כמה אתה יכול / איתמר מרילוס

 

 סיפור על מעברים בין החברה הדתית לאומית לחרדית ולזו החילונית, על אהבה שנכזבה ועל תחושת נטישה עמוקה, בספר בעל עוצמה מוסרית ולשון נדירות בספרות העברית

אחת שאלתי, משה אופיר; ידיעות ספרים, 2012, 359 עמ'

ספרו החדש של משה אופיר "אחת שאלתי" מספר את סיפורו של ענר קומרה. ענר, שנולד למשפחה ירושלמית דתית לאומית, מחליט בנערותו לעבור ללמוד בישיבה חרדית. לאחר מספר רב של שנות לימוד הוא עוזב את הישיבה, הופך לחילוני ועוזב את אשתו. לא רק העולם החרדי נעזב, אלא גם עירו ירושלים ניטשת לטובת תל אביב. אלא שכל כאב הלב המטלטל את חייו עד המעבר לתל אביב הוא כאין וכאפס לעומת כאב הנטישה של אהובתו החדשה.

הדרך שבה צועד ענר בחיפוש אחר משמעות מרובה במעקשים ובמהמורות של רגשות ואמונות. למרות זאת, ענר (המספר את סיפורו בגוף ראשון) מותיר לקורא סימני דרך רבים המאפשרים להבין את טיבו של המסע. אחד הבולטים שבהם הוא המדרש הבא המוזכר בפתיחת הספר ולאחר מכן בצומתי הכרעה רבים, וזוכה לפרשנות מחודשת לפי רחשי לבו ונפשו של הגיבור:

"משל לעוף אחד שקינן על שפת הים, עלה הים והציף קנו. אמר איני זז משם עד שנעשה ים יבשה ויבשה ים. מה עשה? נוטל מים מן הים מפיו ושופך ליבשה ונוטל עפר מן היבשה ומשליך לים. בא חברו ועמד על גבו ואמר לו: שוטה שבעולם, מה אתה עושה, סוף סוף כמה אתה יכול…"

לפני שאצביע על הכיוונים האסוציאטיביים בהבנת מדרש זה אליבא דאופיר, כדאי יהיה להתבונן על משמעותו בעיניהם של חז"ל. מדרש זה מופיע במקומות רבים, אך פרשנותו מובאת בהקשר אחד ויחיד (שאופיר נמנע מלאזכר אותו כנראה במכוון ואעמוד על כך בהמשך). המדרש מוסב על הפסוק המובא במגילת אסתר "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו". המדרש מתייחס לכך שהמן יכול היה להסתפק בהריגתו של מרדכי, שהרי הוא היחיד שנמנע מלהשתחוות לו. אלא שהמן שחמתו בערה בו להשחית רצה להשמיד את העם היהודי כולו. ניסיון זה להשמיד את העם היהודי כולו הוא בבחינת שינוי סדרי עולם (ים הופך ליבשה ויבשה לים). על כך אמר לו הקב"ה "שוטה שבעולם… כמה אתה יכול". כלומר עד כמה ניתנה לך האפשרות לשנות סדרי עולם, היה לך להסתפק במרדכי לבדו ולא בעם היהודי כולו.

הפרשנות הראשונה הניתנת למדרש זה מובאת כאשר ענר הוא תלמיד צעיר בבית ספר יסודי (עמ' 39). המורה בכיתה מסבירה באמצעות המדרש "על טיפשותו של ניסיון הנקמה" (בדומה למהלך שעליו מצביע המדרש במקור). ענר מנסה שלא להתערב בדיון, משום שהוא סבור שנקמה איננה דבר מטופש. אלא שהמורה פונה אליו וענר אומר לה שהוא בטוח שהמדרש איננו מדבר על נקמה, אף שאינו יודע למה כן התכוון המדרש. כבר אז ניכרת בדידותו החברתית של ענר בכיתה, על אף היותו מוקף בחברים, משום שהוא נמצא בדעת מיעוט וחותר כנגד הסמכות הפרשנית של המורה. המקורות להתנגדות של ענר מצויים כמה עמודים קודם, כאשר הוא מבקר אצל קשיש בשם פלדמן. התנהגותו של אותו פלדמן הייתה גרוטסקית ועלובה והוא נרמס בידי אחרים בקלות. ענר הצעיר מצדד בנקמה של אותו פלדמן במבקשי רעתו. אלא שפלדמן בוחר להפנות את כוחו על מנת לשלוט באשתו המסכנה "כי כולם מפסידים במלחמותיהם ומנצחים באחרות". אלא שבשלב זה ניתן לומר שמחשבה זו היא בגדר הרהור חולף אצל ענר ולא תפיסת עולם סדורה.

הפרשנות השנייה מופיעה כבר בעת "גלגולו" החילוני של ענר (עמ' 266). הוא פוגש בחורה בשם דרגותה ולאחר מערכת יחסים ארוכה הוא נפרד ממנה. הוא אומנם בשום פנים ואופן לא מסוגל להאמין שיתחתן איתה, אך הוא מחבב אותה מאוד. בסופו של יום נכנעת האהבה לקשיי המציאות. אלא ששום דבר ממציאות זו לא הכין אותו לכך שהפעם האחרונה שבה יפגוש את דרגותה תהיה שעות אחדות לפני שתיהרג בפיגוע. לאחר מוות זה פונה ענר לכתיבה אינטנסיבית. בכתיבה זו הוא מבקש למצוא את אותה יכולת למרוד כנגד חוסר הצדק שבעולם. ענר מבין את מה שלא הבין בילדותו כי "לא הים אשם" (או המבוגרים, בדומה להבנתו הראשונית) אלא "מי שאמר והיה העולם", ועל כן הנקמה באמצעות הכתיבה היא "בריאת עולם" משל עצמו הנתון לחוקיו של הסופר.

הפרשנות השלישית למדרש מופיעה בשלהי הספר, לאחר תיאור מערכת היחסים עם הצלע השלישית המשמעותית בתוכה (בנוסף לענר עם עצמו וענר עם אלוהיו), היא "אהובתו" חסרת השם (עמ' 355). זוהי אהבה מזוכיסטית מצד ענר. "אהובתו" אינה אוהבת אותו באותה מידה למרות אינסופיותה של אהבתו שלו. בעוד היא שומרת על פרטיותה בקנאות, כנפי אהבתו של ענר רק מגביהות עוּף. לבסוף, האהובה מחליטה לסיים את הקשר עמו. לא זו בלבד שהיא מחליטה לעשות זאת, ענר גם מבחין בה חבוקה בזרועותיו של גבר אחר. זמן מה לאחר מכן מחליט ענר לשים קץ לחייו. הוא בוחר לעשות זאת בים באמצעות טביעה. ענר יוצא לדרכו על חסקה ומחכה לטביעה. כך רוצה ענר להבטיח שאלוהים יהיה אחראי למותו. במהלך התרחשות אחרונה זו סבור ענר שהוא ניצח לבסוף את חוסר הצדק שבעולם.

הפרשנות הרביעית והאחרונה פונה מן ההתרחשות הריאלית שוב אל הכתיבה עצמה. מיד לאחר אותו "ניצחון" על אלוהים, ענר סבור שהצליח סוף כל סוף לברוא עולם מתוקן יותר באמצעות הכתיבה. אלא שסיום הסיפור מגלה לו שוב את חוסר המשמעות שבכתיבה. "קיוויתי כי הכתיבה תעניק לי פשר… כמה טיפש הייתי". המטרה שהוא הועיד לעצמו נכשלה למרות מאמציו.

זהו הסוף הפסימי והמטלטל של הספר המצוין הזה שכתב משה אופיר. במילים עדינות הוא הצליח לברוא קרב חסר סיכוי אך בלתי נמנע נוכח אלוהים ביחס לסיפור אהבתו, כאשר בד בבד כסופר הוא מנסה לנצח בקרב זה (ונכשל) באמצעות חשיפת התהליכים הארס-פואטיים של כתיבתו.

הבחירה במדרש שהוזכר כציר שעליו נשען הספר מעניינת למדי. אופיר בוחר להשמיט את הצימוד המדרשי להמן. קרוב לוודאי שעשה זאת בשל הצורך להציג את המסע האישי שענר עובר כמסע שאין מטרתו להתריס כלפי אלוהים, אלא ככזה שמטרתו להוליך להתנהגות מוסרית גם אם אלוהים עצמו אינו נוהג כך. סיפור נוסף שעמו מתכתב אופיר הוא סיפורו של יונה הנביא. בדומה ליונה רואה עצמו ענר כנאבק אל מול האלוהים. היציאה אל הים היא מעין ניסיונו של יונה הנביא לברוח מעם האל, והקיקיון אשר עליו לא חס האל משמש עבור ענר כמטפורה לאהובתו.

קשה לעמוד מול העוצמות שמפגין אופיר בספר. הביקורת המוסרית של אופיר נדמית לעיתים כחרון הנביאים. כך למשל הוא מאשים את החברה הליטאית ברציונליות קרה שאין בה מקום לאהבה. הוא מצייר זאת בצבעים עזים, למשל בלוויה של רב פלוני, כאשר החברותא שלו מזה ארבעים שנה מוצא לנכון להספיד אותו בכך שאבד צדיק ל"כלל ישרואל" ולא מביע כל צער אנושי על אובדנו האישי. לא רק הקרירות בין תלמיד לחברו עולה בספר, אלא גם היחס אל מין ומיניות בחברה החרדית, כאשר ענר נאלץ להתמודד עם נישואיו הכושלים.

אלא שאם נדמה שאופיר בא חשבון רק עם העולם החרדי, הרי שאין דבר רחוק מכך. אופיר לא בוחל מניתוץ קודש הקודשים של החברה החילונית התל אביבית: רצח רבין. הוא מתאר כיצד ענר נחרד נוכח גילויי ההערצה של החברה החילונית לאיש וסבור שמדובר ב"טמטום מביך המזכיר פנייה של פגאנים אל אלוהיהם". ענר, שמאז ומעולם חש נוח כאנדרדוג, שב וחובש כיפה ומתלבש כמתנחל, על מנת לחטוף את רסיסי האיבה של הציבור החילוני באותה העת.

כמי שהעלה על נס את מידת האמת, אופיר לא נמנע מלהעניק דברי שבח. מוסד הישיבה זוכה לתשבחות על השחזת יכולותיהם האנליטיות של תלמידיו. גם החברה החרדית בכללותה מאופיינת על ידי אופיר כחברה חמה, שבה אנשים נחמדים ואומרים שלום זה לזה, בניגוד לחברה התל אביבית. כיצד מסתדרת תפיסה זו עם האופן שבו הוצגה החברה החרדית כחברה רציונלית וקרה? נדמה שהפער נעוץ בין התפיסה האידיאית להתנהלות בפועל. הרציונליות הקרה (והמגונה בעיני אופיר) מתייחסת בעיקר לתפיסה ולא להתנהגות עצמה. גם החברה החילונית זוכה לתשבחות, כאשר אופיר מטפל בפער בין הצניעות החרדית לזו החילונית, שבעיני גיבור הספר היא "נורמלית" בהרבה.

אי אפשר שלא ליהנות מן החדות בבחירת המילים אצל אופיר. בין אם מדובר בתיאורי מין עדינים הנדירים במחוזותינו (אם כי לא תמיד, אך גם זה בבחירה מושכלת בהתאם לקו העלילה) ובין אם בתיאור מערכות יחסים. כך למשל ניתן לדלות מבין שלל תיאוריו של אופיר את התיאור הנפלא המציג את יחסיו החד צדדיים של ענר עם אהובתו: "הייתי מחלה את פניה בתשורות רבות כדרך שעובדי עבודה זרה מעלים מתנות ודורונות וקטורות לאלוהיהם, לרצות זעפם, אולי ישובו ירחמו". בדומה לדוגמה זו, בחירת המילים מלווה בדרך כלל גם באסוציאציות דתיות שאסתכן ואומר שטרם קראתי כמותן.

היבט נוסף שראוי להערכה הוא האירוניה המנשבת מבין דפי הספר. אופיר מצליח לפסוע בדרך ביניים. הוא מצליח לתאר זעזוע ושעשוע זה לצד זה. כך למשל כאשר מתגלה לו שאשתו (עוד בחייו כחרדי) מצולקת בבטנה בצלקת מכוערת אך איש לא טרח לומר לו, אומר ענר כי "לא דקדקתי בדבריו של הדרשן שאמר ש'כלה שעיניה נאות אין כל גופה צריך בדיקה'". מאידך גיסא, הוא אינו מסתיר כי "חשתי פגוע ומנוצל". למרות האירוניה, אי אפשר לטעות במאבק הנפשי של ענר קומרה. התפיסה הטוטאלית של חייו כ"מאבק" (למרות הרצון לקיום נורמלי המבעבע בו) מובילה אותו למחוזות הזויים, דוגמת ליל הסדר בחברת טיפוסים דיכאוניים ונוירוטיים או שהייה במשך שבועות ארוכים בבתי תמחוי מזדמנים.

באחד מתיאורי מערכות היחסים המעניינים בספר מספר ענר כי כל אימת שלרבו הייתה ביקורת על מחשבתו, הוא פטר אותו בתנועת יד כאומר "חשוב על תירוץ טוב יותר" בעצמך. בניגוד לדרך זו, ארצה דווקא להעיר באופן מפורש ולא מרומז שתי הערות שעלו בדעתי במהלך הקריאה.

הראשונה היא הפרזה מסוימת בבניית הדמויות. כך למשל דמותו הידענית של ענר בידי אופיר נדמית לעתים מוגזמת ומתאמצת מדי. דוגמה לכך נמצאת בעמ' 197 . ענר מזכיר רשימה של שבעה עשר (!) סופרים שהתאבדו בזה אחר זה. הצורך ליצור את דמותו של ענר כמשכילה מובנת, ובכל זאת זה מעט מוגזם. ההערה השנייה נוגעת לרמזים או לחלופין לניסיונות הטשטוש ביחס לסופה של העלילה. באותה רשימה, בין שאר שמות המתאבדים, מובא גם שמו שלו (ענר) כסופר פוטנציאלי מתאבד, אך בהערת הסוגריים בסמוך לשמו נכתב "כמעט מתאבד, חכו להמשך". האם זה הכרחי? נראה שלא.

ענר מתאר בסופו של הספר כי "הכתיבה לא העניקה לי פשר". כקורא אני חייב לומר שהקריאה העניקה לי פשר. וזה הרבה למדי. בניגוד לספרים אחרים, המבקרים מחנה כלשהו תוך האדרת המחנה האחר, הרי שאופיר מקפיד לשמור על איזונים ובלמים כל העת בלא לבחור באופציה הקלה של התמסרות למחנה כלשהו. הקפדה זו תובעת ממני (ויש בה כדי לתבוע גם מקוראים אחרים) את המחויבות לשמירת איזון עדין ונחוץ זה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 במרץ 2012, ב-גיליון כי תשא תשע"ב - 761, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. ביקורת מצוינת על ספר מצוין.

  2. למה מה? מה כבר ביקשתי?

    פרשנותך מעניינת
    והנה –
    מעיו פרשנות חילונית קצת אחרת לספר :

    כותרת ספרו של משה אופיר גזורה מפסוק 4 בתהלים כ"ז:
    "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"
    בעברית של ימינו ניתן היה לנסח זאת בשפה הגששית: למה מה? מה כבר ביקשתי?

    יש רק בקשה אחת שמעניינת אותי וחשובה לי, אומר הסופר, יש רק דבר אחד שאותו אני רוצה יותר מכל – לשבת בבית ה'. אולי ללמוד תורה ולעבוד את השם בבית היכלו ולהיות סתלבט עם עצמי ועם אלוהים, ואולי להימלט מהכול ושסתם ככה יהיה לי נועם תמידי, נירוונה שכזו? אך מהו ההיכל הפנימי שלי, שואל הסופר המתלבט. מי אני? מה אני? מה כבר אני מבקש? למה מה? מה כבר אני רוצה?

    ההבטחה המרומזת לתשובה לשאלה הקיומית מתמסמסת מול חרדתו הקיומית המציפה ועולה על גדותיה של המחבר. התמודדותו עם השאלה הנצחית- איך אמצא את עצמי- מכשילה אותו בסופו של דבר. החרדה מומרת למלל אינסופי של פרטי פרטים וקטעי סיפורים ופגישות עם אנשים שונים ופרגמנטים של תיאורים. זו הגנתו מול חרדתו. אין סיפור, זה אף אינו זרם התודעה המסופר בגוף ראשון. לבסוף מתקבל מעין להג בלבד המשובץ כאן ושם ברמזים של פניני השפה העגנונית של המחבר. הספר האוטוביוגרפי כתוב במגוון משלבים, הנעים בין עגנוניות לשפת סלנג שגרתית ודלה של האדם הממוצע המשתמש בלא יותר ממאתיים מילים לכל צרכי התקשרותו, כמו הסתלבט שלמעלה. וככל שהתקדמתי בקריאה התגנבה לי ההשערה שאולי המחבר יותר משהוא מתלבט על קיומו, פנים וחוץ, היכל המצוות והיכל היצרים – יותר מכך הוא נהנה מהתפארותו הנרקיסיסטית שאינה יודעת שובעה וההולכת ותופחת ומגיעה עד השוואתו את עצמו ליונה בן אמיתי.

    לעתים נשזרים באריג הגס שאינו ערוך כהלכה נימים אותנטיים מעבר לאהבתו את עצמו. ואז צפה ועולה דמותו של התלוש, התועה בנבכי החיים, מסיפורו של י"ד ברקוביץ. אותו אחד שעזב את עולם ההלכה ואל עולם החילוניות טרם התקבל כל כולו ומשהכניס עצמו לשם עשה זאת כמי שכפאו שד – על כורחו, קמעא באופן מכניסטי רובוטי, נכנס לפרד"ס ורצה לברוח ולהציל נפשו, למה מה כבר הוא ביקש? אחריות? אהבה? תלות חדשה אחרת?

    וכך מושלמת ההשוואה אל יונה הנביא הבורח מנטל האחריות שהשית עליו אלוהיו. המחבר כמשל.

    פרקי הספר מתארים במהופך מהסוף להתחלה את סיפורו של יונה הנביא היוצא מירושלים עיר המעלה הזכה והטהורה שקדושתה אך תרמית היא, אל מעי הדגה, שם ישב יונה עד שלמד את לקחו- שם ישב המחבר והבין את תוצאות מרד הנעורים שלו- ומשם נפלט כמו מתוך עומק לועו של לוויתן אל תל נינווה אביב עיר החטאים המודרנית, לעתים פעולתו בעיר נועדה להחזירה למוטב ולעתים הוא מתענג על בנותיה ומיד רץ לספר לחבר'ה את הוללותיו וכיבושיו. ומשם הלאה במסלולו הוא נע קדימה, מובל ונסחף, אל הקיקיון המט ליפול.

    "אליק נולד מן הים"- כתב משה שמיר ב"פרקי אליק"- שורה המבטאת התנכרות מכל הוויה קודמת, מעין התחלה חדשה של היסטוריה על לוח חלק עליו לא היה מאום קודם לכן, לא עם לא ארץ – כך הספר הנוכחי מתכתב בראשיתו עם סוף דבר של הסיפור: עלייתו מן הים של סבו הגדול של סבו של המחבר. וגם יונה המודרני שלנו מפליג על חסקה שנגנבה מסוכת המציל אל תרשיש שלו הדמיונית להציל ממצולות ים את מי שגזל את אהובתו.

    ובסופו של סיפור אהבה לא ממומש שעלה ופרח ונבל וכמש מקבלים את שברונו המלא של הסיפור בצורה של פטפטת פוסט מודרניסטית על הבדיה – החיים הם כזב, אין אמת, גם מה שקראת, אתה הקורא – כך מתפלסף הסופר בהגנתו על ספרו – הינו אוטוביוגרפיה מדומינת על אחות לנו קטנה שלא הייתה ולא נבראה ועל ישיבה שלא ישבו בה ונינווה לעולם עומדת ועל אהובת הספן שחוזרת על עקבותיו, ההייתה או חלמתי חלום או שמא את שברו?

    ואני, מה כבר אני ביקשתי, חיי קצרים, כל יום שעובר נותר פחות, מה כבר אני ביקשתי? לקרוא ספר טוב, סיפור, לא הגיגי מתבגר – גם אני רק אחת שאלתי… הרבה מצאתי. הרבה אמצא, לא בספר הזה. ככה לא בונים חומה, אסור לעלות בחומה ולהחיש הגאולה. אני, אעלה הלאה.

  1. פינגבק: ביקורת מקוונת | My Blog

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: