גם אין זה מחזה נפוץ לראות תלמידים מעדות המזרח בישיבה חסידית. לדעתו של מוזס, ככל הנראה האתנוצנטריות המאפיינת את הקהילות החסידיות מגבילה עוד יותר את היכולת לקלוט תלמידים שהרקע שלהם זר וכה שונה. מה גם שהמנטליות של בני עדות המזרח החרדים שונה משמעותית מזו של החסידים, אף יותר מזו של הליטאים האשכנזים.

במקביל לישיבת "טשעבין" שנוסדה בידי הרב דוב בעריש וינפלד וקיימת זה יובל שנים, צצו בשני העשורים האחרונים כמה וכמה ישיבות חסידיות, והמוכרות שבהן הן ישיבת "נזר התורה" בראשות הרב נחום רוטשטיין וישיבת "חיי משה" בראשות הרב נפתלי נוסבוים.

מרבית הישיבות הכלל חסידיות מחזיקות בשיטת הלמדנות והפלפול בגמרא, ולצורך כך אף מסתייעות במקרים רבים במגידי שיעורים ליטאיים מובהקים. "בישיבות החסידיות תמיד יהיו העיניים נשואות אל הישיבות הליטאיות, הנחשבות עדיין כמובילות בלימוד התורה לעומק", טוען שמוליק רוזן, תלמיד הישיבה החסידית "שערי תורה", המתאפיינת בסגנון למדני. רוזן מספר שאת ישיבת "שערי תורה" נוהגים לפקוד מדי פעם הרב משה הלל הירש, מראשי ישיבת סלבודקה הליטאית, וכן הרב דוד כהן, מראשי ישיבת חברון המיתולוגית, ולהעביר שיעור מפולפל ולמדני בגמרא. רוזן אף זוכר שבישיבה החסידית היו נוהגים לנסוע פעם בשנה לסוף שבוע בישיבת סלבודקה בבני ברק ולשהות בין כותלי הישיבה כדי לחוות את אווירת הלימוד האינטנסיבית המאפיינת את הישיבות הליטאיות. ר"מים ליטאיים הם מחזה נפוץ מאוד בישיבות החסידיות.

יוסף, רב בישיבה חסידית המסרב להופיע בשמו המלא, טוען שלא יהיה נכון לומר באופן גורף שבישיבות החסידיות רמת הלימודים של התלמוד מעמיקה פחות: "בישיבות חסידיות רבות, כולל זו שאני מכהן בה, שיעורי הגמרא המועברים לתלמידים מתאפיינים ברמה גבוהה שאינה נופלת מאחרים, אך מה שאולי נכון לומר הוא שלרוב ההתעניינות של התלמידים החסידיים עצמם בלימודי הגמרא ובלמדנות הנלווית נמוכה מזו של תלמידי ישיבה ליטאים. לצורך העניין, תלמיד ישיבה חסידי המצטיין ביראת שמים, בתפילה בהתלהבות ובסגפנות יתר, עשוי לזכות ליוקרה ולמעמד גבוה מזה של הלמדן".

צרות בחצר

בישיבות החסידיות לסוגיהן נהוג סדר יום מעט שונה מהישיבות הליטאיות, והישיבה מקצה זמן מסוים להנהגות חסידיות. כך למשל, התפילה אורכת מעט יותר זמן מהמקובל בישיבות הליטאיות. לפני תפילת שחרית נוהגים הבחורים, ללא יוצא מן הכלל, לטבול במקווה. בישיבת ברסלב שבה למדתי בצעירותי היה נהוג לקום לסדר תפילת "תיקון חצות" בשעת חצות מדי לילה. באופן רשמי לא הייתה כל חובה להשכים בשעת לילה מנומנמת זו, אך כל תלמיד שרצה להיות מקובל בישיבה ולהשתייך לצמרת היוקרתית של "עובדי השם" ידע את אשר עליו לעשות.

בלילות חמישי נוהגים תלמידי הישיבות החסידיות להתכנס לשיעור מיוחד בספרי חסידות. לאחריו נוהגים הבחורים להתכבד במאכל ובמשקה ולשאת את קולם בשירה חסידית. מוזס זוכר את לילות חמישי בישיבת טשעבין: "בלילה היו יושבים קבוצות קבוצות. כל חסידות יושבת בנפרד. כל קבוצה הייתה לומדת את ספרי החסידות שלה ושרה את המנגינות הייחודיות לה".

הישיבות הנמנות על חצרות חסידיות אינן שונות מהישיבות הכלל חסידיות במבנה הלימודים ובסדרי הישיבה, אך לרוב בישיבות אלה ניתן מעט פחות דגש על שיטת הפלפול בלימוד הגמרא. לעומת זאת, בישיבת חסידות סלונים, שהייתה ממוקמת עד מלחמת העולם השנייה בעיירה ברנוביץ', שהייתה מעוז ליטאי, אימצו בחום את שיטת הלמדנות הליטאית.

בישיבות גור של היום, ניטש מתחת לפני השטח ויכוח נוקב על מגמת האדמו"ר לעבור לשיטת הלימוד של "בקיאות", הנותנת משקל יתר לדפי הגמרא הנלמדים על פני התעמקות בסוגיות. על פי השמועות, אחד מראשי הישיבות הנחשבים של גור אף נאלץ לעזוב את תפקידו עקב התנגדותו ללימוד בשיטת הבקיאות.

נושא משרת ראש הישיבה בישיבה המשתייכת לחצר חסידית הוא נושא רגיש ומורכב בפני עצמו. בישיבות כגון אלו נהוג למנות את אחד מבני משפחת האדמו"ר לראשות הישיבה, לפחות כנושא המשרה הרשמית, אף שיכולותיו בתחום לימוד התורה לא תמיד עולות בקנה אחד עם הנדרש ממי שעומד בראשות ישיבה. במקביל אליו פועל לעתים קרובות אחד מרבני הישיבה המתפקד כראש הישיבה בפועל.

דינמיקה זו עשויה לא פעם להיות נפיצה, כמו במקרה של ישיבת ויז'ניץ בשנות השישים. בראשות הישיבה עמד אז הרב משה הגר, בנו של האדמו"ר ומי שמכהן כיום כאדמו"ר החסידות. באותה עת התגבשה קבוצת תלמידים, בהכוונתו של הרב גדליה נדל הליטאי, מבכירי צוות הישיבה, שהחלה לבקר את התנהלותו של ראש הישיבה. על פי המסופר הרב נדל אף העז לומר בקול שהרבי עצמו הוא גם בן אדם ואף יכול לטעות לפעמים. קבוצת החסידים פרשה לבסוף מחסידות ויז'ניץ והתמקמה בלב היישוב הישן בירושלים, כשהם מכונים בפי כול ה"נידוחים", כלומר אלו הדחויים והמוחרמים.

עיתון בהיכל

בישיבות החסידיות נהוג משטר קפדני המגביל משמעותית את תנועותיהם של בחורי הישיבה, בשונה מישיבה ליטאית ממוצעת שבה הפיקוח על התלמידים מתון יותר. תלמיד בישיבה חסידית שנעדר מתפילת הבוקר, למשל, יזומן ללא דיחוי לראש הישיבה או למשגיח לצורך בירור.

"הישיבות שבהן למדנו לא הכירו בצורך של הצעירים לצאת ולו לשעה קלה ממתחם הישיבה, לעשות פעילות גופנית ולחלץ מעט את עצמותיהם", מספר רוזן. "לצורך פעילות גופנית נאלצתי לוותר מדי ערב על ארוחת הערב בישיבה כדי לנצל פרק זמן זה ולחמוק מבין כותלי הישיבה לצורך הליכה רגלית".

מלבד ההגבלה של הישיבות החסידיות על תנועות הבחורים קיימים פיקוח ובקרה גם על התכנים בישיבה. כך למשל, לא נהוג ללמוד בישיבות החסידיות מסכתות העוסקות בנושאי אישות יתר על המידה, כמו מסכת יבמות, גיטין וכדומה. זאת בניגוד לישיבות הליטאיות העוסקות במסכתות אלו ללא עכבות כל שהן.

נאסר על בחורי הישיבות החסידיות להכניס עיתונים אל מתחם הישיבה. אין צורך לומר עיתונים חילוניים, אלא אפילו עיתונים חרדיים, מתוך עיקרון של התרחקות וסלידה מנושאי חולין ופוליטיקה. כמו כן נאסר להכניס אל הישיבה ספרי קריאה ורומנים, גם חרדיים, שהתוכן שלהם אינו תורני במובהק. מטבע הדברים האיסור המוחלט על כתבי חולין יוצר דרמות סביב החומרים וסביב אלה המנסים להחזיק בהם. רוזן נזכר כיצד הסתובב רומן המתח החרדי "בין קורי עכביש" בחשאי בין תלמידים סוררים בישיבה, שהסתתרו בחדר השירותים כדי לגמוע בשקיקה את דפי הספר. "תלמידים בישיבה היו מסתירים עיתונים בכל מיני מקומות יצירתיים כמו הניאגרה ומשקופי החלונות בחדר השירותים", מספר רוזן. "תלמידים שנתפסו עם עיתונים הסתכנו בסילוק מהישיבה".

אני עצמי הייתי שייך לצד של חסרי המזל, כאשר בעת שהותי בישיבה, בתום לב ומתוך חוסר ידיעה הכנסתי לפנימיית הישיבה את השבועון החרדי "משפחה". באחד הבקרים נקראתי אל משגיח הישיבה, וזה פתח בפניי את דלת הארון בחדרי כשעל פניו ארשת ניצחון: העיתון החרדי נח בשלווה בינות לערימת הגופיות והחולצות. המשגיח כמובן לא קיבל את טענתי שלא ידעתי דבר וחצי דבר על האיסור על קריאת עיתונים והתכוון להענישני בחומרה. אך שערי דמעה לא ננעלו ולאחר בכיות, תחינות וסליחות הוחזרתי לישיבה.

בפיג'מה מאחורי הסורגים

מלבד עיתונים, בישיבה החסידית אסור להשתמש בטלפון סלולארי, להחזיק ברישיון נהיגה ואף לעשן. מחזה נפוץ הוא לראות בחורי ישיבה חסידיים המתמקמים בפינות נסתרות ומציתים לעצמם סיגריה, לעיתים תוך כדי ליבון סוגיה תלמודית בוערת. שהרי איך יכול להיות תענוג מושלם בלימוד דף גמרא בלי סיגריה, כאמרתו של הרב גרשון לפידות, מלמדני ירושלים בשנות החמישים: "העולם הבא שלי יהיה דף גמרא עם כוס קאווה (קפה) וציגארעטל (סיגריה) בין האצבעות".

תלמיד ישיבה חסידי חייב ללבוש במשך כל שעות היום בגד עליון בצבע שחור המכונה "ישיבה חאלאט". ניתן להסיר את הבגד אך ורק כשעולים למיטה לשנת הלילה. בשעת התפילה יש ללבוש חגורת גארטל מסביב למותניים.

תקנות ייחודיות ונוקשות תוקנו בנושא הפנימייה. בישיבות  החסידיות, ודאי בשכבת הגיל של הצעירים, ישנו אברך המפקח על הפנימייה בשעות הלילה. כיבוי אורות מוחלט מתבצע אחרי השעה 10:00 בלילה.

בישיבות רבות ננעלים שערי הישיבה בשעות הלילה. כדי לצאת בשעת לילה מתחום הישיבה יש להשיג אישור יציאה מיוחד. בישיבת "נזר התורה" לצעירים בירושלים ניתן לראות את הסורג החשמלי המוכר מהחנויות מורד כלפי מטה ואין יוצא ואין בא. זר אשר יעבור בשעות הערב המאוחרות ליד בניינים של ישיבות חסידיות מסוגים אלו יוכל לפעמים להבחין בדמויות המציצות בסקרנות מבעד לחלונות המסורגים, יש שיאמרו כמו חיות בכלוב.

נושא הקדושה וההתמודדות עם היצר מהווה סאגה בפני עצמה. בחור ישיבה חסידי מחונך להתנזרות מוחלטת ממיניות ולמלחמה בלתי פוסקת ביצרים. תלמידים מאחת הישיבות החסידיות המוכרות סיפרו לי בעבר שבסמוך למבנה הישיבה שבה למדו ניצב מקווה טהרה, ולעתים ניתן היה לראות בחורים צעירים בהולים הנחפזים אל המקווה בשעת לילה. לטענתם, צעירים אלו ביקשו לטבול במקווה בהקדם לאחר קרי לילה, והם חששו להשלים את הלילה בלא טהרה.

כדי להיאבק ביצר המיני ומתוך חשש מבוסס ליחסים לא תקינים בין הבחורים תוקנו תקנות מיוחדות בפנימייה החסידית. הרשימה הבלתי כתובה, הנהוגה בישיבות חסידיות רבות, כוללת לדוגמה את הסעיפים הבאים: שני בחורים לא ישבו יחד על אותה מיטה; אסור באופן גורף לשבת על מיטה של תלמיד אחר; אסורה שינה של פחות משלושה בחורים בחדר אחד; במקרה ששני בחורים נותרו לבדם בחדר הפנימייה, אלה יועברו לחדר אחר שבו כמה בחורים; אסור לנעול את דלתות החדר; יש להקפיד להחליף בגדים ולהתלבש אך ורק מתחת לשמיכה.

בחסידות ויז'ניץ ישנים תלמידי הישיבה בפיג'מה לבנה המזכירה לרבים תכריכים. פיג'מה זו כוללת חולצה ומכנסיים צחורים ורחבים מאוד. האגדה מספרת שהרבי מויז'ניץ הנוכחי נתקף פעם בחילה והקיא כהוגן לאחר שלתדהמתו נתקל בפנימיית הישיבה בבחורים הלובשים גופייה עם שרוולים קצרים.

שלמה ליבר הוא בוגר ישיבת ברסלב בבני ברק וישיבת רמ"א בירושלים. עיתונאי ופרסומאי במגזר הדתי-חרדי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2012, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ב - 762, עולם הישיבות - גליון מיוחד ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: